מאת:ד"ר עמי שקד
זהו המאמר הרביעי בסדרה העוסקת בהתפתחות תא- הנישואין והמשפחה במעגל החיים. כשם שהפרט עובר שלבים שונים ומובחנים בהתפתחותו מלידה לשיבה טובה, כך גם תא- הנישואין והמשפחה עוברים שלבים מוגדרים ומובחנים של התפתחות וצמיחה מתוך בניה מתמדת ותנועה פרוגרסיבית למימוש מטרות החיים.
במאמרים קודמים עסקנו בשלבים הראשונים והמוקדמים של התפתחות תא- הנישואין והמשפחה והם:
א. שלב התנתקות הפרט (גבר ואשה) ממשפחות המוצא (ההורים) לקראת מציאת בן/ בת זוג להתקשרות בברית הנישואין.
ב. שלב יצירת קשר- הנישואין המתייחס בעיקר לשנה- שנתיים הראשונות להתפתחות והמיועד לפיתוחה של תשתית חזקה ויציבה של קשר הנישואין שתהווה בסיס איתן להמשך ההתפתחות.
ג. שלב התרחבות המשפחה: הבאת ילדים וגידולם. זהו שלב המוצא את בני הזוג בראשית התפתחותם כיחידת נישואין והמחייב התארגנות וגיבוש לקליטת התינוק הראשון, ואלה שיבואו אחריו.
במאמר זה נעסוק בשלב הרביעי של התפתחות תא- הנישואין והמשפחה והוא שלב "עזיבת הקן", עזיבת הילדים, בזה אחר זה את בית ההורים. אין זה שלב פשוט "וחלק" כלל ועיקר והוא מחייב בראש ובראשונה את ההורים להגיע לבשלות ומוכנות לאפשר לילדים להפרד. ההורים שעמלו קשות עבור גידולם והתפתחותם של ילדיהם עומדים מול הצורך וההכרח האנושי להרפות מאחיזתם ההורית ולאפשר לילדיהם לעזוב את קן משפחת המוצא לקראת חיים עצמאיים (לימודים, נישואין). שלב זה מתחיל עוד כשהילדים נמצאים עצמם פיזית בבית הוריהם, כשהם הופכים למתבגרים, ומתחילים בצמידות והתקשרות חזקה יותר עם בני- גילם, תוך שהם דורשים מידה גוברת והולכת של עצמאות, והפרדות הדרגתית מהוריהם. הורים רבים מתקשים "לעכל" שלב נורמלי זה בהתפתחות ילדיהם. קשה להם לראות ולקבל שילדיהם פחות ופחות נזקקים להם, דבר שעלול לערער במידת מה את אחד מצירי קיומם העיקריים, ציר ההורות. משלב ההתבגרות, עוברים הילדים לשלב של בגרות מלאה המניעה אותם להמשך התפתחותם בלימודים, ובמציאת בן/ בת זוג ליצירת תא- נישואין חדש. תהליך זה של עזיבת הילדים את קן- המשפחה הינו הדרגתי, ונמשך לאורך שנים רבות בחיי המשפחה, והמשפחה כולה, הורים וצאצאים, נוטלים בו חלק אקטיבי. עם הפרדם של הילדים מבית ההורים משנים הם את הסטטוס (המעמד) שלהם, מתלות לעצמאות, ומקבלים על עצמם תפקידים חדשים המתחייבים מעצמאות זו. שהעיקרית שבהן היא מציאת בת זוג להתקשרות בברית הנישואין וליצירתו של תא- משפחתי חדש.
הגיל בו עוזבים הצעירים את משפחת המוצא תלוי במגוון משתנים פסיכולוגיים- חברתיים ותרבותיים, כגון: מבנה המשפחה, גורמים דמוגרפיים וכלכליים וכדומה. משפחות הנענות לאתגר זה באופן חיובי ומתוך בשלות, חוסן ויציבות, מאפשרים מעבר בטוח של ילדיהם לקראת חיים עצמאיים. הצלחתם של הצעירים להפרד מקן- המשפחה וליצור לעצמם זהות נפרדת ועצמאית דורשת השקעה ומאמצים מצד כל בני המשפחה.
תפקיד ההורים בשלב זה הוא למצוא איזון הולם בין צרכי תלות ועצמאות של ילדיהם המתבגרים והמבוגרים. הווה אומר לאפשר להם חופש לביטוי עצמיות ועצמאות תוך המשך מתן תמיכה ודאגה הורית חשובה. עליהם לשחרר מספיק מרחב להתפתחותם העצמית של הילדים אך בו בזמן לא לשחרר לגמרי את "החבל", על מנת לא לאפשר דרגת חופש ועצמאות מעבר ליכולתם של המתבגרים להשתמש בהם בבטחון ומתוך תחושת אחריות עמוקה. בשלב בו עוזבים הילדים את הבית באופן פיזי לחיים עצמאיים נדרשים ההורים לארגן מחדש את המרחב בינם לבין ילדיהם על מנת לאפשר להם חיים מלאים של אי- תלות מתוך כבוד, הערכה והמשך דאגה הדדית.
