פרקי הנחיה לתקשורת במשפחה
אחת מהתכונות הגרועות המצויות באדם, היא תכונת הכעס. לא רק התורה רואה בכעס תכונה שלילית, עד כדי דמיון לעבודה זרה (שבת קה:), גם החברה האנושית דנה את הכעס כתכונה גרועה ביותר. הכעסן נחשב לאדם שאינו פועל על פי ההגיון. דבר זה יכול לתת את אותותיו השליליים במיגוון תחומים. הוא מנפץ ערכים עקרוניים, פוגע קשות באחרים באמצעות לשונו, מגמד את אישיותו של הזולת, את מאמציו ותרומתו לחברה ולבני משפחתו. נוכחותו גורמת למתח גם בעת רגיעה, שהרי לעולם אין לדעת מה יעורר את חמתו.
במסגרת המשפחה המצב נהפך לבלתי נסבל, משום שהכל חיים בצל החרדה לתגובתו של הורה כעסן - האם פעולה מסויימת תרגיז אותו? האם התנהגות כל שהיא תכעיס אותו? האם אמירה שאינה מוצאת חן בעיניו "תוציא אותו מן הכלים"? האם התנהגותם של הילדים תביא אותו לתגובות נזעמות.
יתירה מכך, הוא עצמו אינו מרוצה מהתנהגותו - הוא חש בזלזולה של החברה. הוא יודע שקשה לחזור מאמירות שאמר בעת כעסו. הוא יודע שלעיתים אנשים מתרשמים מעמדותיו בשעת כעסו יותר מאשר בעת רגיעה.
בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" (עירובין סה:). הכעסן אינו שלם עם חולשותיו, לא רק לאחר שהגיע לרגיעה ועשה את חשבון נפשו, אלא אף תוך כדי תהליך הכעס וההתפרצות קורא לו קול פנימי "אל תתפרץ, הרגע אך הוא אינו מצליח לעצור בעד שטף התנהגותו השלילית. תחושתו היא שכח אחר משתלט על התנהגותו, והוא השליט על אישיותו ברגעי הכעס.
אין ספק שתכונת הכעס, היא תכונה שקשה לשפרה, וודאי לא על ידי מאבק חזיתי, משום שלעומת תגובות אחרות שאפשר לתכנן מראש לא להפגש עמהן, או שאפשר אף להתאפק מלהיכשל בהן, הכעס על פי רוב הוא היקלעות למצב סוחף בלתי נצפה. מה עוד שהוא נובע ממגוון תכונות ואפילו השקפות עולם שמהן מעוצבת אישיותו של הכעסן. לכן ההשתלטות עליו קשורה בשיפור כללי של מידותיו והשקפת עולמו.
בכעס מעורבת גם גאווה. משרואה הכעסן שאין מתחשבים בדעתו או-אז מתחיל כעסו. הוא רואה את עצמו מעל החברה שמסביבו, וזה משמש לו פתח היתר לזלזל באחרים. הצגת עמדתו חשובה לו יותר מאשר מועקת הזולת. הוא אנוכי, סבור שהכל מגיע לו, וההתפרצות מתרחשת כשאין מספקים לו את מלוא מבוקשו.
הכעס כאמצעי ביטוי
למעשה, הכעס הוא אמצעי ביטוי לרצון להשגת צרכים או הישגים שלא הושגו בדרכים רגילות, וכנראה לשם כך שילב הבורא יתברך תכונה זו בין תכונותיו של האדם. הסיפור הבא מאפיין היבט זה: דוד התלונן שחיה, רעיתו, נוטה במהירות לכעוס עליו ועל הילדים. התנהגות זו היא היחידה המסוגלת להוציאו מן הכלים. הוא טוען, שרגישותו לכעס היא גדולה לא רק לגבי כעסה של רעיתו, אלא אף כעס של לקוח עשוי להביאו לנתק מגע מסחרי עמו, גם אם ייגרם לו מכך הפסד כספי. שאלתי את דוד: האם אחד מהוריך היה כעסן? כן, השיב, אבי, ואני זוכר שהתנהגותו הציקה לי וגרמה לי כאבים חזקים בבטני.
