לצלצל!? להתקשר?! מנתקת, לא! אולי אזדהה, אולי יזהו אותי אך לא, אולי כדאי שנסתדר בעצמנו. האין זו חולשה, או תסכול?! מה כבר יחדשו לנו?!
ודאי שיחה כזאת עם עצמכם לגיטימית, מפקפקים להתקשר, או חושבים שהבעיות שלנו יראו בעיני אחרים כאפסיות.....
אליכם, הנשואים החדשים או החפצים בהתחדשות!!!
הנישואין הינם שלב היוצר שינוי משמעותי בחיים. שינוי במעמד המשפחתי, שינוי בחברה, התחיבות חדשה, תפקיד חדש. לעומת זאת ישנה תחושה של אובדן עצמיות, אובדן תפקידים קודמים, מחויבות של עוד ועוד.. התיחסות, התחשבות, התאמה, ומה לא?
פעמים יש תחושת "הפסד", וקושי בכמה וכמה ענינים.
סתירה בין לבדיות ועצמאות לבין הצורך להיות ביחד. חישוב "רווח" לעומת הוויתורים גם ההכרחיים ביותר, לעומת טרום הנישואין- המעמד בעבודה, בחברה פעמים משתנה, עולם אחר, תחומי האחריות השתנו, וכל זאת תמורת- נישואין!?
שהרי אמנם הקרבה למען "הביחד", למען זוגיות בנויה, קשר נעים- למרות שהוא מחייב והוא כעול לאמר "שארה כסותה לא יגרע". קשר חיוני ומשמח אבות ובנים זה דרכו של עולם, וכל זאת על מנת לבנות ולהיבנות, לקשר אמיץ איתן- לבנין עדי עד.
חייבים להתמלא בסיפוק, מהדברים החיוניים, מתפקיד השותפות- מכבדה, אוהבה חובה הדדית. והשותפות עם השכינה, הצורך להעשיר את ההבנה והידע בערכם של מעשים יומיומיים המתחייבים לקשר של "שלושה שותפים באדם", על מנת לא ליפול למעשים שבשיגרה ואיתם האובדן של החדש והחידוש, משום שפעמים אנו מקריבים "קורבנות שווא" ומכך "יונקים" כביכול תחושת הפסד, קושי ורפיון בכל מאמץ קל, ובכל הקרבה. אלו מגדילים את הקשיים בנישואין, ומחסרים את טובתם של בני הבית הקרובים. בריחה מהתמודדות ומהקושי אינו מועיל!!! ההיזק מתרחב ליסורי גוף ונפש, ואנו מתמלאים ברחמים עצמיים, תחושת אומללות וחולשה, עד כדי קושי להרים שפורפרת טלפון והמינימום לחייג.
"השגרה", והריקנות, מביאות לחוסר שמחת חיים ונעילה פנימית- הפנמת רגשות. אומנם זה לגיטימי ונורמלי לזוג שהגיעו לצניחה מעולם הדמיון והאופוריה אל המציאות ושיגרת החיים.
ישנה דרך להקטין את הפער בין הדמיון לבין המציאות, לו רק מעצם כפילות המציאותי והידיעה שכך זה נורמלי. ה"אני" שלפני החתונה ככל שהוא היה גדול, "אני" חשוב מוצלח וכו'.... לאחר הנישואין ה"אני" מדולדל ומחליש את הביטחון העצמי עד כדי ירידה מורלית, ולפעמים גם ירידה רוחנית על כל ההשלכות, בכז'!. ניתן לשנות, לשפר ואפילו להיטיב את היחסים עם כל הסובבים אותנו.
בנוסף- ההתמודדות עם משפחות המוצא, מהצורך להוכיח יכולות ולאמת את השבחים והציפיות שלהם ציפו, ולהרוותם נחת.
ניגודים בהשקפות החיים או, מנטליות שונה, תובנות קיצוניות, וה"אני" בעל היכולות והשבחים שלפני... היתכן? כל זה גורם לירידה בהגשמה עצמית, והוא כמוקש בזוגיות, ועימם נפילה מוראלית, והדברים קרובים לשגות ומאכזבים בשגגה- כתינוק שנשבה.
לפני הנישואין הייתי הכי ..הכי.. ופתאום....
אין צורך להישבר!!! הנישואין ושלבי השינויים שלאחר מכן, אומנם לגיטימים פעמים קשה אך מחייבים התמודדות, ולכן "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח". זו תורה, ולכן נצטוינו, על ליקוחים של פיוס דברים, המקרבים את הלב ובונים את אחדותם, זו חובתו של היהודי לבנין ביתו.
לשון התו"ק "ושימח", ולא נאמר ו"שמח" ללמדנו חובתנו לשמח זא"ז, לאחדות זיווגנו.
ללמוד זה מזה "מה ששנואי עליך אל תעשה"... ללמוד מה משמח ומה מקרב, ולא תהא קורבן אלא מקרב. תפקיד הקרבן לקרב את החוטא שהתרחק מהבורא, המטיב, המרחם והאוהב, אומנם כך טוב – התבטלות אך יפה היא לבורא בלבד. לעומת היחלשות ואיבוד עצמי ואישיותי- הם המרעילים של הזוגיות. להאמין באמת שמחויבות לבית, זה לא ויתור למטלות אחרות, אלא להתחזק בס"ד שזו הדרך להנהגה ובנין לחיים של אחדות ונצח.
יפה עושה האדם החושב, שלקבל עזרה ויעוץ זו לא חולשה זו חיוניות וחיוביות. טעות החושב שלהעזר, זוהי חולשה והודאה על טעות. השיחות עם יועץ/ת זו גבורה אמיתית וגדלות. ותשועה ברוב יועץ זו חוכמה- איזהו חכם הלומד... זו חובתו בעולמו- להתענג על ה'. בבית יהודי המושתת על שותפות והדדיות לבנין המשכן, לקיים "ושכנתי בתוכם"- בשמחה ובטוב לבב.