חיי המשפחה מלאים בהתחלות חדשות - מיום לידתו של הילד הראשון ועד להבאתו לפתח של ראשית חייו העצמאיים והתחלת חיי משפחה משלו. הבאתו של הילד לחופה הוא אירוע מרגש אך מחייב התבוננות מיוחדת, בעיקר ביום שאחרי. מעט על מה שקורה להורים בשלב בו הגוזלים עוזבים את הקן.
ההחלטה להינשא מגיעה מצד שני בני הזוג המכריזים על רצונם לבוא יחד בברית הנישואין. החלטה זו מתקבלת בדרך כלל על ידי ההורים ברגשות מעורבים. מצד אחד – אמא ואבא אשר גידלו את ילדם מיומו הראשון עם כל הקשיים וההתמודדויות הכרוכים בכך, אשר במשך כל שנות חייו העניקו, נתנו, תמכו ודאגו, מקבלים את הידיעה כי פרי עמלם עומד לעזוב את הבית ולפנות לדרכו. ומצד שני – הנה הגיע היום המיוחל, אליו נשאו תפילה שני ההורים מראשית ימיו הראשונים, ולאחר כל ההכנות, התפילות, הבירורים, מגיע סוף סוף היום המיוחל. לכך מתווספות בדרך כלל התחושות האישיות של כל אחד מההורים על הילד שאך לא מזמן היה עולל קטן והנה הוא כבר אדם בוגר ואחראי לעתידו.
בשלב בו הבית מתחיל אט אט להתרוקן, מתעורר בלבו של ההורה הספק - האם הוא צועד צעד נוסף לקראת מימוש הפסוק: "אל תעזבני לעת זקנה ככלות כחי", ומה יהיו יחסיו עם החתן/ הכלה החדשים, האם יזכרוהו, יבואו לבקרו. על כך מתווספות החששות הטבעיים והמובנים המגיעים מתוך הרצון לגונן על הילד: האם זהו אותו אחד אשר עליו הוכרז 40 יום לפני יצירת הוולד? האם בן הזוג המיועד יספק את הדרוש לילדינו ויעמוד לצידו גם בעיתות קושי. ומתוך כל אלו עולה השאלה המרכזית - איזה צער קשה יותר - זה של "גידול בנים", או שמא זה של "עזיבת בנים"?
פרידת ילדים מהוריהם עם נישואיהם היא חלק טבעי ממהלך החיים. למרות שידיעה זו ברורה לכולנו, לא תמיד אנו יודעים מאין לשאוב את הכוחות על מנת להתמודד עם מהלך זה הדורש מאיתנו כוחות נפשיים רבים. הפסוק המוכר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב, כד), מעמיד בפנינו, לכאורה, את המציאות שלפיה עזיבת הילד את ההורה היא חלק טבעי ומוכר מהציווי האלוקי לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. אך על מנת לנסות ולהבין מציאות זו, ננסה לבחון את תהליך הפרידה של הילד מן ההורה עוד לפני הגיעו לשלב הנישואין, כבר החל מגיל ההתבגרות. נמשיל את תהליך ההתבגרות לתהליך בקיעתו של גוזל: עוד בטרם בקיעתו מהביצה עוטפת את היצור העדין רקמה עדינה אשר מגנה עליו מפני כל נזק אפשרי. בשלב זה של ראשית חייו נוכחותה נחוצה לו, והוא מתענג על כך. אך בבוא העת מגיע שלב אשר בו הגוזל מגיע לתהליך טבעי של בקיעתו מן הביצה והוא מתחיל לגדול ולהפוך לעצמאי. לשם כך חייב הגוזל להרים את הראש, לנקר ולהסיר בכוחות עצמו את הרקמה שמסביבו אשר בשלב זה היא עלולה להפריע להתפתחותו הטבעית והעצמית בדרך ליציאתו לאוויר העולם. הסרת רקמה זו במו ידיו עלולה להתפרש כתהליך התמרדותי כלפי זו אשר הטיבה עמו, ברם כל בר-דעת מבין כי זהו תהליך טבעי מתבקש על מנת שיוטב לגוזל במצבו העכשווי שכן כפי שעד עתה היה על קליפה זו לסוכך על הגוזל, הרי שדווקא כעת הסרה זו היא אשר תביא להטבה עמו.
במהלך גידול הילדים, כל הורה מגיע לשלב בו הילד מתבגר. בשלב זה, יותר ממה שההורה צריך לעשות עבור הילד, הוא צריך לעבור למצב של מאפשר לילד. שלב זה מחייב תבונה רבה מצד ההורים ולעיתים אף יוצר מצב תדיר של התמודדות עצמית לא קלה כלל. בזמן זה דרכי ההתייחסות לילד הופכות זהירות יותר, וההורה, אט אט למד שאין לו בעלות ושליטה על הילד, ואולי הוא אף מאבד את תוקף סמכותו לגביו בתחומים מסוימים. תקופה זו עלולה ליצור רצף תחושות של פגיעה ונבגדות. הפסוק אומר: "על כן יעזוב איש". המשמעות המתבקשת מכך היא שכעת "הילד" הוא כבר לא ממש ילד במהותו: הוא כבר איש. איש במשמעות של בר דעת: חי הנושא את עצמו. הוא אף לא הנער המתנדנד, בגיל ההתבגרות, בין היד האחת התומכת של ההורה לבין הרצון להיות עצמאי היוצא בכוחות עצמו לעולם הפתוח. שחרור ידו של הילד לאחר הנישואין הינו נדבך נוסף בחיזוק הקשר הרוחני והלא תלותי של הילד בהורה אשר מתאפשר דווקא עם התרחקותו הפיזית. או במילים אחרות, כעת נמצא לו ה"גוזל" בשלב האחרון שלפני היציאה מן הביצה: הוא חייב לקרוע מעליו את מעטה הרקמה על מנת לצאת לחיים עצמאיים – והפעם בשלב ההתבגרות האחרון והמשמעותי ביותר בחייו – לעת נישואיו.
