כיצד משפיעה התנהגות ההורים

כיצד משפיע התנהגות הורים על ילדיהם.

תכונות האדם חלקן מולדות. כלומר אלה תכונות שהאדם בא איתם לעולם. חלקן האחר מוקנות, דהיינו תכונות שהאדם רכש לעצמו על ידי מה שהוא עשה או מה שנעשה סביבו. למעשה כל אחד מאתנו, הוא צירוף של תכונות לידה המוקנות לו כתורשה מהוריו וכל הדורות שקדמו לו, שמשפיעים עליו ועל מהותו, וכן תכונות מולדות שכלל אינן מגיעות מהאדם, אלא מנשמתו שהעניק לו בורא עולם. בנוסף למה שהוא מגיע איתו לעולם, האדם מאד מאד מושפע מהתנהגות הוריו, מוריו, התקשורת, ומהתנהלותו הנרכשת. כאשר לכל החלקים שאינם מלידה קוראים הפילוסופים "טבע שני".
אמון בלתי מוגבל
על החלק הזה, של התכונות הנרכשות, יש להורים את ההשפעה המכרעת. הם המעצבים העיקריים של דמות הילד, והם המשפיעים המרכזיים על אופיו, שבא לידי ביטוי, גם שנים רבות אחרי שכבר עזב את הבית, הקים לו משפחה לעצמו, ואף בימי זקנה ושיבה, כאשר יש לו נכדים ואף נינים. גם התנהלותו אז מושפעת ממה שראה וחווה בילדותו בבית הוריו. וכל זה בא, כיוון, שהילד נמצא ברשות הוריו בתקופות הקובעות, בהן מתעצבת דמות האדם, ונקבע אופיו. זה קורה בדרך כלל כאשר הוא עדיין אינו עומד ברשות עצמו, והוא מאד תלותי בסובבים אותו, שאלה כמובן בעיקר הוריו, או אנשים אחרים מבני משפחתו, כמו אחיו, שגם הם עצמם מושפעים על ידי ההורים, שהילד הרך גם נותן בהם אמון בלתי מוגבל, ובכך מחזק עוד יותר את השפעתם, עליו ועל חייו לעתיד.
אנשים רציניים, שמודעים לתוצאות מעשיהם, נוטים להשמר בכל הקשור למה שהם אומרים לילדיהם. אבל כל זה לא תמיד מספיק. כי החלק הארי ממה שהילד לומד מהם, אינו מה שהם אומרים לו במפורש, אלא מה שהוא לומד ומסיק מהתנהגותם. ובניגוד למה שהם מיחסים ליצור הרך, הוא מסיק ומבין, וקובע לעצמו התנהגות. הכל כמובן על פי מה שהבין מהאנשים החשובים לו ביותר, הוריו. מכך מובן שעל ההורים מוטל תפקיד מרכזי ואחראי, לא רק בדברים שהם מוציאים מפיהם. כך שמעבר לחובות האישיות שהטיל עליהם בורא עולם כיהודים וכבני אדם, הם חייבים כמתבקש לקחת בחשבון את ההשפעה שתהיה להתנהגותם ולאורח חייהם בבית, על התנהגות הילדים לאורך כל שנות חייהם. עליהם וגם על הדורות הבאים אחריהם.
איך מציגים את החומר לעומת הרוח?
ההשפעה של מעשי ההורים כל כך גדולה, עד שבמקום שנראה לילד שהוא לא מקבל מהוריו הוא בכל זאת מקבל. ועל כן למשל, כאשר ילד מוכה על ידי הוריו, הוא מבטיח לעצמו אני לא אכה את ילדי, אולם רבים מהילדים המוכים הופכים להורים מכים ועושים את טעות עצמה שהבטיחו לעצמם שלא לעשות.