בשלב זה התערבה חיה והגיבה: דוד מצפה שאני אהיה כאמו שתמיד הבליגה ולא הגיבה, אבל אני לא כזו. כמו כן אני מבקשת להבהיר, איני מתפרצת סתם ללא סיבה. התפרצותי באה כאשר אני מבקשת דבר פעמים רבות ואינני נענית, ואז באה תגובתי החריפה. הנסיון מוכיח שלאחר התפרצותי, ברוב הפעמים, סוף סוף מבינים עד כמה בקשתי ראויה לתשומת לב ועד כמה היא חשובה. כלומר, הכעס הוא צורת דיבור והבעה שבאמצעותה אני מקבלת דברים שלא הייתי משיגה בלעדיה.
ההשגים שהכועס מנסה להשיג באמצעות הכעס, עשויים להיות חומריים - אוכל ורכוש; רוחניים - כבוד וגאוה; ותחושתיים - התייחסות. אילו היה הכעסן הפוטנציאלי מקבל את רצונותיו באמצעות בקשה רגילה, לא היתה סיבה שיצא מכליו כדי להשיגם. לכן בני זוג, הנתקלים בקשיי כעס במערכת משפחתם, צריכים לבדוק אם לא היתה זו התנהגותם שהביאה לכך שבן-הזוג מנסה להשיג השגים רק באמצעות הכעס, והגלגל חוזר על עצמו: הכעסן כדי להשיג - כועס; הוא מבחין שנותנים לו בעקבות הכעס, ושוב הוא כועס כדי להשיג את הישגיו.
לאה טענה על בעלה, שכאשר הוא רוצה דבר כלשהו הוא צועק. השבתי לה שכנראה כאשר הוא מבקש בנועם, הוא אינו מקבל, ולכן פיתח לעצמו בלא משים שפת דיבור יעילה יותר, אף על פי שהיא פחות נעימה. "מה לעשות לשיפור המצב"? שאלה לאה. השבתי, שיש לנצל את ההזדמנויות המעטות שבהן הוא מבקש דברים בצורה נעימה ובהזדמנות זו לתת לו בעין יפה. לעומת זאת, בעת שהוא צועק, יש להפחית את הנתינה, וכל זאת בלא להודיע לו על כך. דרכי הנתינה החדשות יטפטפו לתודעתו, והוא יבחין וילמד שדוקא כאשר הוא מבקש יפה הוא משיג ומקבל יותר.
מתי מותר לכעוס
כיון שהכעס מהווה אמצעי ביטוי, אנו מגלים בדברי חכמינו במשנה, שלעיתים ובתנאים מסויימים, מותר ואולי אף רצוי, לכעוס. בפרקי אבות (ה, יב) מסווגים הכועסים לארבע קבוצות.
ארבע מדות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו.
קשה לכעוס וקשה לרצות - יצא הפסדו בשכרו.
קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד.
נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע.
לכשמעיינים במשנה, מתברר שהחסיד אינו מי שאינו כועס כלל, אלא הוא "קשה לכעוס ונוח לרצות". כלומר: רק גורמים חמורים וממושכים עלולים להביא את החסיד לידי כעס, וגם כאשר הוא כבר כועס, הוא מתרצה מיד. רבנו יונה, לומד מן המשנה עקרון חשוב - החסיד אינו בהכרח אדם שאינו כועס כלל על כל פנים יש לו לאדם לכעוס. אך בקושי הוא מתקצף לפעמים, אשר לא ניתן לו רשות לעמוד שלא יכעוס, כי צריך להיות לו הרגשה בעלבונים אשר יעשו לו בני האדם. ועל זה אמרו חכמי המוסר במבחר הפנינים: אל תהיה מתוק פן יבלעוך". הוא מסיים את פירושו, שאף על פי שבמקרים מסויימים יש רשות לכעוס ויש בכך תועלת, יש להתרצות במהירות: "וזהו ממדת חסידות וטוב לכל". ולכן כינתה המשנה אדם זה חסיד.
הרמב"ם, בהלכות דעות (פ"א ה"ד), כותב הדרך הישדה, היא, מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים, שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה, נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת.
כלומר, כאשר מטרת הכעס אינה התפרקות, אלא להבהיר לסביבה מהי רמת החשיבות שיש לתת לדבר שבגינו האדם כועס, והנושא שמבקשים לכעוס עליו הוא באמת חשוב - אין הכעס שלילי אלא חיובי. כל זאת בתנאי שה'כעסן' חוזר לעצמו ומתפייס במהירות.
בהמשך דבריו שם (פ"ב ה"ג), דורש הרמב"ם מעט יותר: "הכעס - מדה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרתק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו של יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... כדי שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס.
