מאת: לובצקי יהודית
אנשים רבים חושבים, שכשם שאין הם יכולים להאט את תהליך ההזדקנות, אין הם יכולים לעשות דבר כדי לשנות את "הזדקנות" הנישואין. הם מאפשרים לנישואין להתנהל ב"מסלולם הטבעי", עד שחל איום משמעותי, ואז זה עלול להיות מאוחר מדי.
עקב השינויים החלים באנשים ובנסיבות החיים, הנישואין הם תהליך שתובע עבודה בלתי פוסקת. כמו הלב האנושי, מדובר במשהו שעובד כל הזמן וחוסר פעולה פירושו מוות.
האתגר שעומד בפני כל זוג נשוי הוא להישאר בקשר, לא רק בקשר מאולץ של כבילות בטיפול בילדים, דירה משותפת, לחץ חברתי ומשפחתי ופחד להיות לבד, אלא לשמור על תחושת ה'יחד' והשותפות הרגשית, למרות השינויים הבלתי פוסקים.
כיצד נמנע את ה"הזדקנות" בנישואין? האם זה אפשרי?
לפעמים נדמה, שזוג החי בנישואין מאושרים פשוט קיבל מתנה משמיים, הם נראים כ"כ מתאימים, מבינים, מפרגנים ומאושרים בצורה ספונטנית וטבעית, ולא נראה שהם עובדים קשה לשם כך, הם פשוט חיים כך!
האם אכן כך הוא?!
כאשר נבדוק מקרוב את "הזוג המאושר", נראה שגם הם מתווכחים לפעמים, ועלולים לכעוס ולהיפגע, אם כן, מהו הסוד שלהם? כיצד הם משמרים את האהבה?
זוג אשר רוצה לשמר את הזוגיות שלו כנישואין מאושרים אינו נח לרגע, ובמידה ויש ביניהם חילוקי דעות ופורץ ויכוח (והוא חייב לפרוץ כי לכל אחד דעה משלו ואשיות שונה),זוג כזה, אינו "מטאטא את הבעיה מתחת השטיח" הוא מלבן את הנושא ומקשיב אחד לשנייה.
כאשר כל אחד מבני הזוג יודע שיקשיבו לדבריו ויתייחסו אליו כאל שווה בויכוח, הוא אינו צריך לצעוק או לפגוע, ואם צריך להתנצל, הוא יעשה זאת "וישפיל" את כבודו למען בן זוגו. זוג כזה יודע שויכוח או דעה שונה אין פירושם מחסום רגשי החוצץ ביניהם אלא קירבה נוספת, אשר מאפשרת לכל אחד מבני הזוג, להביע את דעתו מבלי לחשוש מתגובתו של בן זוגו.
זוג זה, אינו מנסה להלחם בשוני שביניהם (והרי כבר מעובדת היותם גבר ואישה, הרי הם שונים), אלא מתמודד עם ולמרות השוני ומבין שדווקא שוני מהותי זה, מגביר את האהבה שביניהם.
הם מבינים שבן זוגם אינו מתכוון להכעיסם ולעשות "דווקא", אלא שהוא בעל תכונות שונות ואישיות שונה. הם אינם מנסים "לחנך" את בן זוגם או "לאלפו", הרי כאשר הם נישאו היו מודעים לשוני אשר ביניהם ולמרות זאת (ואולי דווקא בגלל זה), הם החליטו להתקשר בקשר מחייב כל כך,שהרי מטרת הנישואים אינה לעצב את אישיות בן זוגנו לכוון הרצוי ולחיות כזוג תאומים סיאמיים.
דווקא בקשרי נישואים בריאים ומאושרים, היחידה הזוגית מוצאת את האיזון של כל אחד כאשיות עצמאית בתוך התא הזוגי, בלי שהדבר יהווה סתירה או איום על האישיות הזוגית הנוצרת בעקבות הנישואים. כאשר כל אחד מבני הזוג מרגיש נינוח בקשר הזוגי, הוא אינו עומד למבחן על התנהגותו או על הישגיו, הוא מרגיש מספיק בטוח בקשר הזוגי וכך הוא יכול להתקדם בקצב שלו ובכישוריו שלו ללא כל תחרות עם בן זוגו, כי הרי לכל אחד מהם תחומי התעניינות שונים אשר מותאמים לאופיים ולכישרונם והם אינם מנסים "לשכנע" את האחר ביתרונם הם.
לצורך הבנת הדברים נתבונן בדוגמא הבאה:
כאשר שרה הכירה את חיים, היא הרגישה שלמות מוחלטת. שרה היא אישה מסודרת מאוד, אשר כל פרט ופרט בחייה מאורגן ומתוכנן בצורה מדויקת להפליא. מובן שתכונה זו חיובית ביותר, אך עד גבול מסוים. הגבול אומנם דק מאוד ושרה חשה, שהיא עברה את הגבול. תכונה זו מערערת את שלוות נפשה וטורדת את מנוחתה. כשפגשה שרה בחיים, היא חשה שזהו "זווג מן השמיים"; לשניהם תחומי התעניינות שווים, שניהם אוהבים את אותם סוגי בילויים ולשניהם אותה השקפת חיים. אך מה שבעיקר משך את שרה אצל חיים, היא שלוות נפשו, הצורה הקלה בה הוא מתייחס לשינויים בלתי צפויים. היא חשה שתכונה זו תאזן במעט את תכונתה שלה. לימים, כאשר נישאו השניים, חשה שרה, שדווקא תכונה זו אשר משכה אותה כל כך, הופכת להיות בלתי נסבלת. היא הרגישה שהוא אדיש לכל מאורע ומכאן באה שלוות נפשו. שרה הבינה שלא תוכל לשנות את בן זוגה ושאין זה רצונה, היא רוצה שהוא יהיה שותף לרגשותיה. היא החליטה להעלות את הנושא לדיון בזמן נוח ורגוע, היא לא ניסתה להאשים אלא לשתף אותו בבעייתה שלה.
חיים, שלא הרגיש מותקף, הצליח להכיל את רגשותיה של אשתו, הוא לא ניסה להאשימה, שהרי ידעה על תכונתו זו כשנישאו, והם החליטו שכל אחד ינסה לבוא לקראת זולתו; בדברים "קטנים",שרה תתעלם מ"אדישותו" של חיים, אך בדברים "גדולים", חיים יתאמץ לבוא לקראת שרה.
בשורה התחתונה, נוכל לומר, שזוג אשר רגיש לצרכי בן זוגו, ידע מתי להגיש תמיכה (פיזית או נפשית), מתי יש צורך רק בהקשבה ועידוד וכיצד יש להודות על כל אשר ניתן מאליו.