עצמי כוזב

פתיח

אם נשאל את ההורים או את המחנכים שלו, הם יענו חד משמעית: שימי עושה מה שהוא רוצה. אבל שימי ממש לא מרגיש כך. הוא מתהלך בתחושת שהוא עושה בעיקר מה שהוא צריך, שכמעט שאין מקום בחיים שלו למה שהוא רוצה. הוא כשלעצמו חסר חשק להתפלל, ללמוד או להיות מנומס. בעיניו, 'להתנהג כמו בן-אדם' זה משעמם ולא מיוחד. אבל הוא אוהב את ההורים שלו, הוא לא רוצה לאכזב אותם. בלית ברירה הוא הולך ללימודים, זה לא פשוט לו. זה לא ממש מה שהוא היה רוצה. בעצם אולי כן, כי בלי לימודים לא יהיה לו עתיד. אז הוא רוצה ללמוד או לא? הוא מתקשה להחליט מה הוא-עצמו באמת רוצה, אבל לא בשביל זה הוא בא לטיפול. הוא בא – או ליתר דיוק, ההורים שלו הביאו אותו לטיפול, כי המצב בישיבה בלתי נסבל. שימי לא עומד בדרישות הלימודיות וההתנהגותיות, הוא לא מצליח לתפקד בלי תרופה להפרעת קשב, אותה הוא מסרב לקחת בכל תוקף. "לא יעזור בית דין" הוא אומר. הוא מוכן לשלם כל מחיר, הוא כבר עזב ישיבה איכותית שהציבה לו אולטימטום: ריטלין או הביתה. הוא לא יקח את התרופה, ויהי מה. כשהוא לוקח את התרופה הוא מרגיש ש"אני לא אני". לאורך השנים הוא התנסה בכמה תרופות. סוף-סוף נמצאה לו תרופה ללא תופעות לוואי כמעט, אבל עדיין הוא מרגיש "יבש" וחסר חיות. בעיקר הוא מרגיש שהוא לא הוא.

מאמר

תחושת חוסר אותנטיות מלווה את שימי בהרבה מישורים. הוא חש ריקנות מלווה ברגש של שקר, צביעות והונאה עצמית. הוא מרגיש שכל כולו מוקדש למה ש"צריך": צריך שלהורים תהיה נחת, צריך לכבד כללים כי חייבים, צריך ללמוד בשביל העתיד, צריך וצריך וצריך. והוא מתוסכל. העניין שאפילו אינו יכול לכעוס על אחרים, כי ה"צריך" בא פעמים רבות ממנו עצמו. הוא זה שרוצה ללמוד כדי לדאוג לעתידו, ועדיין התחושה שלו שהוא חי בתרמית, בזיוף והעמדת פנים, אפילו כלפי עצמו. הוא כועס על חוסר יכולתו לעמוד על "שלו", לעשות מה שהוא "רוצה". לא שתמיד ברור לו מה שהוא רוצה, הרבה פעמים הוא רוצה לְרַצוֹת את הסביבה או פשוט לשרוד בתוכה. אבל באיזשהו מקום, אי-שם עמוק במסתרי ליבו, יש איזה "רוצה" קטן. משהו שהוא רק שלו. משהו שהוא הוא, שימי האמיתי. הרצונות או ה"עצמי" הסותרים הללו מתרוצצים בקרבו, הוא לא מבין מה הוא באמת רוצה ותוהה למה זה אנוכי.

שימי נוטה לחשוב שמה שקורה בחיים שלו, זה לא מה שהוא בחר לעצמו. נכון. אם נבחן את תפקודו של שימי בהיבט מעשי, נגיע למסקנה שהוא רחוק מללכת בתלם שהתוו עבורו, שהוא עושה מה שהוא רוצה הרבה יותר ממה שהוא צריך. הוא גם יודע את זה, וזה מבלבל אותו.