כלומר, גם כאשר יש צורך לבטא כעס יהיה זה רק כלפי חוץ, אולם בלבו לא יכעס כלל (עיין שם ב'לחם משנה' בביאור הסתירה בין הקטעים שציטטנו).
כיצד משדרים באמצעות כעס?
כיון שהכעס נועד להניע את הסובבים ולהשפיע עליהם, צריך שהוא יובע בצורה שתיקלט על ידי מאזיניו של הכועס ויחדור לתודעתם ולא רק לאזניהם. לכן לימדתנו התורה בספר במדבר כלל חשוב, כאשר אהרן ומרים מדברים סרה במשה על אודות האשה הכושית, הקב"ה כועס עליהם ויחר אף ה' בם וילך" (פרק יב פסוק ט).
אולם על אף כעסו הרב של הקב"ה על דבריהם, בתחילה הוא מסביר להם את הדבר הגרוע שבדבריהם (פסוק ו), ורק לאחר מכן הוא כועס. רש"י בפירושו מציין זאת מאחר שהודיע סרחונם גזר עליהם נידוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעס על חברו עד שיודיענו סרחונו.
מקור דבריו בספרי מאחר שהודיעם סרחונם, אחר כך גזר עליהם נדוי. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם לא כעס על בשר ודם עד שהודיעם סרחונם, קל וחומר על בשר ודס שלא יכעוס על חבירו עד שיודיעו סרחונו.
כלומר, התורה כתבה בפרוטרוט את מהלך ביקורתו של הקב"ה, כדי ללמדנו ולהורות לנו שכאשר אדם מבקש לומר דבר, ולהפנימו לאחרים באמצעות כעס, אל יבטא זאת תוך כדי התפרצות הזעם, אלא קודם כל יאמר את דבריו בנחת ובנועם, ורק לכשיסיים את דבריו, יבטא את כעסו.
לאחר שיוסף סיים את השמעת טענותיו נגד רעיתו, שאלתיו אם הוא שוחח על טענותיו עם רעיתו. ודאי השיב יוסף, פעמים רבות כבר השמעתי את דברי והבעתי את מצוקותי. המשכתי לשאול: אולי לא הסברת לה בדרך נכונה, בצורה שהדברים יבהירו לה שהם מאד חשובים עבורך. לא יתכן שהיא לא הבחינה עד כמה הדברים חשובים עבורי, הוא ענה, והוסיף: הרי צעקתי, כעסתי, הרמתי את קולי ואני מאמין שאף פני האדימו מרוב כעס. האם אתה סבור שאחרי שהיא שמעה את קולי, ראתה איך אני מגיב, היא עדיין לא קלטה עד כמה הדברים חשובים עבורי? סיים יוסף את דבריו. ברור, שאם יוסף היה מעיין בתורה בפרשת אהרן ומרים, היה מוצא את התשובה לפליאתו על שאינו מצליח לשכנע את רעיתו לשנות את התנהגותה.
נראה, שההסבר העומד מאחורי מגמה זו, נעוץ בעובדה שהכעס נועד להפנים לתודעתו של הזולת את חומרת הדבר שעליו מתריעים. לכן, אם הדברים לא יובאו בסדר הנכון הרי הם לא ישפיעו על המאזין. הם רק יביאו אותו לעמדת התגוננות והסברה עצמית מדוע הוא בכל זאת צודק, והכעסן הוא זה שאינו צודק. גם כעסו יוסבר על ידי המאזין לא כנובע מהמעשה שעליו הוא מתריע, אלא מסיבות צדדיות, שאינן קשורות לנושא. על כגון זה נאמר בתלמוד "רגזן, לא עלתה בידו אלא רגזנותו" (קידושין מא.). כלומר, רגזן 'מרוויח' מכעסו רק את הנזקים הבריאותיים לגופו, ואת הפגעים הרוחניים לנפשו. לעומת זאת, כאשר אדם מבהיר לזולת בצורה רגועה, ואף נעימה, את הפגיעה שנפגע בה, הפוגע מסוגל לקלוט את הטיעונים. לכן הכעס שיובע ויתגלה לאחר השמעת הטענות, יפנים ויבהיר עוד יותר עד כמה הדברים פגעו וגרמו מצוקה לנפגע.
