המשנה האחרונה במסכת תענית (כו') מביאה את דברי רבן שמעון בן גמליאל "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים – שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות בכרמים(לשון מחול וריקודים). ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך... תן עיניך במשפחה "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה היא תתהלל".
ואומר: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה"
וכן הוא אומר:"צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
משנה זו טעונה לימוד והסבר. ראשית, עניין טכני לכאורה - מה פירוש "ואומר" שבסוף המשנה "וכן הוא אומר" שבהמשך. מי הוא האומר ומוסיף ואומר?
במושכל ראשון זה חלק ממאמר הנשים המחוללות אך אין קשר לכאורה בין הפסוק השלישי לראשון? ועוד מדוע נאמר אומר בלשון זכר? (אמנם שאלה זו יכולה להיות מוסברת ברגילות התנא או באומר הפסוק).
אך שאלה ערכית נוקבת במשנה זו, הגמרא מתלבטת לגבי יום ט"ו באב מה משמח בו כל כך ומסבירה מספר הסברים הנעוצים בעובדות היסטוריות משמחות אך לגבי יום הכיפורים הגמרא מבינה שיום שמחה הוא כי הוא יום קבלת הלוחות השניות ויום מחילת עוונות אך האם שמחה זו מאפשרת ריקודי בנות בכרמים? היום הקדוש ביותר בשנה, פסגת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש הופך להיות יום מחולות וריקודים של בנות בכרמים? ברור שהריקוד היה חיובי בעיני רבן שמעון בן גמליאל אין בדבריו ביקורת אלא ציון שבח, הדבר טעון הסבר.
צריך אולי להקדים ולהסביר שבני ישראל היו במדרגה גבוהה ביותר בזמן מתן תורה בהכריזם כאיש אחד בלב אחד נעשה ונשמע בקבלם עול מלכות שמיים באופן מושלם. אך הנה, תוך ארבעים יום כבר ירדו ממעלתם בעשיית עגל מסיכה ומחולות סביבו. מעשה המשכן ועבודת הקורבנות הם כעין כפרה על מעשה העגל והעפלה מחדש לפסגה רוחנית גבוהה כפסגת מתן תורה. הדבר אף נאמר בפירוש בירושלמי (שקלים א' א') על הפסוק "ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כה' יז") יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל. וכן מובא במדרש תנחומא (תרומה ח') שכל זהב המשכן מהווה כפרה על חטא העגל.
עוד צריך לומר שהנשים לא חטאו בעגל ההיפך הוא הנכון, הן התנגדו ולא השתתפו במגבית עד שאהרון ברצונו לדחות את לחץ העם לעשות פסל מסיכה אומר להם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם..." מתוך הבנה שהנשים תדחינה את בקשת הגברים ויתעכב המעשה כולו (פרקי דרבי אליעזר מה) אך הגברים בלהיטותם גוברים על דחיה זו ומצליחים להביא לו מספיק זהב עד כדי עשיית העגל. לשון המדרש שם שהתנגדות הנשים זיכתה אותם בשכר בעולם הזה – המנעות ממלאכות בראשי חדשים ושכרן מובטח להם לעולם הבא. כן מובא במדרש הגדול בתנחומא ישן שבזכות המנעותן זו זכו להיכנס לארץ ישראל.
אם כך ניתן להסביר את מחולות הבנות בכרמים דווקא ביום הכיפורים כביטוי לכך שיום הכיפוריםנועד בעצם לגברים. הנשים מצד עצמן לא היו זקוקות לו כי הן לא היו שותפות בחטא. אמנם מצד היותן חלק מכלל ישראל, נוטלות הן חלק ביום הקדוש אך כנשים יש להן סיבה מיוחדת לשמחה גדולה הבאה לביטוי בריקוד ומחולות כנגד מחולות העגל בלבוש לבן כלבוש הכהן הגדול בעת עבודתו את עבודת יום הכיפורים.
מכאן אולי אפשר להסביר את סיום המשנה אחרת: הנשים מחוללות ואומרות "אשה יראת ה' היא תתהלל", יתכן להסביר שהקב"ה משיב לכנסת ישראל: "את רעייתי!" והנשים מוכיחות - בכך שלא השתתפו בחטא - שנשארו ברום המעלה שאפשר להיות קרובים אל ה' אם נמנעים מן החטא. הנשים ממליצות תנו עיניכם בייחוס וכבוד המשפחה ההלל מגיע על יראת ה' והקב"ה כביכול משיב: "אכן תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". מגיע שכר על המצוות ועל העמידה בנסיון. ומכאן לכלל ישראל: "עשו מעשה! שובו אלי בני ואשובה אליכם, פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וממשיך ואומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו" - כהסבר המשנה - זו הפסגה הגבוהה של מתן תורה ממנה ירדו כלל ישראל בהיכשלם בחטא העגל. אכן נתכפר להם על ידי מעשה המשכן והמקדש בעבודת הקורבנות וביותר ביום הכיפורים בעבודת הכהן הגדול – עבודה חשובה ומיוחדת. ביום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש בלשון המשנה שיבנה במהרה בימינו. הנה אם כן, קשר זוגי פרטי – בניין משפחה פרטית מסויימת הופך להיות תבנית הקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל.
יש לנו לזכור זאת בהנהגתנו הפרטית, כל אחד ואחד מאיתנו, כל בית ובית – מעט מזער אמנם, אך יכול להשפיע על כל הכלל. הרי במשנה יש מעבר מקשר פרטי לקשר כללי, כך גם בחיינו, כל בית יכול להפוך גם הוא לתבנית קשר בין הקב"ה לכנסת ישראל, אם הקשרים הפרטיים יתחזקו, יתאמצו, יעסקו בבניה, בחיבור, בשייכות, גם הקשר הכללי של כנסת ישראל לקב"ה יתחזק ויתאמץ . גם אנו במעשינו אלו נהיה כפותחים פתח כפתחה של מחט והקב"ה יחזיר לנו כפתחו של אולם. ירומם אותנו, ינשאנו מכל האומות עד הפסגה הגבוהה. ביום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.