במאמרי הקודם עסקתי בחשבון הנפש שבינינו לבין הורינו. בין התגובות שקיבלתי על המאמר הייתה תגובה נזעמת אחת שעוררה אותי לחשוב פעם נוספת על הדברים ולבדוק במה הכעסתי את המגיבה. תגובתה של אותה אישה הייתה שלמעשה אסור לנו להתחשבן עם הורינו על הדרכים בהם חינכו אותנו בעבר, וכי כבוד ההורים, כנאמר בתורה מחייב אותנו להתבטל בפניהם. כאמור, חשבתי על תגובה זו והחלטתי להתייחס אליה בכדי להסיר ספק בנושא עדין זה.
עלינו להסתכל על הורינו ועל חיינו בכמה רמות. האחת גיל הילדות עד גיל בר/בת המצווה, גיל ההתבגרות, וגיל הבשלות הרוחנית שלנו. מי שזוכה יכול גם להוסיף לעצמו תקופה נוספת והוא גיל ההזדקנות שלנו יחד עם הורים מאד מאד זקנים.
ביחס לשתי תקופות בחיים אני מסכים עם דעתה של המגיבה, שדרך אגב עוסקת בחינוך ואף כתבה ספר בנושא הורים וילדים. התקופה הראשונה היא תקופת הילדות כאשר הילד המתחנך קטן וצריך לקבל חינוך מהוריו ועדיין אינו בר דעת מספיק להבין ולעמוד על שלו בצורה נאותה. התקופה השנייה היא תקופת ההזדקנות של הורינו, תקופה בה הם מתחילים להיות תלויים בנו, לא כל אחד מאתנו זוכה להיות עם הוריו בתקופה זו, וכאן אנו צריכים לטעת בהם ביטחון לעת זקנתם, שלוה ושמחה ואין מקום לחשבונות נפש.
בשתי תקופות אלו לא ניתן להתווכח עם הורים או לשוחח עמם על דרכי חינוך.
בתקופה הראשונה, תקופת הילדות אנחנו לא מסוגלים לנתח את הבעיות שאנו נתקלים בהן ועלינו, כילדים, לקבל את החינוך שההורים מעניקים לנו כלשונו וככתבו. אם לא יועמדו מולנו מסגרות ברורות של התנהגות נאותה לא נרכוש את הכלים ליצור חיי חברה נאותים בעת בגרותנו. לא נצליח לעמוד במשימות שעלינו לעמוד בהן במהלך לימודינו וגדילתנו. לכן אין מקום להתווכח עם ההורים אלא לקבל את החינוך כמות שהוא. כאן אולי מקומם של ההורים ללכת ללמוד, בסדנאות של הורים, כיצד לשפר את הדרכים דרכם הם מנחילים לילידיהם יש.
תקופת הילדות, כאמור, היא התקופה בה מתעצבת נפשו של הילד ומתגבשת בו אישיות שתלווה אותו לכל חייו. זוהי התקופה בה על ההורים להעניק לילד הרבה חום ואהבה יחד עם בניית מסגרות ברורות של חיים, כך שיוכל לצמוח ולהתפתח הן מבחינה פיסיולוגית והן מבחינה רגשית. התפתחות שתאפשר לו להתפתח גם מבחינה לימודית והתנהגותית. זוהי תקופה בה הילד הוא רק על תקן מקבל ולכן כללי כבוד ההורים המקפידים יותר והמקפידים פחות מטרתם להציב מסגרות התנהגותיות וליצור אדם בנוי לתלפיות. כאן, בשלב הזה אסור להורים לשכוח שיחד עם המסגרות יש להחדיר הרבה חום ואהבה כדי לפתח את הרגש של ילדם.
בתקופת ההזדקנות שלנו ושל ההורים הם כבר אינם מסוגלים לשנות את התנהגותם ואת דרכם שלהם והויכוח עמם לא יביא תועלת לאף אחד מאתנו. זה הזמן שאנו עצמנו נמצאים כבר לאחר העיסוק שלנו בגידול ילדים. רואים את ילדינו מחנכים את ילדיהם, ומבקשים מאתנו שלא להתערב בדרכם, אלא לכבד את הדרך בה הם מחנכים את ילדיהם. במצב הזה אנו מתחילים להבין את המקום בו עמדו הורינו בעת שאנו היינו הורים צעירים וראו את דרכנו שלא הייתה כדרכם ושתקו או הגיבו, הכל לפי המקרה. הויכוח והשיחה כעת לא תועיל מלבד שתגזול מהם את שלוות נפשם בערוב ימיהם ולא תשא פירות מלבד תחושת מועקה אצלם ואצלנו, ואם כך טובה השתיקה והמחילה שבלב.