באחת מדרשותיו של האדמו"ר מבעלז לפני אברכים, הוא אמר, כי השותפות הארוכה ביותר שבני אדם עושים בחייהם, היא השותפות בתוך המשפחה. וזאת לא רק בשל החיים המשותפים, שמגיעים עד לפרטי הפרטים, אלא גם בשל ההשפעה המשותפת של חיים אלה הדורות הבאים אחריהם. הבה ונתייחס למספר דוגמאות כדי שנבחין ונבין עד להיכן הדברים מגיעים.
אחד הדברים שאנחנו מאד רוצים, מאד שואפים ומאד משקיעים, זה לחנך את ילדינו לאהבת תורה ולהפנמת החשיבות של לימוד תורה, ושל חיי תורה, לעומת הקטנת החשיבות של החומר בכל צורותיו, כולל כל תאוות העולם הזה למיניהן. אנחנו משקיעים –או לפחות צריכים להשקיע- הרבה מאד, כדי להעמיד את מעמד החומר בחיי ילדינו, בממד ובאיזון הנכון.
"אח, אילו היה לי מיליונית ממה שיש לו, עוד הייתי יכול לתת הרבה מאד צדקה"..
לכן חשוב מאד, שמה שהילד שומע מאתנו באוזניו, יהיה תואם למסר ללא מילים שהוא מקבל מאתנו, ומה שהוא מסיק מהתנהגותנו בתוך הבית, כאשר אנחנו נעדרי מחלצות שאנחנו לובשים ברחוב, ונצפים על ידי ילדינו בגודל הטבעי שלנו. ניקח לדוגמה את ההפנמה של ילד מהתנהגויותיו של האבא, על עיצוב הסתכלותו על השאלה שלבטח תופיע שוב ושוב בחייו, מה חשוב ממה, התורה או החומר. נתאר לעצמנו סעודת שבת. השיחות קצת גולשות, והאבא מספר בשבחו של יהודי אמיד שהפריש מהונו הרב ותמך בישיבה. אבל בעת שהגיע לפרק של תיאור כמות הכסף שיש לאותו יהודי, לא רק המילים הבריקו, אלא גם העיניים הבזיקו. האבא גם הוסיף והפטיר תוך סיפורו בסעודת השבת, "אח, אילו היה לי מיליונית ממה שיש לו, עוד הייתי יכול לתת הרבה מאד צדקה".. הכל על פניו בסדר. אנחנו מגלים בתיאור את כל הסממנים החינוכיים החיוביים. לימדו התורה הועמד במרכז הסיפור, כשהוא חשוב מהעושר. אבל מבלי משים העביר האבא מסר אחר, שבו הוא עצמו לא הבחין, אבל הילדים קלטו גם קלטו, עד כמה הכסף חשוב בעיני האבא, עד כמה הוא משתוקק לו –או אפילו לחלקו- ועד כמה מי שיש לו את הכסף הגדול שיש לאותו 'גביר', חשוב עד מאד.
השיר לא יתקן את כל מה שעיוות המעשה.
ההיבט הרגשי הזה עוד מתחזק ברגשות הילד, כאשר בזכרונו עדיין מהדהדים הוויכוחים הטבעיים שמעת לעת פורצים בין אבא לאמא על ההוצאה הכספית. הדיון לא אחת אינו קר וענייני אלא טעון בהרבה מאד רגשות ועוצמות. הבעיה מקבלת עוד חריפות יתר, כאשר  זמן רב לאחר וויכוח טעון כזה שבמרכזו הכסף, אבא מספר בסעודת השבת על תלמיד חכם חשוב ועל התנהגותו המופתית בבין אדם לחברו. אבל הפעם, הזיקים בעיניים משום מה כבויים יותר. והתיאור לא כל כך ארוך וצבעוני כפי שהיה התיאור על העשיר המופלג. הילד הקט, בניגוד למה שאנחנו  נוטים לחשוב, מבין היטב את הניואנסים, הוא קולט אפילו את מה שהאבא לא חשב שהוא אומר, בהתנהגותו. לכן, גם אם האבא ישיר עם בנו שוב ושוב את "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (וחשוב לשיר את השיר הזה), הוא לא יצליח לתקן את מה שהילד למד והפנים ישירות לתוך התת המודע שלו, ממעשי האב.
