"ושימח את אשתו אשר לקח" - השנה הראשונה בחיי הנישואין - להתחיל ברגל ימין
בתחילת כל פגישת יעוץ עם זוג חדש, אני שואלת אותם איך הייתה השנה הראשונה שלהם. כמעט רוב הזוגות עונים שהייתה זו השנה הקשה ביותר והמלחיצה ביותר. הרבה חלומות התנפצו במהלכה ודפוסי התנהגויות שליליים נרקמו בתוכה. במאמר זה אתייחס למגוון הבעיות הקשורות לשנה הראשונה כי היא היסוד עליו יבנה בנין העדי- עד של הזוג. .
התורה הקדושה ציוותה אותנו: "כי ייקח איש אישה חדשה, לא יצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים, כד,ה ) ורבותינו פרשו: "נקי יהיה לביתו" לכל דבר שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן הדרכים.(רש"י) ושלא יהיה עליו עול מלכות. (הראב"ע).
התורה בהנחיתה, מצווה על המלכות ורשויות הצבא, לא לקחת את האנשים שנמצאים בשנה הראשונה לנישואיהם. לכאורה זוהי פריבילגיה תמוהה ביותר. וכי בגלל שאדם נמצא בשנתו הראשונה הוא זכאי לפטורים שכאלו? האם לא נכון יהיה לתת אותם לאנשים בעלי משפחות הנשואים מספר שנים שהקשר ביניהם חזק יותר ופרידה עבורם קשה יותר? הנימוק להוראה זו הוא סופו של הפסוק: "ושימח את אשתו אשר לקח". מהו הדיוק הנלמד מכאן? איך על הבעל לשמח את אשתו ובמה עליו לשמחה?
השנה הראשונה דומה ל"הרצה" של חפץ חדש, ממש כמו הרצה של מכונית היוצאת מן המפעל. "הרצה" פרושה שימוש במכשיר או בחפץ בצורה מבוקרת לפי הוראות היצרן. הצורך בהרצה נעוץ בעובדה שכל חפץ מורכב מחלקים שונים המתחככים האחד בשני. כשמכשיר יוצא מהמפעל חלקיו עדיין לא עברו תקופת חיכוך מספקת, ע"מ לאפשר לו לפעול במלוא תפוקתו. אי לכך דורש היצרן מהקונה, להשתמש במכשיר בתקופה מסוימת (הנקבעת ע"י היצרן) בצורה הדרגתית ועדינה. כך שאם יתגלו תקלות ניתן יהיה לאתרן מיד ולתקנם כדי שלא יוצר נזק בלתי הפיך. במידה ואדם אינו עושה את תקופת ההרצה כפי שהיא נקבעה ע"י היצרן ולפי הוראותיו, מסיר היצרן את אחריותו מהמוצר וכל תיקון (יקר ככל שיהיה) הוא על חשבון הקונה.
בורא העולם שייצר את האדם נתן לנו בתורה "הוראות יצרן". "כי ייקח איש אישה חדשה...נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח"- שנה שלימה של "הרצה". כדי להגיע לתפעול מלא והרמוני בחיי הנישואין שלהם וזאת מכיוון שבעל ואישה הם שני חלקים השונים זה מזה בכל התחומים: בצורת החשיבה שלהם, בצורת הדיבור, במבנה הגופני ובצורת התגובה שלהם לאירועים. כמו כן, כל אחד מהם בא מבית השונה מהבית של בן זוגו. (במידה והם באים מרקעים ומעדות שונים, ההבדלים עוד יותר מתחדדים).
לכל אחד מבני הזוג אישיות משלו שעוצבה והתגבשה עד לנישואיו. אישיות זו כוללת: אירועים שונים שהוא/היא עברו, חלומות, ציפיות, צרכים, התנהגויות שונות , דרכי חשיבה ופתרון בעיות ועוד.
כאשר נישאים בני הזוג הם מתחילים להשתפשף אחד כלפי השני. אם רוצים ש"ההרצה" תעבור בשלום חייבים לעשותה בדיוק כפי שהורה היצרן – "נקי יהיה לביתו שנה אחת ...ושימח את אשתו אשר לקח".
ישנם גורמים העשויים להפוך את שנת הנישואין הראשונה לשנה קשה.
ישנה חשיבות רבה להבנת הגורמים לבעיות כיוון שבמקרים רבים המודעות להן מסייעת במניעת חיכוכים ובמציאת פתרונות חלופיים.