איך קורה ששימי, ש"עושה מה שהוא רוצה" לדעת כל מי שמכיר אותו, חושב שהוא עושה בעיקר מה שהוא צריך? מאיפה נובעת תחושת הזיוף-העצמי, ומדוע היא כה מאיימת ומבלבלת את שימי? האם מה ששימי עושה כי צריך - מתוך התחשבות באחרים או בדרישות המציאות, הוא בעצם זיוף? זה לא הוא? זו לא בחירה שלו? מי הוא שימי "האמתי" ומי הוא שימי "המזוייף"?

***

אפשר לדמות את "העצמי" של האדם לבצל. יש בו גלדים על גבי גלדים, שהולכים ומצטמצמים, רובד אחר רובד, עד הנקודה הפנימית ביותר של הבצל. הקליפה, במובן מסויים, היא גם חלק מהבצל, אבל היא לא הבצל עצמו. גם הגלדים החיצוניים דומים באיכותם מעט לקליפה ולא דומים לגמרי לבצל עצמו. לצורך הנמשל נאמר שבהדרגה, ככל שמתקדמים לעבר לב הבצל, כך הגלדים הולכים ונעשים יותר 'בצליים' וככל שמתקרבים לעבר החיצוניות של הבצל כך הגלדים יותר 'קליפתיים'. 

באדם ישנם שני ממדים, אחד הוא אובייקטיבי - ממד ה"יש" וכנגדו הסובייקטיבי - ממד ה"אין". קליפת הבצל והרבדים החיצוניים שלו הם המקבילה לממד האובייקטיבי, וככל שהמעגלים הולכים פנימה כך מתקרבים אל עבר הנקודה הפנימית, הסובייקטיביות הטהורה.

הממד האובייקטיבי כולל רמות שונות של גלדים. למשל, גוף האדם - שלו חלק מהותי בהתפתחות הנפשית ובתפקודה - הוא "אובייקטיבי": ניתן לחוש אותו באופן ישיר, למדוד ולכמת אותו (משקל, טמפ', לחצים). הוא "יש" קונקרטי. חלים עליו כללי המציאות האובייקטיבית, הוא מוגבל בכמותו, במשך זמן הקיום שלו, ניתן לפרק אותו לגורמים וכוח חיצוני יכול לשלוט עליו. חלקים נפשיים שקרובים לרובד זה פועלים בצורה דומה, כאילו שמבליח עליהם אור בגוון אובייקטיבי וצובע אותם באיכויות שלו. חלקים אלו נועדו כדי לסייע לאדם להסתגל ולפעול בסביבה החיצונית ולכן הם דומים לעולם החיצוני-אובייקטיבי ופועלים בהתאם לכללים שלו. הם שיטתיים וסדורים. למשל, מתקיימת במסגרתם צורת חשיבה שיטתית (לעומת חשיבה מעגלית ואקראית); תפיסת הזמן היא קלנדרית (לעומת תפיסת זמן ילדית שמושפעת מעוצמת החוויה ולא ממשך הזמן הריאלי). בעזרת מיומנות מסוג זה אדם יכול לתת מילים לחוויה שלו, לפרק אותה לגורמים, להגדיר ולתאר אותה לאחרים. חלקים נפשיים אלו מסייעים לאדם לעשות את מה ש"צריך" כדי להתקיים בסביבה הפיזית או בסביבה החברתית. לחלק הזה שייך המקום שבו אדם מוותר על הרצון האמתי שלו כדי לעשות את מה שצריך. לדוגמה, לחייך לקולגה בעבודה גם כשאין לך מצב רוח או לעבוד בעבודה לא נחשקת רק משום שאין לך משהו יותר טוב וחייבים להתפרנס.