הקשר בין ההורים עם ילדיהם המתבגרים/ הבוגרים דורש יותר גמישות, אורח רוח וסבלנות מאשר כל שלב אחר בהתפתחות המשפחה. יש לא מעט אתגרים, מאבקי כח ומתיחויות בנושאים הקשורים לסמכות ההורים, לקבל עול, לגבולות התנהגות מותרת ורצויה, פעילות חברתית מחוץ לבית, השקעה בלימודים וכדומה. המתבגרים מצידם דורשים יותר ויותר עצמאות ואי- תלות, כשההורים ממשיכים בתפקידים הנגזרים מתפיסתם את מהות ההורות. נדרשת מידה גבוהה של שתוף פעולה, אחידות בגישה והבנה על מנת לטפל באתגרי שלב זה באופן יעיל והולם. הדבר קשה בעיקר כאשר עולים נושאים הקשורים לערכים, השקפה, הנהגות ונורמות משפחתיות- חברתיות.
הטפול במתבגרים ובמעברם לחיים עצמאיים מחוץ לבית יכול לחזק את קשר הנישואין בין בעל לאשתו. זאת בעיקר אם הם השכילו לפתח קשר זה במהלך השנים ולהשקיע בו ובחיזוקו בהתמדה. הורים שיש להם קשר סולידי ויציב מצליחים לעמוד באתגרים ובקשיים של שלב שלוח הילדים לחיים עצמאיים בהצלחה ובהרגשת שביעות רצון.
יש להבחין בין שני סוגי משימות העומדות העומדות בפני המשפחה בשלב חשוב זה של חייה, שלב יציאת הילדים את הבית לחיים עצמאיים: משימות אפקטיביות (רגשיות) ומשימות אינסטרומנטליות (מעשיות, תפקודיות).
משימות רגשיות: חיזוק יתר של תא- הנישואין והקשר בין בעל לאשתו, ומתן תמיכה הדדית וגיבוי רגשי שיאפשר לעבור שלב זה בהצלחה. כמו כן מתן עידוד ותמיכה רגשית לעוזבים את הבית תוך שמירה נאותה של גבולות רגשיים ואיזון בין המשך תמיכה והתקשרות מחד גיסא, ומתן חופש פעולה לעצמאות ועצמיות מאידך גיסא.
משימות אינסטרומנטליות: מעבר, מתוך גיבוש מחדש, ממערכת קשר של הורה- ילד, למערכת קשר של הורה- בוגר מתוך הערכות לקליטת בני זוג, מחותנים ונכדים. כמו כן נדרשת המשפחה להתארגנות פיזית וכלכלית, תוך גיוס משאבים שיאפשרו התמודדות נאותה עם שלב זה. הדבר מחייב גם חלוקה אחרת של תפקידים ותחומי אחריות בין בני המשפחה.
ומה קורה בין בני הזוג כאשר כל ילדיהם עזבו את הבית? מחקרים אחדים מצביעים על עליה בהרגשת הקירבה, הביחדיות ושביעות הרצון מחיי הנישואין בקרב זוגות שילדיהם עזבו את הבית לעצמאות קיומית ולהקמת משפחה משל עצמם. אך יש גם מצבים לא מעטים בהם נוצר ואקום (ריקנות) רגשי המעיב ומעיק על בני הזוג שנותרו בלבדיותם. ככלל, במקרים בהם היתה מידה מסוימת של ריחוק רגשי וריקנות רגשית בין בני הזוג, ניתן להניח שאלה יגדלו עם עזוב הילדים את הבית. אלה הם המקרים בהם עיקר הסיפוק האמוציונלי ניתן להורים ע"י ילדיהם, ללא שהצליחו להפיק מידה גבוהה של סיפוק והנאה זה מזו. בהעדר מקורות אחרים של חדוות חיים וסיפוק רגשי, מרגישים ההורים, בני הזוג, בנפילה רגשית ובריקנות מתגברת כאשר אחרון ילדיהם עזב את הבית לחיים עצמאיים.
קיימת גם אפשרות למצב אחר: כאשר הילדים מהווים מעין "חציצה" או "צד שלישי" במשולש (אב- אם- ילדים). מצב זה גורם למיתון הקונפליקטים והמתחים, מה שאפשר לבני הזוג להתקיים למרות קיומם של הבדלים חזקים ואי הסכמות רבות. עם עזוב אחרון הילדים את הבית, מסתלק איתו גם אותו "חייץ" שהווה מעין הגנה מלאכותית על אוירת הבית ההופכת במילא למתוחה יותר.
לסכום, עזיבת הילדים את הבית לחיים עצמאיים יכול שתחזק ותפרה את הזוגיות והקירבה הרגשית בין בעל לאשתו. זאת כאשר השכילו השניים, בעל ואשתו, להיות בקשב צמוד עם מה שעובר עליהם מבחינה רגשית (בשלב זה של חייהם), תוך שהם פועלים ביחד לשם חיזוק אדני הקשר. המגמה: איך להרגיש קירבה וביחדיות, מתוך דאגה הדדית, גם כשתפקיד "ההורה הפעיל" מסתיים עם עזיבת הילדים את הבית.
הסתגלות בריאה והולמת בשלב זה של החיים מותנית גם ובעיקר בחוסנה ויציבותה של ברית הנישואין שנכרתה והתפתחה בין איש לאשתו.