א. גורם ההפתעה:
הנה עברו להם שבעת ימי המשתה והזוג מתחיל בשגרת החיים. עבודה, לימודים, בית וחוזר חלילה. בני הזוג מופתעים כל פעם מחדש מגורמים או מדברים שלא היו צפויים, ידועים, או לא נחוו לפני הנישואין.
בחלקם אלו הפתעות נעימות אך ברובם הגדול הם הפתעות מפחידות, מלחיצות, מתסכלות הגורמות להרגשת חוסר יציבות ולחוסר בטחון, תסכול, חוסר אונים ולעיתים אפילו ייאוש.
הרבה פעמים שואל בן זוג אחד את עצמו: האם זה האדם שאותו הכרתי לפני הנישואין? מה קרה לו/לה? איפה האיש/ה בעל/ת המידות הנפלאות, שהייתה? להיכן נעלמו הנימוסים ההתייחסויות הקטנות המחמאות שכל כך אפיינו אותו/אותה בתחילת הקשר ובמהלך האירוסין? איפה ההתחשבות בצרכי ברצונותיי? מה עוד מצפה לי שאיני יודע/ת? איך אני מתמודד/ת עם מה שאני חווה, מרגיש/ה?
ב. מחשבות על שינוי הזולת: "אני אשנה אותו/אותה", או "הוא/היא ישתנה, או: זה יסתדר במשך הזמן
בתקופת האירוסין יש נטייה אצל בני הזוג להעצים את הדברים החיוביים בבן הזוג ולגמד את הדברים הנתפסים כמאיימים על ההחלטה להינשא. רוב הזוגות רואים בבן זוגם הרבה מאד דברים שאינם מוצאים חן בעיניהם, אך הם אומרים לעצמם, או למי שמוכן לשמוע אותם "אני אשנה אותו/אותה" או: "היא/הוא ישתנו". או זה יסתדר, זה יעבור, הנישואין יפתרו את כל הבעיות וכו'. כשהדברים אינם מסתדרים כך, מתחילה האכזבה. בעקבותיה באים רגשות המרירות, הקורבנות או התוקפנות, ומשם הדרך אינה רחוקה למשברים.
ג. האני האמיתי.
בתקופת האירוסין מנסה כל אחד מבני הזוג להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר שלו.(מבחינת המראה החיצוני, ההתנהגות, צורת הדיבור ההתבטאות הפיזית, ההתייחסות לבני המשפחה הקרובה והרחוקה, ועוד). בני הזוג נמצאים במעין הצגה שנגמרת כשהם מסיימים את הפגישה ואיש איש פונה לביתו. בהרבה מקרים הדבר בא על חשבון הצרכים, הרגשות, ואפילו המצב הגופני שלהם, ובלבד שהם ייתפסו כאנשים אמינים, רציניים, יציבים, חושבים, יצירתיים וכד'. ברגע שהזוג מתחתן כל אחד מרגיש שהוא יכול להוריד את המסכה שהעלה עליו בתקופת האירוסין ולהיות האני האמיתי שברוב הפעמים אינו תואם כלל את זה שהיה לפני הנישואין.
ד. ניפוץ החלום מול המציאות.
לכל אחד מבני הזוג יש איזה חלום או ציפיות לגבי הנישואין. מהותם, מערכות היחסים, מה הם רוצים לקבל מהנישואין, איך יראה הבית מבחינה פיזית ורוחנית, אלו תפקידים ייקח כל אחד לעצמו אלו תפקידים ימלא בן זוגו
בהרבה פעמים המציאות אינה תואמת כלל את החלום או את הציפיות המרובות שתלו בנישואין.
ה. בשלות רגשית ונפשית לחיי הנישואין
היום גיל הנישואין והחיים עצמם (בניגוד לעבר שאף בו גיל הנישואין היה נמוך, אך החיים עצמם הכינו את הצעיר והצעירה לשאת בעול בית ומשפחה)אינם מכשירים את הצעיר או הצעירה לחיי נישואין. הרבה פעמים הם מתחתנים כשאין להם עדין את היכולות והכישורים לחיי נישואין. כגון: וויתור, הבלגה, הסתפקות במה שיש, התחשבות בשני, ניהול משק הבית, ניהול תקציב הבית והמשפחה, דחיית סיפוקים, הכרת הטוב ופתרון בעיות בדרך יעילה ופרודוקטיבית. חסרונם של כישורים אלו מתבטא בצורה חריפה בתחילת חיי הנישואין.
