מאת:ד"ר עוז מרטין
ידוע שלגוף שלנו יש יכולת מדהימה לרפא פציעות. אבל כשמסתכלים על החלק הרגשי שלנו, רואים שהמצב אינו דומה. פציעות מן העבר אינן מתרפאות באופן טבעי ומהיר כמו פציעות גופניות.
נראה כי לכל אדם יש איזושהי פגיעה שהוא נושא אותה איתו לאורך מסע החיים.
לאחד אמרו בגיל שבע שהוא אף פעם לא יוכל להיות תלמיד מוצלח כמו אחיו הגדול, ומשום כך הוא מרגיש כשלון חרוץ גם בגיל חמישים, אפילו כשהוא איש מוצלח חשוב ומקובל בחברה..
למישהי אמרו בגיל תשע שהיא קצת שמנה, ומאז היא מענה את עצמה בדיאטות רצחניות כל חייה …
אדם אחר לא סלח מעולם לבן משפחה שלא לקח אותו בלילה אחד טרמפ עד הבית, ונתן לו ללכת ברגל.
אפשר לגרור את כל הדברים האלה לאורך כל החיים, ולעולם לא להיפטר מהם. הבעיה היחידה היא שזה משא כבד, לפעמים כבד מאוד שאנחנו סוחבים על גבינו, ללא צורך, ואנחנו משלמים מחיר כבד עבור אמירות טפשיות או מעשים טפשיים של בני אדם אחרים.
למה אנחנו צריכים לשלם מחיר כזה בגלל שמישהו עשה טעות לפני עשר שנים ?
יש אנשים שמגדלים במרפסת אבוקדו בצנצנת, ויש כאלה שמגדלים סבל תוצרת בית. הם לוקחים זרע קטן של פגיעה כלשהי שמישהו פגע בהם, שותלים אותו עמוק בלב שלהם, ויוצאת משם תוצרת רצינית של סבל, כמעט מעבדה לסבל. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
אני חושב על כך הרבה בעקבות מפגשים עם אנשים שבאים אלי, שרוצים להשתחרר מהסבל והכאב והמועקות שלהם. הם באמת רוצים בכך, אבל משהו מונע אותם.
מה הדבר הזה שמונע מבני אדם להיפטר מהסבל שלהם?
חשבתי על כך הרבה, והגעתי למסקנה, שהסבל והפצעים הרגשיים שלנו מספקים לנו דבר מה. אחרת לא היינו שומרים אותם, במיוחד לא במחיר הכבד שהם גובים מאתנו.
מה הם מספקים לנו, שכל כך קשה לנו לוותר עליו?
כנראה- שהם מספקים לנו זהות.
לא תמיד אנשים חושבים מספיק כדי להזדהות עם אידיאלים נעלים או ערכי מוסר נשגבים.
רוב הזמן אנחנו חיים ברובד הרבה יותר נמוך מכך, ואנחנו מחפשים זהות רגשית.
לזהות רגשית קל מאוד להיווצר סביב כאב ופגיעה רגשית, כי כאב ופגיעה רגשית מאוד בולטים בשטח. הם בולטים הרבה יותר מסביבה נעימה וחיובית של חיים שיגרתים שמתנהלים באופן תקין.
בחברה של היום, שמשופעת בסדנאות וקבוצות תמיכה שונות ומגוונות בכל נושאי הקשת, אנשים התחילו לגבש לעצמם שפה פנימית שמבוססת על הפציעות והפגיעות שהם עברו בחיים.
למשל : -אני לא מספיק דתי, כי ההורים שלי לא שמו לי גבולות שהייתי קטן.
אני לא מספיק זריזה בעבודה במשרד, כי בצעירותי אמרו שלי שאף פעם לא ייצא ממני משהו טוב. אני לא מצליחה לרזות כי אני מרגישה בודדה מגיל צעיר, והאוכל הוא חבר שלי.