ממד נפשי זה שומר על יציבות, מסייע בוויסות רגשי ובהכלת העצמי. הוא מטמיע גבולות וסדר ובכך מפחית עוצמות חרדה. הוא מזכיר לאדם שכוחו מוגבל ולפעמים עליו פשוט לוותר ולהשלים עם המציאות, כמו להתנחם על אבדן. חלק זה מתקשר עם הסביבה ויודע להתמזג בתוכה כשצריך. זהו חלק נפשי לכל דבר ועניין, אבל הוא עוד לא העצמי האמתי, יש בו כזב מסויים. יש בו מן החיצוניות וחוסר באותנטיות.

ככל שאנחנו נכנסים פנימה, לגלדים הפנימיים של העצמי, כך הולכת ונחלשת הבלחת האור של העצמי-האובייקטיבי ומתחילה להיות מורגשת השפעת גוון האור הבוקע מהגרעין הפנימי של הבצל – הקוטב הסובייקטיבי (incommunicado). ממד נפשי זה פועל במנותק מכללי המציאות, הוא לא מתחשב בסביבה הפיזית או האנושית. הוא יחידי ובלעדי במהותו. הוא לא פועל בהתאם למה ש"צריך", הוא רק "רוצה", הוא חירותי. ממד נפשי זה דומה לחלום כאוטי ונעדר סדר ושיטתיות, בלתי-מוגבל ואינסופי. זהו מרחב בו הכל אפשרי. ממד זה לא מיועד להסתגל למציאות ולהשתלב בתוכה. אדרבא, הוא נועד לשנות את המציאות, להפעיל יצירתיות, להתגבר עליה ולשלוט בה. הוא מקור חווית כל-יכולות האומרת לאדם, "כן! אתה יכול". ממד זה הוא מקור נביעת תחושת הייחודיות של האדם, הוא מותר האדם, המשהו המיוחד היוצק משמעות קיומית לעצם קיומו. בחלק האובייקטיבי של האדם אינו שונה מעוד רבים אחרים, אין לו בו תחושת ייחודיות. בממד הסובייקטיבי נמצאת תחושת ה"אני" אמתית, השלם המתעלה מעל סך חלקיו. היכולת של אדם להתחבר לחלק הזה שלו מייצרת את תחושת העצמיות האותנטית וככל שהוא חסר כך גוברת תחושת זיוף, ריקנות וחוסר משמעות.

הממד האובייקטיבי והסובייקטיבי – על אף הניגוד המהותי בניהם – משלימים אחד את השני ויחד הם יוצרים בריאות נפשית. במקרים חריגים יש מקום להופעת יחיד של ממד אחד, אך לזמן קצוב בלבד. כאשר לאורך זמן אחד מהממדים פועל בגפו והממדים הללו מאבדים את שיתוף הפעולה, נוצרות חוויות נפשיות קשות עד כדי איבוד השפיות.

במצב בו אדם מנותק במידה משמעותית מהחלק הסובייקטיבי שבו, יכולים להתרחש מספר מצבים נפשיים לקויים, למשל תחושת ריקנות. אדם זה חי במצב נפשי אובייקטיבי, חיצוני, ריק מתוכן ומפנימיות. הוא גוש-חומר, חפץ, חבית ללא יין, גוף ללא נשמה. אפשר לתאר מצב זה כ"עירוי נפש"- התרוקנות מעצמיות אותנטית ומתחושת משמעות. במקרים קיצוניים הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהפרעה נפשית כדוגמת דיכאון או בהפרכה אישיותית כמו 'הפרעת אישיות נורמוטית'.  

מנגד, במצב בו אדם מנותק במידה משמעותית מהחלק האובייקטיבי שלו, יכולים להיות מגוון מצבים נפשיים כמו מצב מאני או תחושת התפרקות של העצמי, היות שמי שמווסת את העצמי הסובייקטיבי, עוטף אותו ושם אותו בתוך מסגרת מכילה, הוא העצמי האובייקטיבי. במקרה של איבוד קשר עם העצמי האובייקטיבי, אדם יכול לחוש מנותק, תלוש, חסר עוגן ואחיזה, לא אסוף, מפורק, משוסע, ללא נקודת מרכז, ללא גבולות. נשמה ערטילאית ללא גוף. מצב מסוג זה יכול להתבטא במחלות נפש כמו סכיזופרניה, או 'הפרעת אישיות גבולית'.