תקופת הזדקנותם של ההורים היא תקופה בה ההורים הופכים להיות תלויים בילדיהם, ואם נשב בתקופה זו להתחשבן עמם על שגיאותיהם עמנו במהלך החיים, לא נצא ברווח גדול אם בכלל. ברוב המקרים נצא מויכוח שכזה בפחי נפש, ההורים לא יכולים להשתנות יותר, הם גם אינם משפיעים יותר על חיינו ולכן להשתנותם או אי השתנותם אין כל תוצאה תועלתית. לעומת זאת ויכוח כגון זה יכול להוות רק גורם ליצירת קושי וקרע בין הורים לילדים, במיוחד בתקופה שהם זקוקים לנו ביותר בגלל קשיי הגיל העוברים עליהם ואם יחושו שאנו עוינים להם יאבדו את הביטחון העצמי שלהם ואת הביטחון שיש על מי להישען.
התקופה היחידה בה ניתן למעשה לדון עם הורים על שגיאות חינוכיות, או על הבנת מעשיהם שיצרו אצלנו תחושת אי צדק כלפינו, היא התקופה בה אנו מתחילים את חיי המשפחה שלנו, כזוג צעיר או כהורים צעירים, המתחילים את דרך הנחלת החינוך לילדיהם. ההורים באותה תקופה עדיין במלוא אונם וכוחם ויש להם שק מלא הנחיות להעיק לנו בדרכנו החדשה. פעמים רבות הם שוכחים את האמור בבראשית ב' "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" שבו קיימת הנחיה מפורשת להורים (משום שלאדם וחוה לא היו הורים, אזי הדברים נאמרו להם כהורים) שעליהם לתת למשפחה הצעירה מרחב מחיה גדול ורחב כדי להתחיל להקים את ביתם.
כאן נוצר מקום חשוב שההורים יכולים להיות עוזרים ונעזרים על ידי המשפחה הצעירה. ברוב המקרים עדיין יש אחים ואחיות צעירות בבית ההורים, עדיין ההורים עסוקים בחינוך, והזוג הצעיר מתחיל לבחון את המראות משני הצדדים ולהתפקח ולשאול את עצמו שאלות מה נכון יותר, דרך הורי הבעל או דרך הורי האישה בחינוך? הזוג הצעיר חייב להתחיל לבנות לעצמו דרך ברורה של חינוך ובעת שמתעוררות השאלות יש מקום רב וחשוב לנצל את ההורים לקבלת תשובות. זה המקום לבוא אל ההורים ולשבת עמם בשיחות חינוכיות כאשר אנו באים להתייעצות ותוך כדי כך מעלים את הקשיים שלנו שלדעתנו נגרמו משגיאותיהם שלהם, משוחחים עליהם, לא בהתרסה ובהאשמה, אלא בכובד ראש של רצון להבין את המניעים ואת הסיבות, ללמוד וללמד מהתוצאה והבעיה שהתעוררה בעקבותיה, שלעיתים רבות נסתרת מעיני ההורים. להגיע לנקודות ראיה חדשות.
חשוב במיוחד לצאת לשיחות אלו מתוך הבנה שההורים עשו בזמנם את כל מה שהם היו יכולים לעשות וכל מה שהם ידעו והבינו שנכון לעשות. לכן אין אנו יוצאים אליהם מתוך כעס ותרעומת, אלא ניסיון להבנה סליחה ומחילה על השגיאות שנעשו בשוגג. אם נשכיל לצאת לשיחות אלו מתוך ראיה מעמיקה זו נצא כולנו נשכרים. ההורים יבינו וידעו היכן מקומם בחיינו, יחושו את הביטחון הנדרש להם שיש להם על מי לסמוך לעת זקנה וחולי. ואנו נצא מחוזקים ואוהבים את ההורים ומעל לכל מכבדים את הורינו על כך שהם הורינו. בשיחה כזאת לא יצאנו כנגד ההורים בהתרסה ובהאשמה ולכן לא פרצנו גדר של כבוד הורים, אבל ניצלנו את יכולתם של ההורים להעניק לנו מחכמתם הרבה, מהאפשרות לשמוע מהם סיבות למעשיהם שיפתחו לנו ערוצי חשיבה והבנה חדשים, ויגרמו לכל הכעסים שצברנו בתוכנו כלפיהם, בצדק או שלא בצדק, להשכח ולהעלם מחיינו.
חכמה קונים ודעת מפתחים ויחד יוצאים לדרכים חדשות מאירות פנים.
לדעתי, בניית שיחות מעין אלו עם ההורים יפתרו הרבה מאד בעיות של זוגות צעירים החשים שהוריהם ממשיכים להתערב בחייהם ומעיבים על חיי הזוגיות שלהם. יפסיקו לחוש שההורים של הצד האחד או השני עומדים מעל ראשיהם בפיקוח על חינוך הילדים. ויוכלו לפתח הרבה יותר רגשות חיוביים כלפי ההורים משני הצדדים, רגשות שישפרו את היחס האישי של בן הזוג לבת זוגו ובין הנכדים לסבים ולסבות, והחיים יוכלו להיות יפים, מאירים ושמחים.