מאת:הרה"ג ראובן אלבז שליט"א
כאשר ברח יעקב אבינו מפחד חרונו של עשיו אחיו והגיע חרנה, אמר לו לבן: "הרי אחי אתה ועבדתני חינם, הגידה לי מה משכורתך" (בראשית כ"ט ט"ו). על כך ענהו יעקב: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (שם פסוק י"ח). ועולה בענין זה קושיא. לכאורה, יכול היה יעקב אבינו ברוב חכמתו ותבונתו לנהל עם לבן משא ומתן ולהתמקח אתו על תקופת הזמן שיעבוד אותו בעבור רחל בתו. מדוע ללא שום ניסיון למקח וממכר הביע מיד נכונות לעבוד שבע שנים על מנת שיתן לו את רחל לאישה? וכי זמנו של יעקב אבינו זול כ"כ, שהרי כל ימיו לא מש מלמוד תורה ולא בזבז דקה אחת מזמנו לריק. מן הסתם, יעקב אבינו נקט במספר שבע לא מתוך זילות בזמנו היקר, אלא ההפך, מתוך ששקל היטב מהו ערכה הסגולי של רחל. ועניין העבודה שהסכים לעשות ללבן, בשביל רחל "היה למוהר כמנהגם, שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו" (עיין ספורנו שם). בהצעה זו, רצה יעקב אבינו להביע ולהדגיש שני דברים חשובים. האחד, רצה הוא להשקיע לפום צערא. דהיינו, עשה יעקב חשבון והערכה של העבודה הקשה והמאמץ שישקיע, לפי ערכה של רחל בעיניו, וקבע את שיעור הזמן לשבע שנים.
דבר שני, יעקב הבין כי ככול שהוא משקיע בעבודה קשה ובמאמץ רב בעבור רחל, הופכת היא להיות מהותית וחשובה בעיניו ובעבורו. ככל שאדם עמל ומצטער בענין חשוב, הופך אותו עניין להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממנו, מגופו ומרגשותיו. את זה רצה יעקב אבינו להרגיש בעצמו, ולהעביר לנו מסר חשוב בנושא הנישואין ובנין הבית היהודי. ככל שהבעל משקיע מחשבה ומעשים מקרבים ומטפחים כלפי ובעבור אשתו ומשפחתו, כך יעלה ערכה של אשתו בעיניו וילמד להוקירה עוד ועוד.
כשקבע יעקב אבינו לעבוד שבע שנים אצל לבן בעבור רחל, למרות שיכול היה לקבל גם בעבור עבודה של מספר חודשים, בקש יעקב להפוך את רחל לחלק בלתי נפרד ממנו. מכאן יכולים אנו להבין טוב יותר את דברי הגמרא במסכת חולין שם נאמר: "ויותר יעקב לבדו, אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צ"א ע"א). כאשר העביר יעקב את נשותיו, ילדיו וכל אשר לו את מעבר היבוק "שכח פכים קטנים וחזר עליהם" (רש"י בראשית ל"ב כ"ה). יעקב חזר לאסוף כלים קטנים שאינם חשובים, ואף סיכן עצמו בשל כך. והגמרא מפרשת לנו התנהגות זו בכך שלפי שצדיקים אינם עוסקים בגזל וכל מה שברשותם מגיע להם בעמל כפיים וביושר, לכן מחבבים הם את ממונם ואין הם מזלזלים אפילו בדברים קטנים הנראים לכאורה כחסרי ערך. גם "פכים קטנים" מהווים סימבול לאורחות היושר ונקיות הדעת והמעשים של הצדיקים. אותו יעקב אבינו שחזר לאסוף פכים קטנים ששכח, הסכים, ללא היסוס וללא ויכוח, להשקיע שבע שנות עבודה ועמל בעבור רחל, על מנת שבגופו וברוחו ירגיש עד כמה נקשר הוא אליה באהבה ובאחדות. יתרה מזאת, ממונו שהגיע לרשותו נקי וזך ובלי שום רבב של גזל או רמאות, מזכיר לו ולנו איך צריך האדם לנהל ולהנהיג את כל מעשיו בנאמנות וביושרה, כפי שעבד אצל לבן. ורוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו. דבר שאדם עמל עליו מתוך יגיעה והשקעה רבה, יש לו מעין מתיקות על הדבר. הרב חיים קנייבסקי שליט"א מספר שאביו, הסטיפלר זצ"ל, היה מקפיד בזמן הקמת הסוכה לא לזרוק את המסמרים העקומים, וגם אותם היה מישר ומשתמש בהם לסוכה. גם מסמר שנקנה בכסף נקי, ללא גזל, בקדושה ובטהרה, הוא חלק מזמנו היקר של הצדיק.
גם בנישואין הדבר דומה, ככל שאדם משקיע על מנת לפתח ולטפח את קשר הנישואין שלו עם אשתו ומשפחתו, כך הופכים הם לחלק בלתי נפרד ממנו. כך הופכים הם להיות הוא עצמו. אשתו של אדם איננה בחזקת עוזרת בבית, על מנת שהוא ישקיע עצמו בעבודות או בלימוד. אשתו היא חלק אינטגרלי ממנו, וככל שישקיע בה ובקשר הנישואין תשומת לב, אהבה ודברי קירוב ואחדות, כך גם ירגיש יותר ויותר שיכות אליה ולעולמה הרגשי. מידת החסד שעל האדם להשפיע בתוך ביתו פנימה, כלפי אשתו, היא שתעמיק את תחושת השיכות ואחדות הנישואין. לא פעם קורה ואדם מאיר פנים ומרבה בעשיית חסדים מחוץ לביתו, אבל בשובו למעונו הוא סר וזועף ואינו מוותר על כהוא זה. אדם כזה אינו ראוי להיקרא איש חסד אף אם הוא גומל חסדים עם כל העולם (חזו"א)
בנין הבית היהודי הוא זה בו משקיעים בני הזוג זה בעבור זו במידת החסד והקירוב המשפיעים על תחושת השייכות שהיא בבסיסה של ברית הנישואין.