ככל שהעצמי האובייקטיבי נעשה דומיננטי ותופס חלקים רחבים יותר בחיי האדם, כך הוא יחוש פחות "אמיתי", פחות משמעותי ויותר מרוקן. כאשר דומיננטיות של האובייקטיביות קונה שביתה בלב האדם, נוצר המצב אותו הגדיר הפסיכואנליטיקאי דונלד ווינקוט כ"עצמי כוזב". זהו מצב בו בתהליך ההתפתחות הנפשית מחלחלת השפעת-יתר של דרישות הסביבה האובייקטיבית לתוך אישיותו של האדם ופוגעת בתחושת הסובייקטיביות שלו. למשל כאשר תינוק לא מקבל את צרכיו בזמינות גבוהה בתקופת חייו הראשונה, הוא נחשף ברמה גבוה מידי לתחושות של חוסר אונים, כך הוא מכוון את עצמו להתרחק מצדדי הנפש היצירתיים ולהתמקד בחלקים נפשיים הישרדותיים המכוונים לממד האובייקטיבי שבקיום.

במצב בו אדם פועל מתוך חוסר נאמנות לעצמו או שהוא עסוק מאוד בלְרַצוֹת את הסביבה, הוא חש בזיוף, כזב, חוסר אותנטיות. האדם מרגיש ש"הוא לא הוא", או כפי שמביאים בשם הרבי מקוצק: "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה".

***

אצל שימי חסר איזון בין חלקי העצמי. הוא מתמודד עם איום מצד ה"עצמי כוזב" כלפי ה"עצמי האמתי" שלו. איום על העצמי האמתי יכול להתפתח כאשר באופן שיטתי ומתמשך אדם אינו מצליח להתחבר במידה מספקת לעצמי-הסובייקטיבי שלו. למשל כאשר הוא חש שאם הוא "יהיה הוא" אזי קיומו נמצא בסכנה ועל כן הוא נאלץ להשתמש יותר ויותר ב"עצמי האובייקטיבי" שלו. במצב זה ה"עצמי הסובייקטיבי" חש שברירי ושקיומו מוטל בספק. הממד הסובייקטיבי אינו "יש" קונקרטי ומדיד, הוא ה"אין", ובמובן מסויים "קל" להתעלם ממנו, להתכחש לו אפילו לדרוס אותו. הוא ניצב חרש בשולי אוטוסטרדת-החיים הסואנת ומחזיק שלט קטן, מנגן ושר: "שימו לב אל הנשמה"...

ודווקא ה"אין" הזה הוא מהות קיומו, משמעותו וייחודיותו של האדם. הוא מותר האדם. העצמי הסובייקטיבי בלתי ניתן לחלוקה ועל כן הוא מהווה את ה'אינ-דיבידואל', הוא "אחד" במובן העמוק של המילה. הוא אינו בעל איכות חומרית ועל כן הוא אל-מותי ובלתי מתכלה. החיבור עמו מסייע לבני אנוש בהתמודדות עם חרדת הכיליון. הסופר האקזיסטנציאליסט פרנץ קפקא ניסח זאת כך: להאמין משמע לשחרר את הבלתי ניתן להריסה שבך, או יותר נכון לשחרר את עצמך, או יותר נכון להיות בלתי ניתן להריסה, או יותר נכון 'להיות'.