"להם יש אופניים"
בעיה דומה עשויה להיות בדוגמה נוספת. כאשר בן מבקש מאמו, דבר מה שנפשו משתוקקת אליו, משום שלכמה מחבריו כבר יש מזמן. למשל זוג אופניים מצועצעים בכל מיני צבעים, עם משרוקית, ועם "פדלים" שנעים במהירות, והאם משיבה לבקשתו: אין לנו כסף כמו שיש לאחרים, אנחנו לא יכולים. אתה צריך להבין שאבא לומד תורה, והוא לא מרוויח כמו האבות של החברים שלך בחיידר. האם יראת שמים וגם אינטליגנטית, וטורחת להוסיף ולומר לילד: "להם יש אומנם אופניים, אבל אנחנו זכינו שאבא שלנו הוא תלמיד חכם גדול שעוסק בתורה כל ימיו, וזה חשוב יותר מכל הכסף והזהב בעולם". כוונת האם בוודאי טובה ונכוחה. היא רוצה להטמיע בלב בנה את האהבה לתורה ואת חשיבות לימוד התורה, שהיא נעלה על כל חמדות העולם, וזאת תשובה שאמר החפץ חיים לאשתו על שאלה דומה, וזה כמובן גם נכון. גם המילים שהשמיעה באוזני בנה, ראויות להרשם בכל ספר חינוך. אבל כאשר משיבים למישהו תשובה, צריך תמיד לקחת בחשבון, לא איך הדברים נראים בעינינו, אלא בעיניו. מה הוא לומד ממה שאנחנו אומרים. אמירה כזאת נכונה וחשובה ויש לאומרה לילד פעמים רבות. אבל, לא בעת שהוא מאד משתוקק למשהו מסוים שלחברים שלומדים איתו בחידר יש. כי אז, המסקנה שהוא יסיק מכל זה, שללמוד תורה זה דבר מאד חשוב, אבל מפסידים את מה שברגע זה הוא כל כך רוצה, ומוכן לעשות הרבה כדי להשיג. על ידי שאמרה לו כי "לנו אין כסף כי אבא לומד תורה", היא בעצם הציבה במחשבתו של הילד את לימוד התורה כמשהו שסותר את הסיכוי להשיג את מה שהוא כה משתוקק אליו.
להגיד את הדברים בעת שהילד מקבל את הממתקים...
לעומת זאת, יש דרך להעביר את אותם דברים עצמם שהאמא השמיעה, כך שכן יתקבלו. הכל תלוי באמירה במועד הנכון. כאשר האם  מוסיפה את האמירה הזאת ואת רוחה, פעמים רבות, אבל ברגעים חיוביים, למשל כאשר היא מיטיבה עם הילד ומעניקה לו ממתקים. היא יכולה לומר לו אז: מגיע לך, אתה לומד תורה, תהיה כמו אבא שהוא גדול בתורה. הילד מחבר כבר את לימוד התורה עם "הדברים הטובים" שהוא מקבל. כך אנחנו גם עושים כאשר אנחנו מביאים את הילד לחידר לראשונה וממטירים עליו ממתקים. הכל כדי לאהב את התורה עליו, ולזהות את לימוד התורה עם דברים שהוא משתוקק ונכסף להם. הילד גם מסיק הרבה מאד, מכך שהוא רואה כיצד אמו מכבדת את אביו בגלל שהוא לומד תורה. בהקשר זה, כדאי שהאם גם תאמר בקול כאשר היא מגישה משהו לאביו, כי היא משקיעה כל כך הרבה בגלל שהאבא עוסק בדבר החשוב ביותר בעולם, לימוד התורה. ועל זה נאמר "מגדלות את בנינו לתורה". הילד גם מבחין כי אמו משתדלת עד כמה שהיא יכולה שלא להפריע לאבא בעת לימודו. ואת בקשות העזרה הטבעיות בתוך בית, היא מגישה בהקפדה דווקא בהפסקות שבין סדרי הלימודים הקבועים שלו, כדי שלא להטרידו מלימודיו. כאשר רצוי מאד שהבן גם יבחין בנכונות הרבה של האבא לסייע ולהיות שותף בניהול הבית.
