תקציר
דבר ידוע הוא, כי הגדרתה של "אלימות", אינה מצטמצמת להפעלת כוח פיזי. אלא, גם ל"אלימות מילולית", וכדברי שלמה המלך[1] – החכם מכל אדם – "יש בוטה כמדקרות חרב".
יש בכוחה של המילה שנאמרת, לפגוע הרבה יותר מאשר דקירת חרב. דקירת חרב, כואבת לשעתה, אך כעבור זמן, הכאב נעלם. מאידך, מילה פוגעת, מלווה את הנפגע לאורך ימים ושנים. מילותיו של הפוגע ימשיכו ויהדהדו באוזנו ללא הרף.
זאת ועוד. האמפתיה שלה זוכה המוכה במכת חרב, מהסביבה, עוזרת לו להתגבר ולהחלים מהר. לעומת זאת, המוכה ממילים פוגעניות, אינו זוכה לתמיכת הסביבה. לרוב, הסביבה ואפילו הקרובה ביותר, אינה מודעת למצבו של הנפגע. מסווה הבושה עומד בעוכריו. הפחד משפיטה לא צודקת של החברה מונע מלספר, וכך נותר הפצוע להילחם על נפשו שלו – לבד במערכה.
יתירה על כך. כל בר דעת, מבין כי כאשר ידו שותתת דם – עליו לפנות לטיפול רפואי שיעצור את הדם, וימנע זיהומיים וסיבוכים אפשריים. לא כך הוא הדבר, במי שנפשו שלו נחבלה באופן קשה ע"י אלימות מילולית. לרוב, המילים הבוטות כמדקרות חרב, דוקרות מעט מעט את נפש האדם. עד כי הוא עצמו אינו חש בהרס ובנזק הפנימי הנגרם לנפשו העדינה. מילה ועוד מילה. ההרגל הופך לשגרה. אך הנפש בחביונה פצועה וחבולה ואין איש שם על לב.
עד כאן הדברים ידועים. בשורות קצרות אלו, אבקש להוכיח, כי גם שתיקה – ללא אומר ומילים – יכולה להוות אבן נגף, לא פחות ממדקרות חרב.
חכמינו ז"ל קובעים[2], כי בעל הכועס ומדיר את אשתו מיחסי אישות, נותנים לו פרק של זמן [-שבוע או שבועיים], כדי לתת לו חלון הזדמנות לשוב ולהפר את נדרו, קודם שיכפו אותו לגרש את אשתו. לא כן, כאשר אשה נדרה נדר על עצמה ותלתה את נדרה באיסור יחסי אישות עם בעלה [-"ייאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט"]. ובעלה, שמע את נדרה ושתק – כופים אותו לאלתר לגרשה. וכן נפסק להלכה[3].
כנימוק להבדל קובעים חכמינו ז"ל ואומרים – כאשר הבעל נודר נדר, האשה מנחמת את עצמה בעובדה שבעלה כעס באותו פרק זמן, ומיד לאחר שיירגע ימצא פתח לנדרו ויפר אותו. לא כן, כאשר האשה היתה זו שנדרה את הנדר, ובעלה בקור רוח, ביישוב דעת, מבכר לשתוק ולא להפר את נדרה – אות הוא – כי בעלה שונא אותה, ועם מציאות שכזו, היא אינה יכולה להשלים!
אגב, מפליא הדבר. שאף כי לא הבעל היה זה שיזם את הנדר, אלא היה זה נדר פרי מעשיה של אשתו – עצם גילוי השנאה שבשתיקה פוגע כה אנושות בנפשה של האשה, עד כי חז"ל קבעו כי די בעובדה חד-פעמית זו, בכדי להשים את הקץ לחיי נישואיהם ולחייבו לגרשה.
כיוצא בדבר, אנו מוצאים, כי גם הכפשת שמה הטוב של האשה, ללא אומר ודברים, יש בה עילה לגירושין.