לשם המחשה, נציין אפיזודה שעלתה בטיפול בנער בעל כישרון יוצא דופן לשפות, שגדל בעוני מחפיר וסביב זאת פיתח חרדה לעתידו ודימוי עצמי נמוך. ברגע מזוקק של אמת הוא הסביר שהידע שלי בשפות אינו בעל ערך ואינו יכול לתרום לשיפור דימוי העצמי שלו, משום שלדעתו "לא עושים מזה כסף". באמירה זו הוא עזר לי להבין את נקודת המבט שלו כמי שחש כה רדוף מהמציאות האובייקטיבית. העניות דחקה בו עד שמבטו הצטמצם לראיית המציאות רק מבעד לעדשה הצרה של הכסף. רגשית הוא לא יכול להקנות חשיבות סובייקטיבית לכשרון כשלעצמו, משום שאין לו ערך כלכלי-הישרדותי. באותו קו מחשבה, אין ערך לחיוך או ליופי של פרח, למעשה חסד או ליצירת אמנות – אלו אינם מהווים מוצר בעל ערך הישרדותי.

***

הפרעת הקשב של שימי מעצימה את ההתמודדות הפנימית עם שני חלקי העצמי שלו. ליתר דיוק, הפרעת הקשב היא ביטוי לסוג ייחודי של איזון בין חלקי העצמי.

הפרעת קשב אינה רק עניין רפואי, היא גם מצב נפשי, סגנון, העדפה, אופי. מצב נפשי זה מתפתח מתוך השפעה-הדדית בין גורמים רפואיים, נפשיים וסביבתיים. הפרעת קשב משפיעה גם על לימודים, אבל הם רק-קצה קרחון. מוטת-ההשפעה של ההפרעה היא רחבה ומתפרשת על פני תחומי חיים רחבים ונמשכת לאורך שנות האדם.

הפרעת קשב היא מצב בו העצמי הסובייקטיבי דומיננטי יותר מהעצמי האובייקטיבי, או של היחלשות העצמי הסובייקטיבי. כדי להמחיש זאת, אפשר לדמות את העצמי הסובייקטיבי לעיגול ואת האובייקטיבי לרבוע ולומר שהפרעת קשב היא מצב בו העיגול גדול מהריבוע.

העצמי האובייקטיבי (הרבוע) מסייע לאדם להכיר במגבלותיו, להתאים את עצמו לסביבה, לכללים, לקבל סמכות, לווסת את תחושותיו ולמתן את תגובותיו. אצל אנשים עם הפרעת קשב העצמי האובייקטיבי פחות דומיננטי, יחסית, ולכן הם פחות מכופפים את פעילותם לתוך "דפוסי פעולה" נדרשים – ברמה הקוגניטיבית (כמו החזקת קשב וחשיבה שיטתית), ברמה הרגשית (כמו ויסות רגשי) וברמה ההתנהגותית (כמו אימפולסיביות והיפראקטיביות). דפוסי פעולה אלו נדרשים להסתגלות בסביבה הטבעית או החברתית ואי עמידה בהם פוגעת בתפקוד ובהשתלבות של האדם. אנשים עם ההפרעה פחות מחוברים לדפוסי מיומנויות השייכים לעולם החומר ומבוססים על תיחום הפעולות הנפשיות אל תוך מגבלות זמן ומרחב. הרב עובדיה יוסף תיאר זאת בשם ר' לוי יצחק מברדיטשב כ"נשמה גדולה בגוף קטן". העצמי הסובייקטיבי שלהם גדול מהעצמי האובייקטיבי שלהם.

ההתמודדות עם שני חלקי העצמי היא כלל אנושית ואינה נחלתם של אנשים עם הפרעת קשב בלבד. העניין הוא, שאצל אנשים עם ההפרעה הווליום של המתח גבוה יותר, העצמי הסובייקטיבי שלהם פחות מסתגל לצורך להקטין עצמו אל תוך העצמי האובייקטיבי, הם לא קשובים מספיק לדרישות המציאות, ההתמודדות נמשכת זמן רב יותר ומשפיעה על תחומי חיים רבים יותר מאשר שאר כל בני האדם שגם הם מתמודדים ברמה מסויימת עם מתח זה. ניתן לומר שההבדל הוא הבדל של כמות. 