עזיבה זו, אשר אודותיה מדבר הפסוק, הינה עזיבה פיזית בלבד. דווקא היא זו שבאה ללמדנו את המעלה שבדבר: משום שהינו כבר "איש" – בר דעת, הרי שיש להורה, את האפשרות לסמוך על "הילד" שעזיבתו הפיזית לא תגרום לו להתנתק ממנו נפשית. לאור האמור, ניתן גם לנסות להבין את הסיבה לציון המילה עזיבה ולא התנתקות או נטישה כמו שמופיע בפסוק "אל תיטוש תורת אמך" המבטא נטישה נפשית ורוחנית. בשלב זה כבר לא מדובר על אותו הילד, או הבחור, שאם עוזב את הבית יתכן שעזיבתו תהיה נטישה והתרחקות רוחנית מבית אבא. התורה מאשרת לנו שכעת הבן נמצא במצב נפשי כזה של איש שאנו, ההורים, יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי ניתן לאפשר לו לעזוב את הבית ועם זאת להישאר מחובר להורים. ההפרדה הפיזית לא תרחיק את הקשר הנפשי והשייכות הרגשית – דבר שלא יכולנו להיות בטוחים בו עד עתה.
כעת, כאשר הילדים עוזבים את הבית לבניית ביתם שלהם, כאשר הם כבר בבחינת איש, הם יכולים להכיר ולהבין את מקומם של ההורים שעד כה תמכו, טיפחו וגידלו באהבה וכך להכיר את מעלת החסד שעד כה היה נחלתם של ההורים בלבד – עמל גידול הילדים וטיפוחם, תחושה שתלך ותתעצם עם הפיכתם, בע"ה, להורים בעצמם.
ואנו ההורים? אנו, נפשית ורגשית, עלינו כיתה.
לאור האמור, הרי שביד ההורה להסיק מספר תובנות בכל הקשור לאופן בו הוא חווה את הקשר החדש עם הילד/הזוג וממילא עם עצמו: לעיתים דווקא הדאגות המתרקמות להן בלב הן אלו אשר עלולות "לסייע" להן באמת להגיע, בגדר "נבואות המגשימות את עצמן". יצירת בהלת-היתר ו"חיזוי העתיד" לקראת התהליך החדש, הם שעלולים להביא עימהם את אותם מצבים אשר מפניהם "יגורתי". לאחר שהתורה הנחתה את ההורה להמשך קשר בריא ונורמטיבי עם הילד, הרי שדווקא מערכת יחסים חדשה ומורכבת זו חייבת להתפתח לפחות מצדו מהפן הקוגניטיבי והשקול על מנת להגיע למצב של "מאפשר", דבר אשר יוכל להתרחש דווקא על ידי הסתכלות על הנעשה מחוץ למעגל ולא בתוכו ביתר מעורבות.
יתירה מכך: אפשר ודווקא זו התקופה הנכונה ביותר לפתוח "פרק חדש" בהסתכלות ההורה על הזוגיות שלו-הוא. יתכן ואט אט דווקא עם העסק התדיר בנעשה עם הילד עד היום, טושטש חלק נכבד מיצירת הקשר הזוגי של ההורה עצמו.
כעת, לכשהתא המשפחתי מתרוקן, יתכן ואין תקופה יפה יותר להרחיב את האינטימיות הזוגית דווקא עוד יותר כאשר הילדים כבר לא בבית, מצד האפשרויות הטכניות היוצרות שקט ושלווה לכך. ממילא, כאשר ההורה יהא עסוק בטיפוח הזוגיות שלו – הוא יהא פחות עסוק ב: "לקיחת חסות" על עתידו של הילד.
לסיכום הדברים יש לידע: כיצד תיראה המציאות של חיי הילד עם נישואיו – אין הדבר ביד אף אדם, ועל כך עינינו נשואות לא-ל חי. לעומת זאת, איך תיראה אותה מציאות בעינינו שלנו – זה כן מונח על כתפינו ובידינו הדבר.
אומרים בשם החפץ חיים: "לכו בנים שמעו לי יראת השם אלמדכם" – מדוע נאמר לכו בנים, ולא בואו? מדוע לא לקרב את הבן אלינו? אלא, שלעיתים החיים מחייבים מצבים בהם דווקא התרחקותו של הבן – היא המאפשרת את ה "שמעו לי", ואדרבא, היא הנותנת: ריחוק זה, אם על ידינו ואם על דרך מהלך החיים הטבעי, הוא זה אשר יביא לקירוב ולקשר הנכון במצבים מסוימים ובתקופות שונות.