במה שנוגע לעולם המחקר, השדה של הפרעת הקשב רווי במחקרים קליניים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, אך נראה שבעולם הדתי והחרדי של אנשי הADHD, ובמיוחד בקרב המתבגרים טרם נאמרה המילה האחרונה.
ניתן לומר בפשטות שהפרעת קשב היא ההפרעה הנוירולוגית השכיחה ביותר בקרב ילדים, ואחד מכל עשרה ילדים בעולם המערבי סובל ממנה. ההפרעה מורכבת מבעיות בתחום השליטה העצמית: בטווח הקשב, בוויסות רגשות, בשליטה בדחפים וברמת הפעילות. בעברית פשוטה, אדם עם הפרעת קשב, ובמיוחד ילדים ומתבגרים, מתקשים להתרכז בנושא אחד כשמשהו מגרה יותר נמצא ברקע, ומתקשים לחשוב לפני תגובה מילולית או גופנית. המשל המוכר של ד"ר האלוול, מחבר הספר "הורות יוצאת מן הכלל לADHD", אומר שהמוח של ADHD הוא כמו מכונית מרוץ עם מנוע טורבו אך עם בלמים של אופניים.
הקשיים היומיומיים של מי שסובל מהפרעה זו מלאי התמודדויות וניסיונות. התמודדותם של ילדי ונערי ADHD מאתגרים עוד יותר, כאשר מדובר באדם או ילד שומר תורה ומצוות. מצוות התורה מחייבות דחיית סיפוקים - נקודת התורפה המשמעותית ביותר לאדם עם הפרעת קשב, במיוחד עבור מתבגר שנמצא בשיא תסיסת החיים. עוד בעודנו ילדים למדנו שיש ליטול ידיים בבוקר לפני שניגשים לארון הצעצועים, לעצור לפני הנגיסה בתפוח או הבמבה ולברך, לדחות את השינה ולקרוא קריאת שמע על המיטה, בגיל מאוחר יותר לחכות עם הסוכרייה שקיבלנו בליל שבת עד אחרי הקידוש, נטילת ידיים לפני הסעודה, לא לקום לפני ברכת המזון ועוד.
ההלכה דורשת מאתנו לעצור, לחשוב ורק אז לעשות או להימנע מעשייה. גם בעניין כוונת המצוות נפסק ש"מצוות צריכות כוונה", ולמרות שכוונת טעמי המצוות אינה מעכבת, הרי שהכוונה הפשוטה של קיום מצות ה' היא ודאי חובה לכתחילה. אדם שאצלו קיים המודל של "למקומות, רוץ היכון" יתקשה ביותר לקיים זאת. גם ברמת התודעה והרגש, אנו נדרשים לזכור בכל מצב את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ; "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ; "בכל דרכיך דעהו". התנהלות זו כמעט בלתי אפשרית כשיש הסחת דעת וחוסר יכולת להתבונן לפני פעולה.
הרמח"ל במסילת ישרים, תחילת פרק ב' כותב: "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא...".
כל עניינה של מידת הזהירות, המידה ראשונה במעלות המידות, היא היכולת לעצור, לחשוב, להתבונן, להיזהר ולתכנן – בדיוק אותן פעולות שהפרעת הקשב מונעת או לפחות מקשה על האדם לקיים.
גם בתחום התפילה קיים קושי. גם אם נוותר לאדם המתמודד עם ההפרעה על "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), עדיין ישנן מספר שעות לא מבוטל של שהייה בבית הכנסת, המהווים אתגר של ממש. לילדים הסובלים מההפרעה התפילה החוזרת על עצמה שלוש פעמים ביום יכולה לגרום לחוסר יכולת ריכוז ובהמשך לכך, לשעמום ותסכול שיובילו לאנטגוניזם לתפילה ולמצוות בכלל.
לכל זאת נוסיף התנהגות אימפולסיבית גם בחברה, וקושי גדול לעמוד מול "ואהבת לרעך כמוך" הרבה יותר מלילד רגיל, והרי לנו רשימה כמעט אינסופית של אתגרים משמעותיים העומדים בפני ילדי ונערי ADHD בכלל, ובחברה הדתית והחרדית בכלל.