עיוותים מימדיים בכעס
לעיתים, אחד מבני הזוג כועס, רוגז וצועק בעקבות מאורע פעוט - חפץ שנשבר, מאכל שנשפך, בגד שנקרע, מלה מכוערת שנאמרה. לכאורה נראה שלא יתכן שתגובה בעוצמה כה רבה ניתנת על הדבר הפעוט שקרה. טבעי הוא שהשומע את הצעקות יסבור שאין קשר בין הכעס לבין המאורע שקדם להתפרצות, ומתוך כך הוא מפתח במחשבתו את הדעה שבן-זוגו הוא אישיות כעסנית, בלתי מאוזנת ולא יציבה, המגיבה בעוז על לא דבר.
אם לא מתקבל על הדעת שיש קשר בין ההתפרצות העזה למאורע הפעוט, הרי צריך להיות מובן שדבר מסויים אחר מרגיז את בן-הזוג, אלא שמעצורים מסויימים מונעים ממנו לציינו בגלוי ובמפורש. אם לא יבורר מה הוא הדבר האמיתי שמרגיז אותו, לא תבוא המשפחה אל המנוחה ואל הנחלה.
הבה נבחן את האפשרויות המביאות להתפרצות בלתי סבירה. נניח שבן-זוג ציפה להתייחסות, או למתנה לרגל יום הנישואין, אולם על אף הציפיה היא לא ניתנה. בן הזוג שציפה והתאכזב, שמר את תחושתו בלבו ולא התלונן (האם יש טעם לבקש מתנה האמורה להביע הוקרה?). אך אי הופעתה של התלונה אינו קובע שהרגשות לא נפגעו. בעקבות אי קבלת המתנה נחקק בתחושותיו: "בן-זוגי אינו מחבב אותי או הנישואין איתי אינם חשובים בעיניו עד כדי שיציין אותם בהענקת מתנה". מאז ואילך, כל דבר פעוט הקורה בבית למורת רוחו, של המצפה למתנה, ייחשב להוכחה נוספת שאין מחבבים אותי". כאמור, אלה הם דברים פעוטים, שלפני הציפיה למתנה כלל לא הבחינו בהם, אך בעקבות האכזבה גדלה הרגישות אצל המצפה, ובעקבות אחת מהתרחשויות הפעוטות באה התפרצות רחבת מימדים.
שותפו לנישואין, שאינו מודע לאכזבה ולא למערכת החשבונות שהתפתחה בעקבותיה, ויודע רק את אשר הוא עשה כרגע ואת. ההתפרצות שבאה בעקבות פעולתו, אינו רואה קשר בין הדבר הפעוט שעשה, לבין ההתפרצות, ואומר לעצמו:"על מעט מרק שנשפך פותחים ברעם צעקות כה חזק.
יש לזכור, לעולם אין לדעת מה פעולה שבעקבותיה תיווצר רגישות. היא יכולה להתפתח בעקבות ציפיה שלא מומשה - למאכל מסויים, לעזרה בבית, להוקרה על פעולה שנעשתה, להכרה בסמכותו הרמה בבית. כמו כן ההתפרצות עשויה לנבוע מכן שבן-הזוג ציפה להתנהגות רגשית כלפיו וזו לא באה, ולא נוח לו לדבר על כך במפורש -- או משום שיש לו חסימה מלהביעה, או משום שבעבר כאשר הוא ציין וביקש אותה הוא התקבל בזלזול ובתגובה צוננת. אולם תגובות אלה לא גרמו לביטול הצורך של בן-הזוג לאותם דברים רגשיים, ואולי אף הגבירו אותם.
לעיתים מתפתחים מצבי כעס לאחר שבן-הזוג שמע מחבר שבחים על בן-זוגו שלו - למשל חבר שסיפר כמה אשתו מסורה לו בהכנת אוכל ובדאגה ליתר צרכיו, והמאזין עשה מיד השוואה עד כמה אצלו הדבר שונה וחסר. או אשה ששמעה מחברתה על עזרתו הרבה של בעלה, והמאזינה עשתה לעצמה השוואה עד כמה בעלה שלה אינו מסייע לה. מעתה כאשר הבעל אינו עומד בציפיותיה בדבר פעוט, עלול הסיפור של החבר לגרום להתפרצות.
