לאחר סיומה של מלחמת מדין הלוחמים ומפקדי הצבא שבים עם השלל למחנה ישראל, גם עם נשים רווקות, ומשה רבנו מקדם את פניהם בביקורת נוקבת: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל"... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה במלחמת מדין הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.... וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'.  (במדבר, ל"א, יד - טז).

ומייד לאחר מכן מובאת פרשיית הכשרת כלים, שבה מפרטת התורה את אופן הכשרת הכלים שנלקחו כשלל ממדין: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וכו', כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

מפתיע לגלות שפרשייה זו נאמרת על ידי אלעזר הכהן, ולא על ידי משה רבנו - כרוב הפרשיות ההלכתיות, ובאמת בגמ' פסחים (סו:) מביאה שריש לקיש מקשר בין כעסו של משה על פקודי החיל לבין העובדה שפרשיית הכשרת כלים לא נאמרה על ידו, משום שכל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - ממשה. דכתיב: "ויקצף משה על פקודי החיל", וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (שם, יז.), מזה מוכח שמשה נענש שנעלם ממנו תורה זו.

ואף שאומרת הגמ' במסכת תענית (ד.) בשם רב אשי שכל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם ומשמע שאם תלמיד חכם רואה עוולה צריך להוכיח ולהיות קשה כברזל ולא התרפס, כל זה שאי אפשר אחרת ואין ברירה כמו למשל להטיל אימה על התלמידים ועל שאר העם ולזרוק בהן מרה אבל אם יודע שיצייתו וישמעו בקולו בלי כעס וזריקות מרה אין לו לכעוס. ואותם פקודי החיל שקצף משה עליהן צדיקים היו וגם אם משה לא היה כועס עליהם הם היו מצייתים לדברי משה להרוג את הנקיבות ולתקן את אשר עוותו ולא היה לו לכעוס. (ספר גבורת ארי)

סח הצדיק ר' אברהם שלום מסטראפקוב:

שני בעלי דינים באו לדין תורה לפני הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מלינסק (אביו של הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ). כשאמר להם את הפסק, מיאן אחד מבעלי הדינים לקיים את הפסק. אמר לו הרב: דע לך, שכשנתמניתי כאן לרב, הבאתי עמי קופסא אחת, והיא מונחת למעלה על הארגז, ובתוכה מונח כעס. כשאני צריך לכעוס לכבוד שמים, אני עומד על הספסל ומטפס ועולה עד שאני מגיע להארגז ולוקח את הקופסא עם הכעס, ואני פותח את הקופסא ולוקח לי משם קצת כעס, וכועס. ואם אכעוס עליך, לא תהיה תרופה למכתך, ובכן דע את אשר לפניך. מיד נפל מורא ופחד על בעלי הדינים וקיימו את כל מה שפסק הרב בדין תורה.

וסיים הסטראפקובי: זהו שאמר קהלת (ז', ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח". כלומר: אצל הכסילים הכעס הוא בחיק, מוכן ומזומן, ואצל הצדיקים הוא מונח בקופסא. (סיפורי חסידים למועדים, הרב ש"י זווין, ירושלים תשס"א, עמוד 169).