לבית קדשי הקדשים היה הכהן נכנס ביום הכפורים בלבד, המראה המתגלה לנגד עיניו היה ארון הברית כאשר מעל הכפורת היו הכרובים שהיו עשויים מקשה אחת זהב ופניהם איש אל אחיו כנפיהם היו סוככים על הכפורת הקול היה נשמע מבין הכרובים מעל הכפורת.
"ויעש שני כרובים זהב מקשה אחת עשה אותם משני קצות הכפורת" (שמות לז' פס' ז').
בימים של השראת שכינה בעם ישראל מתגברת אף הנבואה והדיבור האלוקי הולך וגבר בין הקב"ה ובין עמ"י כך הם פני הדברים גם בקשר שבין איש לאשתו ככל שהם יותר רעננים בקשר והחיבה מצוייה בניהם, הם מדברים יותר מפני שרק כך הם משתתפים יותר בקשר אכן הצורך לשתף יותר נובע מכח הרעננות והחיבה של הקשר אולם כפי שידוע לכולנו ככל שהקשר חלילה הולך ונשחק, מתמעטת השיחה בין בני הזוג ולא רק כמות השיחה מתמעטת כי אם אף איכותה מתמעטת השיחה נעשית יותר פורמלית ויותר קשורה לעניינים טכניים ומנהלתיים.
כך שהשיתוף בניהם הולך וקטן מפני שהצורך לשתף הולך וקטן כאשר השיתוף גדול והולך בני הזוג יודעים אחד על השני פרטים רבים יותר ואף יום יומיים יותר "מכת האהבה" הולכת וגדלה הם יודעים טוב יותר מה הם הצרכים האמיתיים אחד של השני מפני שיש להם עניין לדעת על מנת לתת ולמלה את חסרונו של בן הזוג מרצונם האמיתי ולא מתוך חוסר ברירה כמו אילוף או כפיה לזה מרמזים הכתובים הפונים אחד על השני ופניהם איש אל אחיו המסמל את הרצון האמיתי שלך בני הזוג לתת ללא שום צד אילוף או כפיה, כתיתה מאולצת למרות שאף היא פעמים חיוביים עכ"פ יש בה חסרון היא איננה נתינה במאור פנים.
השאלה העולה היא מה יקרה אם אחד מבני הזוג כתביר לתת מתוך כפיה ואיילרט האם יש לזה יכולת להגיע בקשר או לשפר אותו עקב הנתינה הכרוכה בו.
על כך נוכל ללמוד מתוך עבודת ה' היום יומית של העובדים בבית ה'
אם אנו לומדים תורה אולם הלמידה היא איננה לשמה אם תכליתו של הלימוד היא להגיע ל"לשמה" הרי שהלמידה אפי' אם היא איננה לשמה תוביל את הלומד בסופו של תהליך אל המטרה היעודה ולכן אומרים חז"ל "לעולם ילמד אדם שלא לשמה שבתוך שלא לשמה בה לשמה" אולם יהיה זה נכון רק אם באמת מעיינו וענינו של הלומד לא לשמה לעת עתה הינה להגיע בסופו של תהליך ללשמה.
אולם על הלומד תורה לא לשמה ואף אין בכוונת הלמידה זו להגיע ללשמה אמרו חז"ל "לא זכה נעשית לו סם המוות"
כך הם פני הדברים אף ענינו כאשר הנתינה בין בני הזוג או של אחד מבני הזוג הנותן היא מתוך אילוף או כפיה חלילה הרי שאם עדיין נותרה בו עכ"פ טיפת רצון בסופו של דבר להגיע לנתינה שלמה לבן זוגו לא מתוך אילוף אלא מתוך רצון עצמי ומאור פנים הרי הנתינה המאולצת תוביל אותי בסופו של דבר להתגברות האהבה והרצון העצמי לתת יגדל מתוך הפועל שבנתינה אולם הינו אות אילוף בקרבו של בן הזוג הוא אינו מעוניין לתת כלל והאילוף הינו אילוף גמור או כפיה גמורה ואין בקרבו שום רצון לתת באותו רגע של הנתינה עצמה בעתיד הרי שפעולה זו הנה הורסנית לחלוטין היא יכולה להוביל את הנותן לשנאה אשר ממנה יש להתרחק אם ישנם לעיתים סיטואציות בקשר אשר בהם אנו מאולצים לעשות דברים מתוך תחושת אילוף בלבד שומה עלינו לעמול ע"מ להשאיר פינה חמה בלב חרף האילוף ולזכור את הרצון האמיתי לקשר ולהזכירו לעצמנו ולמצא נקודות זכות טובות בבן הזוג ובקשר אשר מעוררות את הרצון העצמי לתת מרצון אם לא עכשיו עכ"פ בעתיד שאף האילוף הזמני אלה מלבנו יהיה בסופו של דבר בונה מבחינה מטפורית ניתן לשדמות את דרכי הנתינה בקשר אלו הם שני כנפיים שיש בקשר הסככות על היכולת לתקשר כנף ימין הינה הנתינה של "וימין תחבקן" הגורמת למאור פנים הנובעת בתוך הרצון העצמי לתת אולם ישנה גם כנף שמאל אשר בלעדיה לעולם אין הציפור עפה בחללו של עולם והיא הנתינה המאולצת של ה"לא לשמה" אשר על כל פנים צריך לכוון אותה לתכלית ה"לשמה" וגם אם היא גורמת לתחושה פחות טובה ולפחות מאור פנים כלפי בן הזוג נשתדל אנו להאיר פנים אף בנתינה זו.
"ויהיו הכרובים פרשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת היו פני הכרובים" שמות לז' פסוק ט'.