שאלה זו מתחזקת ומקבלת משנה תוקף לאור מעמדו של מוסד הנישואין בדורנו, דור שלצערנו מתמודד עם היחלשותו של מוסד זה, שהוא מכריע ביותר בחיינו האנושיים. אם בעבר השאיפה להקים בית הייתה שאיפה חזקה ועיקרית שאליה שאפו בני הזוג, הרי שכיום, כשזוג נישא, הוא נושא על כתפיו "תרמיל כבד" של צרכים, שאיפות וציפיות מבן הזוג, יחד עם הרצון למימוש והגשמה עצמית.
הרב חיים נבון, במאמרו "מה, זאת אהבה?" (התפרסם במוסף "מוצש" של מקור ראשון, 31.7.15) כותב כי בימינו, נישואין נתפסים כביטוי מועצם של הקשר, כלומר, בציבור הכללי בני זוג מכירים, מפתחים רגשות אחד כלפי השני, ואז משדרגים את הקשר לנישואין. אולם בשנים שעברו ולאורך שנים רבות, חתונה נתפסה כמשהו אחר. הדגש לא היה על חתונה כביטוי של רגשות אלא חתונה כהקמת בית. בודאי שנלוו גם רגשות חום וקרבה, אך הם נלוו ולא היו רק התכלית. מסיבה זו לכל אחד היו פחות ציפיות ופחות אכזבות, וכל ביטוי של רגשי הוסיף נדבך נוסף בקשר הזוגי.
כמובן שיהיו שישאלו – וכי עלינו לחזור לשאוף להינשא ללא רגשות? האם עלינו לוותר על רגשות בחיי הנישואין?? חלילה. אך אולי כדאי לשנות טיפה את סדר העדיפויות. רגשות הם חשובים, ללא ספק, אך כפי שטוען הרב נבון במאמרו, הרגשות הם בחזקת צידה חיונית לדרך. ניתן ורצוי להגביר אותם, להוסיף עליהם, אבל הם עדיין בחזקת "צידה לדרך" ולא תכלית בלעדית. ההחלטה להינשא היא קודם כל החלטה להקים בית יהודי, להמשיך את שושלת הדורות, ולקיים את הדור הבא. הרב ממשיך וכותב שרבים כל כך מחפשים אחר רגש האהבה, אשר אינו מהווה בתכלית בסיס איתן לבניית בית נאמן. בנוסף, רגש זה הוא אנוכי, שכן הוא הופך את בן הזוג ככלי לסיפוק צורך רגשי לבן הזוג הזקוק לה, זה המבקש שרק יאהבו אותו. החברה המערבית אינה מתייחסת למשפחה כיחידה אורגנית שלמה, אלא כאוסף של הסדרים רופפים בין אינדיבידואלים: בין איש לאישה ובינם לבין ילדיהם. המחיר שמשלמים עבור שימוש בגישה זו הוא לעתים קטלני. שהרי אם הקשר מתבסס רק על רגשות, שמהר מאוד הופכים לאוסף של הסדרים והסכמים, הרי שנישואין כאלו יוכלו לשרוד רק אם הם יתוגמלו, אם יתמלאו הציפיות והמאוויים של כל אחד מבני הזוג. ואכן, לצערנו, כמות הגירושים כיום עולה בגרף תלול.
כיצד בכל זאת ניתן לפתח, לקיים ולשמור על רגשות בחיי המשפחה, המיטלטלים כאנייה בים סוער של תביעות תרבותיות שמניפות רעיונות שונים, של הגשמה עצמית, חתירה לאושר אישי ואינדיבידואליזם רגשי? האם בכלל אפשר ניתן לתחזק רגשות לאורך שנות נישואין ארוכות? או שהסיבה להמשך הנישואין היא רק בילדים המשותפים, אינטרסים אישיים ושיקולים חברתיים?
שולמית ולפיש, חוקרת בתחום העבודה סוציאלית וטוענת רבנית, מציגה במחקרה תביעות סותרות שצריכות להתגשם במקביל במסגרת הנישואין, כמו למשל: חופש אישי מול ביטחון, סיפוק צרכים עצמיים מול סיפוק צרכי המשפחה, נפרדות מול יחד, התמדה מול הצורך בריגוש וכן הלאה.
הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' במאמרו "הנותן והנוטל") כותב באריכות על הקשר בין אהבה לנתינה. הוא שואל: "הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה או האהבה באה מן הנתינה"? ועונה הרב, שאהבה אמיתית באה מן הנתינה, כי אז "מתפשטת העצמיות שלו אל זולתו", כלומר, האדם מרגיש שיש חלק משלו בתוך הזולת - לו נתן.
אם כך, הכלי החשוב ביותר לתחזוק קשר הנישואין לאורך שנים הוא בדיוק התפיסה ההפוכה לתפיסה המערבית: האהבה אין תכליתה להגשים את מאוויו ורצונותיו של האדם להגשמה עצמית, לסיפוק אישי ולצמיחה אינדיבידואלית, אלא להפך – האהבה משמעותה נתינה בלתי פוסקת בין בני הזוג, נתינה הדדית ומפרה. זו אהבה שאינה שמה במוקד את "עצמי" אלא את "זולתי - כיצד אוכל להסב לו שמחה ולתת ממני אליו. נתינה זו, אומר הרב דסלר, יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו, כלומר הופכת את המערכת הזוגית ליישות שאינה מורכבת רק משני אינדיבידואליים נפרדים שחיים יחד, אלא משניים שמרגישים חלק של ממש האחד בשני, שמחתו היא שמחתי וכאבה הוא כאבי.
דבר נוסף וחשוב הוא, שקשר הנישואין, כמו כל קשר מתמשך ואף יותר מכך, מצריך תחזוקה תמידית. להבדיל מתחזוקה של חפצים דוממים או בעלי חיים, כאן מדובר באנשים, במשפחה חיה ותוססת שמקיימת שיגרה מסוימת יחד עם שינויים מתבקשים במהלך החיים: ילדים חדשים נוספים למשפחה, החלפת מגורים, עבודה, התבגרות והזדקנות, ועוד. כל שינוי שכזה עשוי למנף את הזוגיות לקראת האתגרים החדשים הניצבים מולה. אם בני הזוג יכולים לקבל כוחות מול אתגרים ומשימות, הרי שיש לשער שהם יכולים, ובגדול, לעבוד על הזוגיות שלהם בכל היבט שהוא. אך חשוב להבין שהזוגיות היא לא מובנת מאליה. יש להקציב לקשר זמן ומשאבים. הקשר מבוסס על השקעה, נחישות, מחויבות, מוטיבציה, יכולת לנהל קונפליקטים, ותיאום ציפיות בין בני הזוג. נישואים יהיו מוצלחים אם בני הזוג ישקיעו וילמדו את הקשר שלהם, יתבוננו בו ויקציבו זמן איכות. כל זאת מתוך אמונה ומחויבות עמוקה.
הזוג הצעיר צריך להבין, כבר בתחילת דרכו, שרגשות משנים את פניהם במהלך השנים. מאורעות החיים, הצפויים ושאינם צפויים, משפיעים גם על הרגשות, ואינם דומים רגשות של בני זוג בראשית הדרך לזוג שנשוי לאורך זמן. המפתח הוא מודעות מתמדת: מודעות לשינויים כאשר הם מתרחשים, ומודעות לרגשות של שחיקה ושל זוגיות המובנת מאליה בה יש צורך להתבונן ולהחיות מחדש.
ולפיש חקרה ומצאה שיציבות הנישואין בישראל חזקה דיה, למרות העליה במספר המתגרשים. כלומר למרות הזעזועים במוסד הנישואין הוא עדיין נתפס כבסיס לאושר אישי, שעדיין עמיד וחסון יותר בפני פגעי הזמן. רוב האנשים תופסים את הנישואין כמעשה מוסרי קולקטיבי היסטורי, שהחזיק מעמד במשך שנות חיים ואפשר את קיומו של העולם. החוקרת ולפיש מדווחת על זוגות שחיים לאורך זמן ומשתפים שהעבודה הקשה משתלמת ואף נושאת רווחים. ו"הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".