פעמים רבות אנשים עם הפרעת קשב מאופיינים בהתנהגות אימפולסיבית. במצבים אלו למעשה אנו רואים ביטויים של התנהגות "טבעית", ללא הפעלת צנזורה או הגבלות הנדרשות מהאדם כדי להתאים את עצמו לטבע העולם או לתרבות. כאשר נטייה זו יוצרת נזק או פוגעת בהסתגלות, נכנה אותה פזיזות, אימפולסיביות, שליטה-עצמית נמוכה או חוסר-גבולות. כאשר מדובר בהתנהגות קיצונית לאידך גיסא, בה האדם מפעיל רמות גבוהות מידי של שליטה-עצמית, אזי נאמר שלפנינו התנהגות הססנית, א-ויטאלית, חסרת-אותנטיות. עצמי כוזב יכול להיות אחד הסיבות לכך. נקודת האיזון הרצויה, מוגדרת כהתנהגות אותנטית וספונטאנית.

***

לכאורה שימי היה צריך לחיות בתחושת אותנטיות גבוהה יותר. הוא הרי עושה מה שהוא רוצה. הוא עם הפרעת קשב שכאמור היא מהווה דומיננטיות רבה יותר של העצמי הסובייקטיבי. אבל כפי שראינו מתקיים אצלו מצב הפוך: הוא חש מרוקן ולא אותנטי.

אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שיש יחסי גומלין בין חלקי העצמי, וכאשר יש היחלשות בעצמי האובייקטיבי, גם העצמי הסובייקטיבי נפגע מכך. בתודעתו של האדם שוכנות זו לצד זו, הסובייקטיביות הכל-יכולה ולצידה האובייקטיביות המגבילנית. מדובר בשני ממדים שיש בניהם סתירה חזיתית ולאופן שבו האדם מתמודד עמה ישנה השפעה על מצבו הנפשי, למשל ביחס לשאלה האם הוא יתהלך בתחושת כל-יְכוֹלוּת (omnipotence), בתחושת מְסֻגָּלוּת (potency) או בתחושת חוסר-אונים (impotency).

כאשר הסתירה גורמת לאדם "לוותר" על אחד המימדים, אזי הוא ירגיש חסר-אונים או כל-יכול, ושניהם מצבים לא תקינים, היות שבאמת אינו כל-יכול וגם אינו חסר-אונים. תחושת "מסוגלות" מורכבת מהשילוב בין היכולת להכיר במגבלות הכח (שבהגזמה היא מגיעה למצב של חוסר אונים) לבין היכולת להכיר ביכולתו (שבהגזמה היא מגיעה לתחושת כל יכולות). כדי שאדם יפתח תחושת מסוגלות הוא צריך להצליח להכיל את שתי הקצוות בו-זמנית, גם את הכל-יכולות וגם את החוסר-אונים. היכולת להכיל את הניגודים הללו מצריכה פעולה משותפת ושוות-כוחות של שני חלקי העצמי. אצל אנשים עם הפרעת קשב, הכף נוטה לכיוון העצמי הסובייקטיבי, כך נוצר חוסר איזון סביב ציר ה'כל-יכולות, מסוגלות, חוסר-אונים'. יש מקרים בהם אנחנו רואים שאנשים עם הפרעת קשב יש להם בעיקר את ה"כן, אני יכול" וחסר להם ב"לא, אני לא יכול". הם מתקשים לומר לעצמם לא ולהכיר במגבלות הכח שלהם, ושוב ושוב מתנגשים במציאות. לפעמים אנחנו רואים אצלם מצבים בהם הם שרויים בתחושת חוסר אונים, מתרחקים לגמרי מתחושת הכל-יכולות, מה מתבטא לפעמים בפאסיביות, ניתוק, התנהגות של אדישות, בטלנות ושפלות ידים.