לאור כל זאת, ננסה לתת סקירה של קווים מנחים להורים למתבגרים שלהם הפרעת קשב. הרכבת "המשקפיים" הללו תאפשר הבנה וליווי נכונים יותר של המתבגר הבונה את עולמו הרוחני:
פער התפתחותי – מחקרים רבים מראים על כך שילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עלולים להימצא בתחתית הנורמה ההכרתית והשיפוטית ואף למטה ממנה. הביטוי לכך הוא בתפיסת המציאות, בהתנהגות ובקריאת הסימנים החברתיים. למשל, נוכל למצוא אצלם חוסר לקיחת אחריות על עשייה או אי עשייה והאשמות בלתי פוסקות של הסביבה. הם בדרך כלל הקרבן של החבר שהתחיל, המורה שהגזים והאוטובוס שהקדים. מה שכבר ברור, מוסכם ומצופה מבני גילם בכלל לא ברור להם. לא פלא שילדים ומתבגרים אלו נחשבים בעיני הסובבים אותם לילדותיים מידי. אנו מכירים זאת גם מהעולם של המבוגרים עם הפרעת הקשב, שלעיתים נראה שנשארו תקועים אי שם בגילאי העשרה ברמה ההתנהגותית.
ללא סבלנות ועצבים של ברזל יהיה קשה מאוד להצעיד את המתבגר הזה קדימה. לכן, גילוי הבנה, סבלנות וסלחנות כלפיו בתחומי היום יום נצרכים בהחלט, ובפרט בנושאים המתייחסים לתחום התורני. לפני הכל, כדאי לבחון ולחשוב על מערכת ציפיות להתנהגות המותאמת למצבו. כשהקושי גדול, יש להתייעץ עם מורה הוראה על "התאמות" בכל תחום בעולם המצוות.
למשל, אם יש קושי בנושא השהייה הממושכת בבית הכנסת, יש לבדוק עם הילד מהו זמן השהייה שמסוגל לעמוד בו, ולקבוע איתו שנשאר רק בזמן הזה. כמובן שיש לשבח אותו בכל פעם שעמד בו. לפעמים כדאי גם לבחור בית כנסת מתאים יותר למצבו ויכולותיו. במיוחד בנושא החינוך לתפילה, האיכות חשובה מן הכמות, ודווקא מלחמה על קוצו של יוד תרחיק אותו מהתפילה, וגרוע מזה מריבונו של עולם, חלילה. הבעיה מתחילה כשמוותרים לו מראש ומורידים לו סטנדרטים ללא חשיבה ותכנון וכך מקבעים את הנכות שלו לדורות. כדי להימנע ממצב זה יש לבנות ביחד איתו מדרג איטי ועקבי לפי יכולת הקיבול שלו תוך ליווי ומעקב תמידיים כשברקע חיזוקים מוחשיים ומילוליים אינסופיים.
חסך תמידי בתחושת השכר הפנימי (Reward Deficiency Syndrome: RDS) זהו מרכיב שמלווה באופן קבוע את בעלי הפרעת הקשב. בעקבות מחסור בזמינות הדופמין במוח, יש להם אובססיה לפעולות המעניקות להם תחושה טובה, הנאה וסיפוק מידיים. הדופמין מאפשר את הריכוז, ובהיעדרו קיימת סריקה מתמדת אחר גירויים היוצרים עניין ומעלים את רמת הדופמין. ילדים ונערים אלו אינם יכולים לסבול שעמום, חזרתיות ופרונטאליות יבשה. הם מתקשים ביותר להחזיק ראש בתהליך ששכרו המוחשי רחוק מן העין ומן הלב. מכאן שתפילה ולימוד סטנדרטי של גמרא והלכה יהווה קושי עצום עבורם. רבי עקיבא היה מחלק לילדים קליות ואגוזים כפיתוי וכשכר על לימוד התורה שלהם ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה. אם החיבור והחוויה חשובים בחינוך שלנו לקיום תורה ומצוות, הרי שבשביל ילדים אלו רק החיבור של הלב יוכל להבטיח את קיומם בהתמדה. יסוד זה דורש מאתנו, הורים ומחנכים, חשיבה ותכנון תמידיים והרבה חשק וכוח.
סיבה נוספת לחסך בשכר הפנימי נעוצה בדימוי העצמי הנמוך של ילדים אלו. הנזק העיקרי של הפרעת הקשב הוא בחוללות העצמית. ילדים אלו לא מאמינים בעצמם לאחר שנכשלים מידי יום בדברים הפשוטים של החיים. תפקידינו כהורים ומחנכים להרים להם בכל מחיר את הדימוי העצמי ולמנוע כל אפשרות של תחושת כישלון בחיי התורה והמצוות שלהם. נביע שמחה על כל מעשה או התנהגות ראויה, ולו הקטנים ביותר. אם הילד הגיע לבית הכנסת, לקח סידור, ישב במקומו ופתח אותו והתחיל לרחף – נפרגן לו על מה שכן עשה, ונעודד אותו להתפלל כפי כוחו. בשום אופן אין להשמיע משפטים ציניים ושיפוטיים.
