תרגום: ורד איל-סלדינגר
רגשות אשמה תמיד היוו חלק מעולמן של נשים רבות. רגשות אלה, נדמה, כמעט טבועות ומובנות בנפש כל אם ורעיה רק מעצם היותה כזו. ממה נובעים רגשות אלה ומדוע, והאם גם גברים לוקחים בהם חלק ומתי? עם תחילתה של שנה חדשה פרופ' קלייר רבין במאמר חדשני ומרתק על משא שלא כולנו חייבות לסחוב.
סקר שנעשה לאחרונה מראה כי נשים חשות בדרך כלל יותר רגשות אשמה בחייהן מאשר גברים. על פי תוצאותיו של הסקר, נשים חשו אשמה בגלל דברים קטנים ביותר: הן לא התקשרו לאמא שלהן, אכלו אוכל לא בריא, או אפילו דילגו על שיעור במכון הכושר. הנשים שנסקרו אמרו שגל אשמה מציף אותן לפחות פעם ביום, וכמעט 50 אחוזים חשות אשמה ארבע פעמים ביום. גברים, מצד שני, מגלים רמות נמוכות להפתיע של רגשות אשמה בעקבות אותן פעולות.
החוקרים רצו לבדוק את ההשערה הטוענת שנשים במערב חוות רמות אשמה גבוהות במיוחד ביחס לגברים, ושרמות האשמה המוגברות האלה תואמות רמות רגישות בין-אישית גבוהות. רגישות בין-אישית עלולה לגרום לאשמה שכן אם אישה, לדוגמא, מתקשרת כל שבוע לכל חבריה, לאמה, לחמותה, ולמשפחת בעלה, הרי שכאשר היא לא תעשה זאת יצוצו רגשות אשמה שנובעים מתוך ניסיון לדאוג שלזולת יהיה טוב. קבוצת המחקר כללה 360 ילדים, מתבגרים ומבוגרים שחולקו לקבוצות של נשים וגברים, או בנות ובנים. הפסיכולוגים נתנו לקבוצות סדרת מבחנים פסיכולוגים, על מנת לקבוע מה מעורר רגשות אשמה בקרב המשתתפים, ולהעריך את רמת הרגישות הבין-אישית. צוות המחקר גילה שנשים בכל קבוצות גיל חוות דרך שגרה רגשות אשמה גבוהים יותר במידה ניכרת מאשר גברים, ונשים בגילאי 40-50 חוות אותם ברמה הגבוהה ביותר. גם ילדות ונערות חוות יותר רגשות אשמה מאשר בנים בגילן.
ההתאמה עם רגישות בין-אישית הייתה זהה בכל קבוצות הגיל והעידה על רגישות גבוהה בקרב נשים, ונמוכה בגברים, אך בגברים בקבוצת הגיל 25-33 היו התוצאות נמוכות במיוחד. החוקרים ציינו שתוצאות נמוכות אלה מעידות על נכות חמורה בתחום הרגישות ותחושות האשמה דווקא בשנים שבהן הם הכי נצרכים – בשלב הטיפול בילדים קטנים, פיתוח תחום תעסוקה, חיזוק חברויות וכדומה. בשלב הזה נשים מרגישות שכל האחריות מוטלת עליהן, ושחייהן חשובים פחות מחייהם של בני הזוג.
נתון מעניין נוסף העולה מהמחקר הוא שרמות הרגישות של גברים בני 40-50 קרובות הרבה יותר לאלה של הנשים. אך בדיוק כשהגברים מתחילים להבין את עניין הרגישות, נשים בנות 40-50 מתחילות לפתח רמות גבוהות של אשמה "חרדה ותוקפנית". אלה רגשות אשמה שגרתיים מן הסוג הגרוע ביותר, כי שלא כמו אשמה אמפתית, המבטאת צער כלפי אדם שפגענו בו באיזושהי צורה, אשמה חרדה-תוקפנית מבטאת אך ורק אי נחת ותוקפנות עצורות – שניתן לתמצתן בשלוש מילים: חבית חומר נפץ.
נשים באמצע החיים חשות פעמים רבות אשמה, כעס וחרדה בעת ובעונה אחת. הן סוחבות תרעומת רבה בעקבות אירועים שהתרחשו בתחילת הנישואים. אם בגילאי 20 ו-30 רגשות האשמה הנשיים שלהן גרמו להן לרוב להתאמץ יותר ובעקביות, באמצע החיים רגשות האשמה שלהן הופכים לזעם, לתחושת קיפוח, לעצב בגלל הזדמנויות שאבדו ולתחושת קורבן. זוהי תערובת של כעס על עצמן על כך שהסכימו לסבול יותר מדי, וכעס על בן זוגן על כל אותם הימים בהם לא היה זמין ופנוי למשפחה ולעזרה עם הילדים. נשים מסוגלות להרגיש גם אשמה (לא עשיתי די) וגם כעס בעת ובעונה אחת (הוא לא עשה די). שנים של תחושת אשמה וקיפוח גם יחד מותירות את מקצת הנשים מרירות מאוד באמצע החיים בדיוק בזמן שהבעל מוכן להשתנות.
נשים רבות בגיל המעבר מתחילות להרשות לעצמן הרבה דברים שלא הרשו לעצמן לפני כן, בעיקר לאחר שהילדים גדלו והן יכולות להיות עצמאיות יותר. בהתנהגות הזאת מסתתר מעין פיצוי עצמי על שנים של רגשות אשמה ועייפות מהניסיון לשנות את בני זוגן.
דווקא בזמן זה, הגברים סוף סוף רואים את הבית כמקום החשוב להם ביותר, בזמן שהנשים רק מתחילות לגלות את עצמן. במצב כזה, בו שני בני הזוג נמצאים בקוטביות שכזו, ללא הידברות נכונה והבנה של התהליכים שכל אחד מהם עבר ועובר, קשה מאוד לקיים זוגיות בריאה ומשביעת רצון.
לסיכום ניתן לומר כי תחושת אשמה חשובה לשמירה על הסדר הטוב בין בני אדם ועל התנהגות מתחשבת בזולת ולא רק למען עצמנו. אבל כאשר שנים ארוכות של רגשות אשמה מצטברות הן הופכות לבומרנג שעלול להוביל לנתק וריחוק. כפי שמצב של נתינה מוחלטת ללא ראיית הצרכים האישים והעצמיים של כל אחד מאיתנו יביא לחוסר איזון, גם המצב ההפוך של השתחררות מכבלי המחויבות עלול להיות הרסני לבית ולהביא לפגיעה בכל מי שקרוב אלינו. מסיבה זו, המטרה העיקרית, עבור נשים וגברים כאחד, צריכה להיות מציאת האיזון הבריא בין דאגה לזולת ובין דאגה לעצמנו תוך קיום תקשורת כנה, פתוחה, מכילה ומקבלת ומתוך הבנה וכבוד הדדיים.