אצל אנשים עם הפרעת קשב הגבולות פחות נוכחים ופחות יציבים. זה כולל הן את היכולת ליצר התנהגות הכפופה לגבולות, כאמור, והן את היכולת להציב גבול ומֻבְחָנוּת מול הסביבה. למשל, כאשר מגיעה אל הילד דרישה מההורים, באופן רגיל הוא מצליח לשים חיץ בינו לבין ההורה. הוא יודע לומר לעצמו, "זה מה שאני רוצה, וזה מה שההורה רוצה", כך, גם כאשר הוא נאלץ להכפיף את עצמו לדרישות של הסביבה, הוא עדיין מצליח לזכור מה הוא בעצמו רוצה, כך שטריטוריית העצמי-הסובייקטיבי שלו נשמרת. היכולות האובייקטיבית מסייעות לו להבדיל בין מה אני רוצה לעשות לבין מה שאני עושה כי צריך. לא כן כאשר יכולת המובחנות נמוכה. במקרה כזה נוצר טשטוש בין רצון העצמי לרצון של הסביבה. הסביבה החיצונית נתפסת ביתר קלות כפולשת ומאיימת על העצמי הסובייקטיבי. הוא לא יודע "של מי הרצון הזה", ושוב הוא חש מאויים.

***

כאשר העצמי הסובייקטיבי חש בלתי מוגן, זהו איום היורד לשורש קיומו של האדם כבעל משמעות, ועל-כן הדבר עלול לעורר תגובות משמעותיות. במקרה של שימי תחושת האיום מתבטאת באמביוולנטיות רבה. מצד אחד הוא מְרַצֶּה את ההורים, מצד שני הוא מתמרד. הוא מבולבל. הוא מסרב לקחת ריטלין למרות שברור לו שבמקרה שלו הנזק רב על התועלת. הריטלין הפך לסמל עבורו, סמל לדיכוי. זוהי מלחמת קיום עבורו, "או אני או הריטלין". האם להישאר אדם סובייקטיבי, או להכניס לגוף חומר שירבע אותו, שיעשה אותו אובייקטיבי, שיתאים אותו לסביבה, שיהפוך אותו לגוף בלי נשמה.

שימי חי בתסכול, גם כאשר מבחינה עובדתית הוא לרוב "עושה מה שהוא רוצה", הוא ממשיך לחוש שהוא עושה בעיקר מה שהוא צריך. הנטייה האימפולסיבית שלו מערערת את הסדר הקיים, מכניסה את הסביבה ללחץ וגורמת לה לנסות לבלום ואף לתקוף שוב ושוב את האימפולסיביות. מבחינת שימי, המתקפה מכוונת אל ליבת ישותו, אל הסובייקטיביות, דביר העצמי שלו. עם השנים נפשו הטמיעה את הביקורת והיא כבר מיומנת בתקיפה-עצמית, כמו מחלה אוטואימונית. המתקפות החוזרות על העצמי הסובייקטיבי עושות אותו מצולק ורגיש במיוחד. העובדה שהעצמי האובייקטיבי חלש יותר מעצם טבעה של הפרעת-קשב, רק מגבירה את הרגישות. אדם עם הפרעת קשב יכול לחוש בנקל שהעצמיות שלו נרמסת תחת רגלי החברה או המציאות. חסך זה גורם לו להזדקק למנות גדושות של אותנטיות. עליו להפקיע ולהפריך את האפשרות שהעצמי הסובייקטיבי שלו מחולל. בנוסף, כחלק מתפקיד גיל הנעורים שימי נדרש לסמן מחדש את הטריטוריה שלו, להגדיר את העצמאות והייחודיות שלו. השילוב בין גיל הנעורים להשפעת ההפרעה מעצים צורך זה עשרת מונים.