לעיתים קורה שעובדים במפעל או במוסד, מתריסים כלפי חברם לעבודה: כנראה שבן-זוגך הוא הגבר בבית, כנראה שהוא קובע אצלך את הכל, אתה כעבד שלו...". הדברים נאמרים בנימה של צחוק והיתול, אך במדה מסויימת הם חודרים לרגשותיו של אותו חבר, וגורמים לו לחשוב "אולי בכל זאת חברי צודקים". בעקבות זאת, בעת שהוא נתקל אפילו בקושי פעוט עם שותפו לנישואין הוא פורק את כל כעסו שהצטבר בעת לעגם של חבריו.
לכן אם אכן אירעה התפרצות כעס, על נושאים פעוטים, חייב בן-הזוג, שעליו צעקו, לנסות ולבדוק מה באמת מציק לשותפו עד שהוא כה כועס. אמירה סתמית נתגובה לצעקות כגון: "מה, על דבר כזה הוא מקים צעקות", אינה פותרת את הבעיה. עדיף לשבת עם בן-הזוג ולומר לו "אני מניח שיש דבר המציק לך, אודה לך מאד אם תאמר לי מה באמת מעיק על לבך. אולם אין לפתוח במשפט "אני משער שהצעקות לא היו באמת על מה שקרה, אלא ודאי יש עוד משהו שמציק לך. משפט כזה עשוי להביא את בן-הזוג להתחפר בעמדתו ולומר "לא, דוקא הדבר שעליו צעקתי הוא שהרגיז אותי"
עצור רגע לפני ההתפרצות
כיון שכל המשפחה סובלת מנזקי הכעסן, אין להסתפק בדרישה רק מן הכעסן למתן את התנהגותו, אלא מוטל על בן-זוגו לפעול ולעשות כדי שרמת הכעס של זולתו תפחת ואף תיעלם. העובדה בשטח היא שבני-זוג לומדים אט-אט, מה מרגיז את הזולת, ואותם דברים מרגיזים פוחתים והולכים במרוצת שנות הנישואין, משום שמשתלטת נטיה להמנע מלומר או מלעשות דברים שירגיזו אותו. ולכן, מה שנלמד בין כה וכה בלא משים, כדאי לפתח עוד יותר, ולהיות ערני ולהשתדל לא לבוא לידי עימות בנקודות הרגישות של בן-הזוג. התפרצות הכעס כמעט אינה מופיעה בפתאומיות. על פי רוב ניכר על פניו של הכעסן שבעוד מספר דקות או שניות היא תבוא, והתנהגות נכונה באותו רגע, יכולה להביא רגיעה על הכעסן, ושלוה לבית.
לא פעם ההתפרצות באה בעקבות ויכוח נוקב ומתמשך בין בני-זוג. גם מי שמצליח לשמור על שלוות ויכוח, יודע מנסיון העבר שויכוח בטונים גבוהים יביא את שותפו לחיים, להתפרצות של כעס. בעיקר כאשר המתווכחים הגיעו לשלב שבו הם חוזרים שוב ושוב על דברים שאמרו מספר דקות קודם. החזרה על אותם משפטים וטיעונים מביאה את בני-הזוג להעלות את רמת השידורים העויינים - אחד יכול להתחיל להטיל שמות גנאי על זולתו, אחר עשוי להתפרץ בכעס. אם אכן הגיע הויכוח למצב של חזרה עצמית, יש לעשות כל מאמץ להפסיק את הויכוח ולנתק מגע. ההפסקה תיעשה על ידי שהם יאמרו זה לזה, בוא נפסיק כאן להתווכח ונדון בנושא זה במועד אחר.
ההפסקה אינה קלה למי שלא הורגל לה. אך אחר שהדבר ייעשה פעמיים או שלש, ובני-הזוג יווכחו בתועלת הרבה שהדבר מביא לבית ולמשפחה, הרי שהמגמה להפסיק את הויכוח לפני שייהפך לריב, נעשית אוטומטית ומתבקשת מאליה.
עצות נוספות להפסקת תהליך הכעס
בני-זוג רבים נוקטים לעיתים במהלכים המביאים רגיעה לעצמם או לזולתם. יש ובן-זוג, לכשרואה שהכעס גובר עליו, יוצא את הבית לזמן קצר, כדי להירגע, עד שהוא חש שרמת הכעס הבלתי נשלטת כבר עברה. אחרים נוהגים שכשהם מבחינים שהזולת כועס, הם יוצאים את החדר שבו הוא מצוי, וזאת כדי לאפשר לו להירגע כשהוא לבדו. מאידך מתגלה לעיתים שדוקא יציאה מהמקום גורמת להגברת הכעס, משום שאז חש הכועס שאין מאזינים לו כלל וכלל. במקרה כזה, ההישארות מקנה את התחושה שמאזינים ומתיחסים לו, והיא שמביאה רגיעה עליו.