אני לא מצליח להתחתן כי אמא שלי השאירה אותי יותר מדי אצל מטפלת כשהייתי קטן, ויש לי פחדי נטישה…. התגרשתי כי בעלי לא נתן לי מספיק תמיכה רגשית בחוסר הבטחון שלי וכו וכו'
שימו לב דרך אגב, שהמכנה המשותף לכל האמירות האלו הוא אחד: זריקת האחריות לחסרונותיי הלאה ממני. אם אני מאשים את הפצע הרגשי שלי- הרי שיש סיבה ללמה יש לי חסרונות. והסיבה היא תמיד לא אני, אלא משהו חיצוני. כמובן שכל זה קורה באופן לא מודע. זה רוחש אצלינו באופן תת- קרקעי…
במילה אחת אפשר לכנות את כל הגישה הזו כתרבות של "פציעולוגיה" ששואפת לתמיכה ולקבלת חמלה כל זמן, כמעט בכל מצב.
גם במערכות יחסים זוגיות, אנחנו מתייחסים לפצעים כשפה של אינטימיות.
אנחנו כל הזמן סובבים סביב הפצעים הרגשיים שלנו. אנחנו מעבדים אותם, מנתחים אותם, הופכים אותם מצד לצד. בודקים כל הזמן כיצד הם השפיעו או משפיעים, או עתידים להשפיע על חיינו.
יחסי ידידות או יחסי זוגיות לפעמים מתבססים על הסכם בלתי כתוב שאומר משהו כמו: אנחנו מתחייבים לתמוך זה בזו, וזו בזה בקשר לכל זיכרון קשה שקשור לפצע זה. אנחנו נארגן את חיינו הרגשיים, הרוחניים, החברתיים ואפילו המקצועיים סביב צרכי הפצעים הרגשיים שלנו. אנחנו מתחייבים להקדיש לבן הזוג הפצוע את כל תשומת הלב והזמן שנדרש לו על מנת לעבד את הפצע שלו…
בקיצור, אנחנו יוצרים כאן קשר שמבוסס על אינטימיות פצועה, ומחזקים את ההזדקקות לתמיכה שלנו מצד בן הזוג, באופן ששוב מטיל את האחריות לדברים לא עלינו- אלא על משהו חיצוני : על התמיכה של בן הזוג. כלומר : אם הוא ייתן לנו תמיכה- נחלים, והחיים יעבדו. אם הוא ייכשל חלילה במתן התמיכה- הכל יתפרק, כי זה רק יוכיח שאין תקווה כלל. כי אם הוא- בן הזוג, שהבין את הפצע שלי, לא הצליח לתת לי תמיכה, מי בעולם יכול להצליח בזה?
מה בעצם הבעיה כאן ?
זה לא שאנשים אינם צריכים לתת תמיכה רגשית זה לזה.
אלא שחייב להיות גבול למשך הזמן בו אנו גוררים את שקי הכאב שלנו איתנו, לאורך החיים.
אנחנו חייבים לרצות באמת להתרפא מהכאבים שלנו, ולקחת אחריות על ההחלמה הזו. חייבים לבדוק שוב איך בנינו את הזהות העצמית שלנו סביב הפציעות והפגיעות שלנו.
להיות מודעים לעובדה שאנחנו מחפשים בנרות תמיכה רגשית שקשורה לפצעים שלנו, והופכים להיות תלויים בה, במקום לראות בה קרש הצלה שתפקידו להוביל אותנו לקצה השני של הנהר.
במקום זה, אנחנו נאחזים בקרש ההצלה של התמיכה הרגשית, ומסרבים לעזוב אותו גם כשהגענו כבר לנהר. כלומר גם כשהגענו כבר לאפשרות של להפטר מהסבל המיותר, ושקי הכאב המיותרים שפציעות כאלה או אחרות גרמו לנו, אנחנו מסרבים לזרוק אותם לים. למה ?
פשוט מאוד- כי הם הפכו להיות חלק מהזהות העצמית שלנו. וכאן בעצם השורש לאומללות ולחוסר הנחת שלנו בחיים. אנחנו מתקשים לוותר על הזכויות והיתרונות שמתלווים לפצעים שלנו.