למרות הריבים הבלתי פוסקים שמלווים באלימות מילולית ופיזית, לא הורגש בקליניקה כעס. בני הזוג אמנם תארו בשטף את העוולות שהצד השני גורם להם, אך הדברים נאמרו ללא כעס וטינה שהיו אמורים לאפיין מערכת טעונה כל כך. יתירה מזו, במפגש בקליניקה, היה אפשר גם לחוש ולראות לא מעט רגעים של חיבה וקרבה. הם החליפו ביניהם מדי פעם מבטים חביבים וצחקוקים הדדיים, והרבו להשתמש ב"שפה זוגית" שכללה אמירות שרק בני הזוג מבינים את משמעותן וזר לא יבין. כיצד כל זאת עולה בקנה אחד עם מערכת בעייתית כל כך, רווית חיכוכים קשים ובלתי פוסקים? חשיבה נוספת, מעמיקה יותר, העלתה את האפשרות כי יוסף ומיכל נמצאים במצב סימביוטי מתמשך.
הזוג הסימביוטי
המחקר מלמד שבשלב הראשון לחיי הנישואין מדגישים האיש והאשה את המשותף והדומה בשניהם ומשתדלים להתעלם מן השונה והמפריד ביניהם. זהו מצב המתואר כ"ירח דבש" בין בני הזוג, והוא חיוני ויוצר בסיס מוצק לקשר רגשי מתמשך. אך מצב זה אינו יכול להימשך לנצח מאחר ובכל זאת קיימים הבדלים בין שני בני הזוג ועל כל אחד מהם להביא את עצמו לידי ביטוי בקשר. אם בני הזוג אינם מצליחים להתנתק משלב זה ולהתייחס לשוני שביניהם, הם ממשיכים את המצב הסימביוטי ועשויים להגיע לקשר עוין ותלותי המתאפיין במריבות בלתי פוסקות.
האמירה המשקפת את הזוג הסימביוטי היא "אינני יכול לחיות איתך ואינני יכול לחיות בלעדיך". בני זוג כאלה אינם מכירים זה בזכותו של זה לנפרדות, ולכן הם אינם יכולים לנהל ביניהם כל משא ומתן. במקום זאת הם מבטאים כעס, מרירות והאשמה.
במהלך מפגשי הייעוץ הזוגי, התגלו קווי דמיון רבים ומשותפים בין יוסף ומיכל למאפיינים של הזוג הסימביוטי – עוין ותלותי. לאורך כל המפגשים, הם מרבים להתפרץ איש לדברי רעהו, לדבר האחד בשם האחרת ולהיפך, הגבולות ביניהם, במידה והם קיימים בכלל, מטושטשים ומעורפלים. הם גם אינם מכירים בזכותו של האחר לנפרדות. תוך כדי המפגש, מיכל מחזיקה בידה את הטלפון הנייד של יוסף [!] וכועסת על כך שחבר מסוים מתקשר אליו, מאחר ולדעתה רצוי שיוסף יתנתק ממנו. העובדה הפשוטה והבסיסית שהטלפון הוא של יוסף ויש לו את הזכות לפרטיות, לא ברורה לה כלל וכלל. המבט החדש על יוסף ומיכל שינה לגמרי את כיוון הייעוץ שהם זקוקים לו. לא חיזוק הזוגיות דרוש להם, אלא פיתוח האינדיבידואליות. לא ה"שנינו ביחד" אלא דווקא ה"כל אחד לחוד".
סימביוזה במקורות :
למצב המתח שבין היחד והלחוד, בין הזוגיות לאינדיבידואליות, יש התייחסות ברורה ומפורשת במקורות. התורה מצווה [דברים כד', ה'] "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא...נקי יהיה לביתו שנה אחת...". הציווי הוא בעל משמעות כפולה. מצד אחד, ביטול האינדיבידואל. האיש נדרש לוותר על התחייבויות אחרות שלו כלפי הכלל לטובת בניית הקשר הזוגי, ומאידך, הוראה זו מוגבלת לשנה אחת בלבד. כלומר - בתחילה יש לבסס ולהעמיק את הקשר הזוגי "על חשבון" הפרט, אך זוהי הוראה זמנית ומוגבלת. בהמשך, על כל אחד מבני הזוג להביא לידי ביטוי את עולמו האישי.
דרש ר' עקיבא: איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם". [סוטה דף י"ז ע"א]. ניתן לבאר את דברי ר' עקיבא כך שאש היא מילה המורכבת מאיש ואשה. זוהי התרכובת שלהם. אם הם אינם זוכים למערכת תקינה המאפשרת מקום ייחודי לכל אחד מהם והם ממשיכים להיות מעורבבים מדי – סימביוטיים, האש הזאת אוכלת אותם. אך אם זכו, שכינה ביניהם. הם לא מעורבבים לגמרי. שכינה מפרידה ביניהם ומאפשרת לכל אחד גם את המקום האישי. זוהי המערכת הרצויה ולשם צריכים בני הזוג לשאוף.
מקור: משפחה – מסע אל עמק השווה, זאב ברגמן ואסתר כהן. הוצאת עם עובד.