שימי מעמיק את הקרע שלו עם העצמי האובייקטיבי ויכולתו להיעזר בחלקים נפשיים אלו כדי להסתגל לסביבה, הולכת ונחלשת. ככל עושה בהם פחות שימוש בחלקים הנפשיים האובייקטיביים, הם פחות מתפתחים, והוא מועד לנזקים נפשיים ותפקודיים.

כך נוצרת התנגדות חריפה לעמידה בכללי החברה, ובוודאי להכנסה פנימה אל הגוף חומר תרופתי שתפקידו לווסת ולהתאים את האדם לדרישות הסביבה. שימי חש שהוא משלם מחיר יקר מידי בשביל לעשות מה שצריך, ואילו מה שהוא רוצה, נדחק לשוליים.

***

שלוות הנפש והאיזון המיוחל טמון ביכולת שלנו לפתח ביטחון במרחב האישי שלנו, להבין את מערכת היחסים הפנימית בין החלקים המרכיבים את העצמי של כל אחד מאיתנו וביכולת להפעיל אותם בהרמוניה. כמו במקרה של שימי, ככל שנשכיל לפתח יחס מורכב יותר כלפי העצמי האובייקטיבי שלנו, להבין את תרומתו לחיינו, ולהבין שהוא אינו מגביל כמו שהוא מאפשר, שהחֵרוּת נובעת מהחָרוּת – מהיכולת לפעול בתוך גבולות וסדר. 

 

 

 

הכותב הינו בעל תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות קלינית, קצין מבחן לנוער, יוזם מכון "הקשב – קשב, רגש והתנהגות". תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בתחום הפרעת קשב וחבר תכנית 'שלוחי ציבור' מטעם מכון מנדל והאוניברסיטה העברית. haymdayan@gmail.com 037445691 

 

רשימת מקורות

 

 

בלום, י. (2015). נורמופתיה. [משאב אלקטרוני]. נדלה 24.07.15, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3283.

ברזניץ, ש. (2013). עלייתו ונפילתו של העולם הפנימי. סדרת הרצאות, אוניברסיטת חיפה, הערוץ האקדמי. נדלה ביום 28.07.15 מ: http://actv.haifa.ac.il/programs/List.aspx?li=134.

דור-חיים, פ.(2011). מפגש עם העצמי האותנטי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/1/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית:https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2680

דיין, ח. (2017). גוף, נפש והפרעת קשב. כלים שלובים 01/17

דיין, ח. (2017), ADHD  והתנהגות אנטי-סוציאלית בקרב בני נוער מהחברה החרדית. עבודת תזה, אוניברסיטה העברית, בי"ס לעבודה סוציאלית.

ויניקוט, ד. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד. (2006). עצמי אמתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

חסון רוזנשטיין, מ. (2014).  הפרעת קשב והשפעתה על התפתחות האישיות. [משאב אלקטרוני]. נדלה ב‏יום 3.3.15 מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3073.

יובל, י. (2004). הבעיה הפסיכופיזית והפסיכותרפיה: בין מדעי המוח לריפוי בדיבור. שיחות, 19 (1), 16-34.

מאור, ג. (2000). היבט אחר על תסמונת חוסר קשב והיפראקטיביות (ADHD) - הפרעה או שונות?  נפש, 23-24.

מיטשל, א. ובלאק, מ. (2006). פרויד ומעבר לו, תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. הוצאת תולעת ספרים.

Johnson, K. A., Wiersema, J. R., & Kuntsi, J. (2009). What would Karl Popper say?? Are current psychological theories of ADHD falsifiable?? Behavioral and Brain Functions, 5, 15. doi:10.1186/1744-9081-5-15

Jones, J. D. (2002). Plea for a measure of understanding: The importance of intensive psychotherapy in the treatment of children with ADHD. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training39(1), 12.

Winnicott, D.W. (1984 [1946]). "Some psychological aspects of juvenile delinquency". in: Deprivation and Delinquency. London and New York: Routledge