בספר 'אורחורות צדיקים' מובא, שדיבור בנחת גורם רגיעה, לעומת הגבהת הקול הגורמת להגברת הכעס. הצעה נוספת מובאת שם, לא להסתכל בפניו של הכועס "אלא ידבר אליו בלא ראיית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו".
לעיתים מתגלה, שאחד מבני-הזוג מביא את בן-בריתו בכוונה לכלל כעס על ידי ויכוחיו עמו. צעד זה משמש לו אמצעי להפסקת הויכוח ולהטיל את האשמה על הכעסן, הוא עושה זאת על ידי שהוא מתווכח בלהט גם כשהוא יודע שלא יוכל להגיע לידי הסכמה, אולם הוא מעוניין שבן-זוגו יתפרץ בכעס. בזאת הוא מסיים את הויכוח, בתחושה מדומה של מנצח, מצידו של הווכחן ובכשלונו של הכעסן.
יש ומתרחש התהליך הבא: בעל מגיע הביתה ומתקבל על ידי רעיתו כשהיא כבר עייפה ומותשת מעבודות הבית ומהתעסקות עם הילדים. מכיון שהיא רואה בבעלה את שותפה לבית ולילדים, היא מספרת לו מיד עם בואו על הבנים הסוררים: "שמוליק שיגע אותי, משה הרביץ לכל הילדים, רחל'ה כל הזמן צעקה...". הבעל המגיע הביתה גם כן מותש ועייף, ובאופן טבעי מצפה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, מתמלא חימה.
הכעס נובע משתי סיבות: התנהגותם הבלתי נסבלת של הילדים, שקילקלה לו את ההרגשה שהיתה אמורה להיות טובה מיד עם בואו הביתה. הסיבה השניה, שהוסיפה לכעסו, היא חוסר האונים של הרעיה להשתלט על הילדים. בעקבות כעסו הוא מפליא את מכותיו בילדים ומרים את קולו בצעקותיו עליהם, כאשר למעשה הוא שולח בכך שדרים לרעיתו ומבטא את חוסר שביעות רצונו מכישוריה הדלים בטפול בילדים, כאן הרעיה יוצאת להגנתם, משום שהיא מרחמת עליהם, וגם משום שבתת-המודע היא קלטה את ה'מסר' שבעלה מתכוון אליה.
בשלב זה מתחיל להתפתח ויכוח בין הבעל לרעיה על הצורה שבה צריך להגיב על התנהגותם של הילדים. ויכוח זה עשוי להביא להתפרצות גלויה של כעס כלפי הרעיה, שבה ייאמר מפורשות שהיא האשמה בכל מה שקרה, עקב עשייתה 'ענין' מכל דבר פעוט, ומה עוד שהוכח שבגערה לאחד הילדים ובמתן סטירה לילד אחר, הצטנף כל אחד מהם בפינתו ושמר על השקט.
אין ספק שהרעיה יודעת כבר מפעמים קודמות, שכאשר היא מציגה את טענותיה בפני בעלה בצורה המבטאת חולשה ו'לא-יוצלחיות', הדבר מביא אותו להתפרצות של כעס, שיהיה קשה למונעה. לכן מן הראוי שתשקיע חשיבה ותכנון אין להציג את קשייה, מתי לומר את הדברים בפני בעלה בצורה שייקלטו ויביאו לפעולות חינוכיות מצידו של בעלה. במקום לגרום לו לעשות פעולות מעוותות, המשפיעות לרעה על נפשם של הילדים ומעכירות את האוירה במשפחה.
עדיף יותר שהרעיה תקבל את בעלה בסבר פנים יפות, אף אם ילדיה הרגיזוה, ורק לאחר פרק זמן של שהות בבית, תעלה בפני בעלה את קשייה עם הילדים. כשהיא מספרת על קשייה בזמן של רגיעה, יוצגו הדברים בצורה מאוזנת שתאפשר גם לבעלה להבין לקשייה ולפעול בצורה נכונה ונבונה. יחד עם זאת, בעל נבון יודע שבמעט הקשבה לסיפור הקשיים של רעייתו הוא עוזר לה להשתחרר ממצוקותיה וממלאה אותה בכוחות חדשים להמשיך את ניהול הבית והטיפול בילדים.