ימי האבל אותם עובר עם ישראל במהלך חודש אב מסמלים תקופה של משבר, חורבן וגלות. אבל לצד הצער והאבל, יש בתקופה זו אור של תקווה וגאולה לקראת התחלה חדשה "בתשעה באב נולד מושיען של ישראל..". חיי הנישואין מלאים עליות וירידות, משברים וצמיחות אותם עלינו להשכיל לנכס לצמיחתו של הקשר וביסוסו.
בחסידות מוסבר, שהרע בעולם הוא בסיס לטוב. אין לו מציאות בפני עצמו ותפקידו להביא לכך שהיהודי יתגבר על הפיתויים, יעמוד בנסיון, ויאיר את החושך על יד עבודתו בתורה ומצוות. כך אנו נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשית – "אשר ברא אלוקים לעשות".
היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל מתוארים במגילת שיר השירים. רבי עקיבא אומר שכל התורה קודש, ושיר השירים – קודש קדשים. אם התורה השתמשה במשל של אהבה בין גבר לאשה, סימן שגם פה למטה, חיי הנישואים הם המקום בו מתבטאת עיקר העבודה שלנו בעולם הזה. ואמנם, גם במגילת שיר השירים ישנם תיאורים של האהוב שנעלם, של חיפוש, ושל תקווה, של משבר ושל צמיחה.
ולכאורה, מדוע איננו יכולים להמשיך לחיות בחלום האהבה המושלם של תקופת ההיכרות הראשונה? מדוע נראה שהמשבר הוא מובנה בתהליך וכמעט מחוייב המציאות?
אמר פעם איש חכם שהפסוק "ויקם בבוקר והנה היא לאה" מדבר על כולנו. הגבר חושב שהוא התחתן עם רחל, ומגלה לאחר תקופה שהיא בעצם לאה, והאשה חושבת שהיא התחתנה עם נסיך חלומותיה, ומגלה בבוקר שהוא בעצם צפרדע...
כמעט כל זוג שמתחתן חווה לאחר תקופה משבר ביחסים, התקררות, התרחקות מסויימת. המשבר יכול לנבוע מסיבות רבות ומגוונות. החמות ש"נכנסת לוורידים", שינוי בפרנסה, גישות שונות בחינוך ילדים, אי עמידה בציפיות או קיום הבטחות ועוד. יש זוגות שיודעים לצאת מהמשבר מחוזקים וקרובים יותר מבעבר, ויש כאלו הנותנים למשבר להתדרדר ולגרום לריחוק עד לנתק מוחלט.
עם בעיה דומה הגיע לטיפול אדם בן 30+, איש עסקים מצליח, נשוי מזה 4 שנים עם שני ילדים. ההתלהבות והחיבור הנפלא שהיה לו עם רעייתו בתחילת הנישואים התפוגג, והוא מתוסכל ולא ידע אם הוא בכלל רוצה להמשיך.
שאלתי אותו אם הוא אוהב את בנו הקטן. "כמובן!" ענה לי, והראה שהשאלה פגעה בו קצת.
"למה?" שאלתי אותו
"מז'תומרת – הבן שלי הוא בשר מבשרי, חלק ממני, ברור שאני אוהב אותו"
"תראה" עניתי, "הבן שלך מעיר אותך בלילה, אתה חייב להחליף לו טיטולים, להאכיל אותו, לקנות לו עגלה, צעצועים בגדים ומה לא... וכשאתה מקבל ממנו חיוך קטנטן, אתה מאושר עד הגג. אשתך – מבשלת בשבילך, מנקה את הבית, מטפלת בילדים, עובדת ומביאה פרנסה, וכו', ולמרות זאת היא לא הצליחה לגרום לך לאותו אושר שהתינוק הזה מעניק לך בחיוך הקטן ובאמירת א-בא. איך זה?"
הוא לא ענה. חשב.
אמרתי לו – אתה אוהב את בנך כי אתה משקיע בו. כי אתה נותן לו ללא תנאי, ללא תמורה. אבל בזה אין הבדל בין האדם לבין עולם החי. האהבה והמסירות הם תכונות שהוטבעו בנו.
לעומת זאת, מאשתך יש לך ציפיות, אנו מגיעים לחתונה עם חלום אותו אנחנו רוצים להגשים בזוגיות שלנו. החלום הזה הוא אינו תוצר של מחשבה ותודעה אלא הוא נוצר בדמיוננו עוד מתקופת הילדות, וברוב המקרים איננו מודעים אליו. ובכל זאת אנחנו מצפים שבן הזוג ישחק את התפקיד שלו בחלום הזה, ולא חושבים לרגע שבן הזוג אינו שותף בו.
בתחילת הנישואין, הקשר בין איש ואשה מונע מ"היא עושה לי טוב". תכונה מולדת, טבעית ואנוכית. וכדי שייוצר קשר בר קיימא יש צורך לעבור ממיקוד ב"הטוב שלי" ל"טוב שלה" – דבר הדורש הכרה, למידה, ופעולה מודעת תוך הנחה בצד של האינטרסים והדחפים הטבעיים שלי.
וכמו בכללות הבריאה, מטרת החיבור בין גבר ואשה היא לברוא ולבנות מציאות חדשה, הבית היהודי, שיהווה משכן לשכינה, דירה לו יתברך בתחתונים. זה הפירוש ל"זכו – שכינה ביניהם". הקב"ה בוחר לדור עם הזוג בתנאי שיש ביניהם שלום בית. מטרת המשבר היא לגרום להתעוררות ההכרה שבריאה חדשה דורשת השקעה ועבודה.
כתוב בקבלה ובחסידות, שהקב"ה ברא עולמות שנחרבו, וניצוצות של קדושה נפלו לעומקי הקליפות. כלומר – היה מצב שבו האור האלוקי מילא את כל היקום, ולאחר מכן היתה "שבירה" בעולמות העליונים, וכל זאת כדי שיהודי יתקן ויברר את הבריאה, ויביא לגאולה השלימה שהאור האלוקי יחזור להאיר בגילוי פה למטה.
ובזעיר אנפין – בתחילת היחסים, האור ממלא את ההויה הזוגית, ואחרי תקופה – "זה לא מה שחשבתי..." שבירה. נכון, זה לא מה שחשבנו. אבל מי שסידר את השידוך למעלה כן חשב. המטרה שלנו צריכה להיות להתמקד בכוונה האלוקית שיצרה את החיבור בינינו. ואם נזכה - מלשון זיכוך, נגלה שהחלום שאותו רצינו בתחילה אינו מגיע לשמץ קצהו של המציאות אליה התכוון הקב"ה.
ועל זה נאמר – "אשר ברא אלוקים לעשות" – הבריאה אינה מושלמת. אנחנו צריכים להוסיף ולבנות כדי לחיות בעולם. הקב"ה רוצה שאנחנו נהיה שותפים במעשה בראשית. וההתחלה של השותפות היא אצלנו בבית.