כנגד ארבעה בנים דברה תורה. ארבע פעמים מוזכר בתורה הקדושה דו שיח בן אב לבן בענייני עבודת הפסח. מתוך הניסוח של הדברים עולה שיש הבדל בין בן לבן: אחד המבין שיש כאן עבודה ומתאמץ להבין את מהותה מוגדר חכם. אחד המבין שיש כאן עבודה ומטרתו להשתמט ממנה וללגלג על העוסקים בה מוגדר רשע. יש שאינו רואה עבודה אלא גיבובי דברים בלי עומק, גובה ותוכן, רואה משהו אך לא מבין את שרואה, קשה לו אך לא ברור לו ולא מוגדר לו מה קשה, תם הוא. ויש שאפילו זה אין לו. הוא אינו רואה. כלומר המציאות קיימת אך אינה גורמת לו גירוי כל שהוא, אינה מעניינת אותו, סתמית ולא מחייבת, הוא שאינו יודע לשאול. לכולם נדרשים אנו להתייחס.
יחסנו נגזר ממצב הבן: החכם כחכמתו. עלינו להסביר לו את כל פרטי עבודת הפסח מתחילה ועד דיני אפיקומן. הרשע המקנטר אינו ראוי ליחס ותשובה. יש להתעלם מקנטורו, שכן אין הוא מחפש תשובות. תירוץ יש לו מדוע אינו עובד עבודה זו שמבין הוא שאחרים כן עובדים אותה. אך אי אפשר להתעלם מקנטורו והשפעתו השלילית על הבן שאינו יודע לשאול. לכן יש לחזק את שאינו יודע פעמיים. לענות לו פעם בזמן הקנטור של הרשע ולומר לו "בעבור זה עשה ה' לי" - לי ולא לו. אך דווקא כשהרשע מרשיע זה "שאינו יודע לשאול" חשוף לקושי נורא ויש לנו לדאוג לכך ולחזק אותו. גם כשאינו חשוף לקושי, ואין הוא מתרגש מרשעות הרע, סתם כך יש ליזום שיחה אתו ולספק לו תשובות, ידע והבנה מהם חיי היהודי, מה אמונתו ומה העבודה אותה ציוה ה' אלוקינו אותנו. כמו כן צריך לענות ולחזק את התם, ליצור לו אופק לשאוף אליו, ולסמן מטרה אליה יש להגיע.
ה"שפת אמת" מסביר שלא בכדי מאריכה התורה הקדושה ומפרטת את ארבעת הבנים ודרך חינוכם. בכל אחד ואחד מאתנו נמצאים כל ארבעתם. פעמים פתוחים אנו לראות אור ומשתדלים להדבק בטוב בדיוק כתיאור החכם בתורה. פעם אטומים, עסוקים בעצמנו, ממורמרים, כעוסים ורואים רק קושי, עול ועבודה קשה. מרגישים שכולם חייבים לנו. אין לנו יכולת להינשא ולעבוד את ה'. שרויים בעצבות ומחפשים תירוצים. לפעמים אין אנו מבינים. עיננו רואות, אוזנינו שומעות אך אין אנו מרגישים בקולות ובברקים, רואים, שומעים אך לא מפנימים. תמים, חיצוניים לא עמוקים. לפעמים גם זה לא, סתם כלום, שעמום ואפס מעש, חדלון.
למרות הכול צריכים אנו להחזיק בדרך, לעסוק במצוות כשבהיר ונהיר. לברוח מן הרע כשרע, להשתדל להתנער להתעורר לעסוק בטוב ובשמחה, אפילו סתם באופן חיצוני. כי "האדם נפעל כפי פעולותיו" (ס. החינוך) "והתנועה החיצונה מעוררת הפנימית".(מס"י)
הנסים בהם הנהיג הקב"ה את עם ישראל בצאתם ממצריים מלמדים אותנו שיש אלוקים והוא מלך ומלכותו בכל משלה. אנו נושאי תפקיד מטעם המלך. תפקידנו לפרסם את מציאותו. להכיר בה בעצמנו, לפעול לפיה ולעשות את רצונו, הניסים מעוררים אותנו לאמונה ולחיים על פיה.
אם נדע לחזק את עצמנו בעבודתו יתברך בכל מצב ובכל אופן וזמן, נמלא את תפקידנו כראוי, נתחזק ונוכל למלא חובתנו גם כלפי ילדנו ומשפחתנו. עמלנו אלו הבנים. נושאים אנו את לפיד האמונה בה' יתברך. קיבלנו אותו מהורינו והם מהוריהם כפי שהתגלה ביציאת מצרים לעיני כל העולם. מהותו של הלפיד שיש בורא שברא ומנהיג את העולם, יודע כל שקורה ומשגיח השגחה פרטית על כל אחד ואחד. זה יצא ממצרים וזה לא יצא. יש אלוקים היודע מי עובד ה' ומי לא עובדו ולא מעונין לעובדו ח"ו.
אמונה זו צריכים אנו לחזק בעצמנו על מנת שנוכל להעבירה לדור הבא. בכל יום ויום עסוקים אנו בלחזק את האמונה בלבנו ובליבות ילדינו ותלמידינו. מצות הנחלת האמונה בה' יתברך, מצות העברת הלפיד, עמוד האש והאור לדור הבא, על מנת שגם הוא ישא את הלפיד ויעביר אותו לדורות הבאים, זה תפקידנו. קומו ונתחזק, נאיר פנים, נשמח על היותנו בנים לה' אלוקינו וננחיל את השמחה הזאת לכל סובבינו למשפחתנו ולבנינו.