חכמינו ז"ל קובעים[4], כי בעל המונע מאשתו להשאיל חפצים לשכניהם – חייב לגרשה, וכנימוק לכך אומרים חז"ל "שמשיאה שֵם רע בשכנותיה". הרי, שכל דבר הגורם לפגיעה במעמד או בשמו הטוב של האדם – מהווה עילה לגירושין.
כמו כן, אדם המבקש מאשתו שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה – חייב לגרשה, "מפני שנראית כשוטה". וכך נפסק להלכה[5]. הרי כי כן. עצם הפגיעה הנפשית, בעשיית מעשה של שטות – מהווה פגיעה חמורה בכבוד האדם, והיא מהווה עילה לפירוק התא המשפחתי.
בדוגמאות אלו, מוכח, כי משקל רב יש לפגיעה בנפש האדם. גם אם הפגיעה אינה נעשית ע"י הפעלת כח פיזי, או אפילו בכוחה של מילה, אלא די ביצירת מצב שבו נפשו של הזולת נפגעת.
גדולה מזאת. יש ומניעת כבוד הראוי לפי ערכו של אותו אדם – עלולה להביא אותו למצב שבו יבכר את מותו מחייו. חז"ל[6] מספרים, על חוני המעגל שחזר לבית המדרש אחר ניתוק של שבעים שנה, וכשהציג עצמו בפני החכמים כחוני, חכמי בית המדרש לא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כראוי לו[7], עד כי חלשה דעתו וביכר את מותו מחייו.
כך מוצאים אנו את יתרו, הבא למשה למדבר, ומבקש ממשה שיצא לקבל את פניו[8]. וכתב על כך במהר"ל מפראג[9]: "מקשים בכאן, וכי יתרו שהיה גדול, היה רודף אחר הכבוד, שישלח צא בגיני. ואין זה קשיא, כי אין זה רדיפת הכבוד רק הסרת גנאי וביזיון, שכל אדם, אפילו צדיק וחסיד מקפיד על בזיונו, מפני שדרך לכבד האורח ןבפרט כאשר היה חותן משה, אם לא ייצא לקראתו היה ביזיון וגנאי ליתרו, ועשה זה להציל עצמו מן הגנאי והביזיון, ואין זה רדיפת כבוד כלל".
נפלאים הדברים! – אע"פ שהורו לנו חכמים[10], כי לעולם יש לברוח מן הכבוד. מניעת כבוד לפי ערכו של האדם, מתפרשת כביזיון ואינה בכלל צוואת חז"ל זו! – כל אדם "אפילו צדיק וחסיד, מקפיד על ביזיונו".
לא אחת אדם מוצא את עצמו פוגע ברגשותיו של זולתו, והוא אינו מצליח להבין מה הוא עשה שהשני כה נפגע. מעולם הוא לא הרים את ידו ואפילו שומר הוא על שבט לשונו. אך לאור האמור עד כה, יש וגם מבלי אומר ודברים – בשתיקה – במחדל – במניעה, עלול הזולת להיפגע, ולא יוכל האדם לפטור עצמו כי ידיו לא פעלו און.
יהי רצון שנזכה כל אחד לראות מעלת חבירנו.
[3] שו"ע אבה"ע סימן עד סעי' ב.
[7] חלילה וחס מלהעלות על הדעת, שאותו תנא קדוש, עליו אמרו חז"ל [תענית שם] שהוא "כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו", חיפש את כבודו המדומה. אלא הבין חוני כי מניעת הכבוד היא העומדת בעוכרם של אותם חכמים שלא לירד לסוף דעתו ושלא לקבל תורה מפיו, ואם חסר הוא בעומק לימוד התורה, למה לו חיים. ומוכרחים הדברים מהמבואר בהמשך הגמרא שם, שאחר מיתתו של חוני קבע רבא ואמר "היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" – הארכתי בעניין זה במקום אחר, ואכמ"ל.
[8] שמות יח, ו ובפירוש רש"י שם.