מאת:ד"ר עוז מרטין
אפשר לומר שהאדם המצוי -הוא אדם שאינו שמח בחלקו. בכלל, אנחנו חברה שאינה שמחה, ויש לנו תירוצים רבים למצב זה. המצב הביטחוני הכלכלי , הרוחני וכו'.אבל למרות כל התירוצים, לשמחה אמיתית אנחנו לא מצליחים להגיע. שמחה אמיתית על פי היהדות -היא שמחה שאינה תלויה בדבר היא כוח בנפש. היא אמורה להיות מן מעיין שנובע מבפנים ונותן לנו כוח לחיות טוב .
אם ננסה לחפש את השורש של בעיית השמחה אצלנו , ולענות תשובה לשאלה למה אנחנו אנשים לא שמחים אולי נגיע לתמונת מצב של אדם שיש לו כל הזמן חסרון - הוא כל הזמן לא שבע !
הוא כל הזמן אומר "יהיה טוב" - כי עכשיו לא טוב לו . רוב האנשים חיים את החיים שלהם מתוך שאיפה להגיע למצב שבו הם יהיו שמחים ומאושרים. אבל גם אחרי שהם כבר מגשימים איזה חלום או איזו משאלה- אז השמחה שלהם מחזיקה מעט מאוד זמן , והיא בכלל לא שלמה. למה זה ככה ?
אולי כי אנשים חושבים שהשמחה והאושר תלויים בדברים מסויימים ,שאותם הם מוכרחים להשיג. ואם הם לא משיגים את אותם הדברים - הם לא שמחים. נעוצה . הטעות היא במחשבה שהש מחה ,האושר והשובע -נמצאים בחוץ – מחוץ לפנימיות שלנו.
העולם בו אנו חיים הוא עולם מאוד חיצוני. עולם מודרני של עסקים, של הצלחות והשגים. אנחנו שטופים בהערכה לדברים חיצוניים, עד כדי הזנחה פושעת של מחשבה עצמאית, והתבוננות פנימית. הכל כל כך ססגוני ורעשני, מאוד כוחני ולא פנימי.
המציאות הזו מתעתעת בנו להאמין שהדברים החסרים נמצאים בחוץ - בחומר, ובמכשירי הצריכה – שכל כך הרבה פרסומאים מנסים לשכנע אותנו במסירות נפש שלא נצליח לחיות בלעדיהם.
התעתוע הזה אינו מקרי. הוא תוצאה של חיים בחברה שמציבה בראש סולם הערכים שלה את הרווחה החומרית. הטעות הזו קנתה לה מקום כל כך חזק ובסיסי במחשבה שלנו , עד כדי כך שאנחנו כבר לא מסוגלים כמעט להתבונן פנימה , על מנת למצוא שם את הסיפוק לרעב שלנו.
אבל המציאות מלמדת, שעד שלא נמצא את הפיתרון לחוסר השימחה והסיפוק בפנים, באיזון הרגשי והרוחני שלנו –המצב ילך ויחמיר. כי מי שיש לו מאה דינרים רוצה מאתיים דינרים, ומי שיש מאתיים - רוצה ארבע מאות .
מרגע שתינוק נולד -חסר לו, הוא רוצה לקבל, והוא שואף לסיפוקים. אבל בואו נחשוב רגע, הרי אם בורא עולם ברא בנו הרגשת החיסרון - כנראה שזה כלי עבודה שהוא נתן לנו, כדי שדרכו ובאמצעותו נוכל להתפתח, ולגדול.
מה שגורם לנו להתפתח זה החיסרון. שם נמצא הזרע והשורש של ההתפתחות ושם גם לכן הכי קשה .
כשחסר לי משהו- אני בעצם סובל את סבל ההפרדות מאשליית הכוח והשליטה. סבל זה הוא עובדה בעולמנו, ממש כמו השמש בשמיים ואי אפשר לשנות אותו- אבל אפשר להתייחס אליו בשתי צורות :
הדרך האחת – היא לראות את החסרונות שלנו כשליליים, כואבים ומיותרים.
הדרך השניה- היא לראות במה שחסר לי, ובמה שחסר בי – מקפצה אל צמיחה, גדילה והתפתחות אישיים. בקיצור: מתנה.
כל ניסיון שלנו להתחמק מההבנה כי בורא עולם קובע את מה שיהיה חסר לנו, ובתוכנו- הוא טעות.
זו טעות הנובעת מחוסר הכרה בחוק הרוחני האומר " החיסרון הוא היתרון"
החללים והחסרונות שלנו הם מתנת הבורא- מכיוון שהם יוצרים בתוכי עימות פנימי כואב, אשר רק דרכו אני זוכה להתפתחות.