"לכובד שאבעס קוידש"
או אז, גם אם הילד מצטער כאשר אין לו אופניים כמו חבריו, גדל הסיכוי שהוא לא יקשור בין לימוד התורה של אביו, לחסר שהוא מרגיש בכל מאודו ב"אופניים אדומות כמו של ינקי".
מצב נוסף של הפנמת תוצאות ההתנגשות הבלתי נמנעת והנמשכת בין חומר לרוחניות, היא של ילד שמבחין בהתייחסות של ההורים למזון. הוא שם לב האם ההורים מעדיפים כמנה נוספת את האוכל הבריא או את האוכל הטעים והקורץ. כמובן שמשפיע עליו מאד, אם בשבת הוא שומע את האבא אומר "לכובד שאבעס קוידש". אין ספק כי נכון לומר את ה"לכבוד שבת" בהטעמה –אבל בכנות- ולנסות להפנים את המילים לרגשותיהם של הילדים. זה בוודאי ישפיע עליהם לשנים, גם לימים בהם ינהלו בית משלהם. אבל גם אם יגיד "לכבוד שבת", הרי הצורה בה האבא אוכל משפיעה יותר. אם הילד יזהה מהירות אכילה גבוהה יותר של האבא בעת שהוא אוכל את האוכל הטעים לעומת אכילה איטית, בעת שהוא אוכל את האוכל הבריא, הרי הדבר יעביר בלא משים לילד את המסר שמילים לחוד ומציאות לחוד. כך שברור שכדי שה"לכבוד שבת" אכן יתקיים וינטע בלב הילד לשנים רבות, הוא צריך להיות מלווה בצורת אכילה נכונה. כדי שלצד המילים, הילד לא יפנים שהאוכל גם הוא מעט חשוב.. יתירה  מזו, לעיתים צורת האכילה הנלהבת עשויה עוד לקלקל את יחס הילד למילים ולמשמעותם בכלל. כאשר בראשו הילדותי הוא מסיק מהמילים שמשמיע האב ומעשיו הסותרים מעט, כי ניתן לנהוג בדרך דו ערכית, ולטהר "את השרץ" על ידי מתן כותרת רוחנית ומילים מאד גבוהות. לעומת זאת כאשר יש התאמה בין המילים להתנהגות יש למילים השפעה חזקה עד מאד. וגם אם המילים פשוטות מאד, הם נקלטות עמוק בנפשו של הילד ומכוונות את דרכו לכל חייו. ואז מה שעושה האבא יהפוך אצל הילד להתנהגות טבעית לחלוטין – לחלק ממנו, מבלי שיצטרך בתחום זה להשקיע רבות בעבודה על מידותיו בהקשר זה. והכל משום שאנחנו, ההורים, עזרנו לו, על ידי ההחדרה הפשוטה של מה שהוא מקבל מאתנו תוך האמון הטבעי שיש לילד בהוריו.
ממה מתרגשים בחתונה, מהתפריט, או מהתהילים...?