צורך אמתי בפעילות – מוחם של ילדים עם הפרעת קשב רדום מבחינת הפעילות שלו. מחקרים משנות ה-90 הדגימו שריפת גלוקוז מופחתת במוחות אלו בזמן עשיית מטלה משעממת ומונוטונית. כלומר, בפעולות מונוטוניות הפעילות החשמלית נמוכה מהנדרש. התוצאה בשטח היא תחושת עייפות, כבדות וויתור על המשימה. כאן מגיעה ההיפראקטיביות שעניינה ליצור עניין ותנועה. גם ילדים עם הפרעת קשב ללא המרכיב התזזיתי, אלו החולמניים, סורקים כל הזמן את הסביבה בחיפוש אחר עניין, בים השעמום שמציף אותם. זוהי הסיבה שהטיפול התרופתי להפרעת הקשב נשען בדרך כלל על תרופות מעוררות - המוח הרדום "שולח" את הילד לפעילות שתעורר אותו. כשיש לילד מוח רדום יש להרבות בפעילות היכן שניתן, למשל, למנות את הילד ל"עוזר גבאי" בבית הכנסת. כך ניתן לו פעילות ותזוזה יחד עם תחושת ערך, אחריות וחוויה בבית התפילה. לתת לו להנחות חידון משפחתי בשולחן שבת. ניתן לחבר את הילד והנער למפעלי חסד בקרבת הבית שיספקו לו פעילות ערכית, ושוב, תחושת ערך עצמי. אם מדובר בלימוד תורה, יש לאפשר לילד ללמוד בעמידה עם סטנדר בקצה החדר, כך שיוכל לנוע ללא הפרעה לכיתה, או פשוט ללמוד בחברותא בבית מדרש, לפחות חלק מהיום – שם יוכל להתנועע כאוות נפשו. ובכלל, כדאי מאד לשאול את הילד מה יוכל לעזור לו ללמוד ולהתפלל טוב יותר. תופתעו לדעת עד כמה הוא מכיר את עצמו!
רגישות יתר – ילד ADHD יכול להיות אימפולסיבי, היפראקטיבי, בעל מראה מרושל ופרוע עם דיבור בוטה במיוחד, וזו תהיה רק הקליפה החיצונית שלו. עם קצת מאמץ נוכל לגלות ילד חביב וטוב לב עם רגישות רבה מאד לסביבתו. יש לו כוונות טובות מאד אך לא תמיד מעשיו רצויים. קיים אצלו פער גדול בין המחשבה לביצוע. הראש חושב מהר מאד והתרגום בשטח לוקה בחסר. הוא יעשה הכל עבור מי שהוא שאוהב אותו באמת, וכאן נצרכת זהירות. הסנסורים שלו חזקים במיוחד והוא קולט מיד אם באמת אוהבים אותו או שאוהבים אותו על מנת לקרבו לתורה. המבוגר שיאהב את הילד באמת, יראה את חוזקותיו ויתמיד לצייר לו תמונת עתיד אופטימית – הוא זה שיזכה להיות שותף בהצלחתו.
פן אחר של הרגישות יכול להתבטא בליקוי בוויסות החושי. חשבו רגע על אנשים שמרגישים כל הזמן את התווית והצווארון של החולצה, את הגומי של הגרביים, מריחים ריח מסוים או שומעים בחוזקה את תקתוק השעון בחדר. כדאי לבדוק אם הבריחה המתמדת מהציצית קשורה לעניין זה, ולחפש ציצית שפחות תורגש על הגוף. גם שינה בסוכה עלולה להיות מאתגרת בגלל הריחות מבחוץ, רעש הרוח הנושבת וקולות השכנים בסוכה שממול. נדרשת כאן חשיבה רבה, תכנון מוקדם והטרמה באותם נושאים בהם קיים קושי או כישלון ידוע מראש, על מנת למנוע אותו, עד כמה שאפשר.
לסיכום, "חנוך לנער על פי דרכו". לכל נער דרך משלו ועלינו להתאים ולהטעים את משנתנו החינוכית באופן שיוכל לקלוט אותה, והכי חשוב, לאהוב אותה. ואז כשהיא תהיה דרכו שלו -"גם כי יזקין לא יסור ממנה".