ההפנמה על ידי התנהגות מקיפה את כל תחומי החיים. הבה ונחשוב לרגע איך נקלט אצל ילדינו מהי חשיבותו של החומר, מהיחס שלנו כלפי חתונה במשפחה. אין ספק שחתונה היא אחד הרגעים הנעלים ביותר בחייו של האדם. שהרי אף חג השבועות, מתן תורה, נחשב כביכול כיום הנישואין בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. אך מה ילד לומד כאשר בכל הטרדה והמילים והטיפולים והדאגה יש עיסוק אחד בלבד, התפריט. דבר שיש לו ביטוי בסיום החתונה כאשר הוא שומע את הוריו העורכים את סיכום החתונה, תוך שהם מתלוננים על בעל האולם ועושים זאת בהתרגשות רבה, כשהם מנתחים איזה מאכל היה ערב לחיך, ואיזה הצליח פחות. מה מבין מכך הילד, שמה שבאמת חשוב בארוע כה מרכזי בחיים, זה האוכל, ואז הוא מסיק מכך לכל החיים, לאו דווקא לחתונות. אין ספק, שרגעי השמחה, החופה, התרוממות הרוח, הריקודים, מתקנים בוודאי חלק מהרושם שנוצר בלב הילד. ואם הרבי או ראש הישיבה נמצא בחתונה ורוקדים מסביבו "ימים", זה משפר את סך כל המסר והלקח שהוא מסיק לעצמו. אבל זה רק משפר. לא מוחק את מה שהפנים מכך שההורים עסקו בהתרגשות כה רבה בתפריט. שונה יכול להיות הדבר כאשר בימים שלקראת החתונה הילד רואה את ההכנות הרוחניות, כיצד מתייחסים לתענית של ערב החתונה, לתהילים שאומר החתן. כמובן אם הילדים בבית יראו את ההורים שמים את הדגש על כל אלה, שזה ישפיע עליהם עמוקות. אם מעבר להשקעה בלבוש של בני המשפחה, פונים ההורים לילדים ומציעים להם לקחת חלק בהכנות הרוחניות, שיגידו גם הם כמה פרקי תהילים בהתרגשות.
"דער הייליגער רש"י"
גם להתיחסות של האבא לספרי הקודש יש השפעה רבה מאד על הילדים. עובדה היא שאמרה מסוימת מקבלת חשיבות רבה או מעטה לפי מי שאמר אותה. לעיתים אמרות פשוטות ביותר, שכמעט אין בהם משמעות, אך כיוון שאמר אותם אדם שמעריכים אותו, הם מקבלות משמעות והערכה שונים בתכלית. לכן מאד אהובה עלי הצורה בה בחידרים החסידיים מזכירים למשל את רש"י, כאשר מוסיפים לפני אזכור דבריו, "דער הייליגער רש"י" (רש"י הקדוש), ולא סתם "רשי אומר". לא שבמילים הרגילות "רש"י אומר" יש חלילה חוסר חשיבות. אבל התוספת מפנימה באיזשהו מקום בלב הילד את החשיבות וההתייחסות הכללי לדבריהם של רש"י וגדולי הדורות האחרים.
בהשפעה זהה מושפע הילד מהיחס לספרים הקדושים. הבעיה אינה רק השאלה ההלכתית איך להניח ספר בכבוד, ולא לזרוק אותו בתנועה לא מכבדת, אלא בשאלה כיצד הילד רואה את אביו מתיחס לספר. אם הוא מזהה כי האבא מניח את הספר בעדינות ובתחושה של דחילו ורחימו, ולעיתים בביטוי של צער פרידה מהספר, מהגמרא מהחומש, בלי ספק זו השיטה הנכונה והטובה ביותר להפנים בלבו אהבה וגם חרדת קודש, ולהעניק חשיבות לרוחני ולתוכני. והיא משפיעה הרבה יותר מאשר שיחות ודרשות עם מילים גדולות רבות על חשיבות התורה. כאן המסר עובר בלי מילים ובלי תיווך.  
 

כיתוב: האדמו"ר מבעלז. באחת הדרשות בפני אברכים, הסביר האדמו"ר כי השותפות המהותית ביותר שהאדם עושה היא השותפות המפשחתית