ז. איבוד העצמאות
אחד הקשיים היותר בולטים בשנה הראשונה הוא אבוד העצמאות (כביכול). כל עוד בני הזוג היו רווקים, התנהלו חייהם כפי שהם ראו לנכון. הם היו אדונים לזמנם, לממונם, להחלטותיהם, לדרכי הבילוי שלהם
לבחור לעצמם את חבריהם וכו'. בהינשאם הם מרגישים שהם כביכול כבר לא אדונים לעצמם ועליהם להתחשב בבן זוגי.בצרכיו, ברגשותיו, באורח חייו, ובכך הם כאילו מאבדים חלק מעצמיותם. הרבה פעמים הדבר מהווה איום על אישיותם ותגובותיהם לסיטואציות החיים באות ממקום של פחד, או דאגה לקיומם העצמאי.
ז. החשיבה למה להשקיע והרי כבר התחתנו?
הרבה זוגות חושבים שמאחר והם כבר התחתנו אין צורך להשקיע את אותו מאמץ כמו בתחילת הקשר והאירוסין.
ואם בתקופת האירוסין הם חשבו כל הזמן "איך אוכל לשמח את בן זוגי" או "כמה נפלא, מקסים, תלמיד חכם, נהדר" הוא בן זוגי, הרי שמיד לאחר החתונה מתחיל תהליך של"מובן מאילו" או "הוא/היא צריך/ה לקבל אותי כמו שאני", או, "על מה כבר יש לדבר". מתחיל תהליך של נטילה ודרישה, התחשבנות, קטנוניות, גימוד החלקים הטובים, והעצמת החלקים השליליים. חשיבה זו מושכת אליה רגשות והתנהגות בהתאם.
ח. הכנה לא מספקת לחיי נישואין
לכל מקצוע בעולם נדרשים לימודים ותעודת הסמכה. רק בשני מקומות אין צורך בידע מוקדם ובניסיון. הראשון הוא חיי הנישואין והשני הוא להיות הורים.דווקא בדורנו שפשו בו נגעי התחרותיות, הקנאה, הכבוד ההישגיות, והרדיפה אחרי... יש צורך בידע רב ובהתנסות חווייתית עוד לפני הנישואין ע"מ לקבל כלים איך מתמודדים איתם. הדרכת הכלות והחתנים שבאה בזמן לחוץ וקצר לפני החתונה, עם כל תרומתה החיונית לבניית הבית, אינה יכולה למלא חסרון של למידה שיטתית ונכונה הרבה לפני החתונה. למידה של כישורי תקשורת, הקשבה, פתרון בעיות, יכולת אמפטיה והשתתפות, וכו'.
ט. תהליך קבלת החלטות ופתרון בעיות.
לרובנו תהליך קבלת החלטות הוא תהליך שבו מתערבבים השכל עם הרגש, עבר והווה, שיקולים רלוונטיים ושיקולים שאינם קשורים כלל לעניין וכו'. אם אצל היחיד התהליך כולל בתוכו את האלמנטים שהובאו, אצל הזוג הם מוכפלים ומועצמים מאחר והם צריכים לכלול גם את השני ולבצע את הפעולות הנדרשות לקבלת הפתרון הטוב ביותר ביחד כדי שהתוצאה תהיה טובה לשניהם. הדבר גורר אחריו הרבה פעמים כעסים, החלטות שגויות שנזקן אינו הפיך, הרגשה שהשני רוצה רק את טובתו, פועל נגדי, ועוד.
י. עבודת צוות.
כזוג נדרשים היחידים לעבודת צוות, הכוללת בין היתר: שיתוף, הבהרה, גילוי לב, פתיחות, יכולת הקשבה,
יכולת הכלה ועוד.אך מאחר והחיים של היום אינם מכינים את היחיד לעבודת צוות ולשיתוף, ובמקומם נכנסים התחרותיות , ההשוואה, הביקורת והרדיפה אחר הישגים כפי שנחוו עד לנישואין, הדברים אינם מקילים על בנית הבית.
עד כאן הובאו חלק מהסיבות שבעטין השנה הראשונה עשויה להיות קשה, מלאה באבני נגף ומהמורות. אך כלל נקוט בידינו: "שאלה טובה כמוה כחצי תשובה". ידיעת הסיבות והגורמים עשויה להאיר לזוג מאיפה נובעים הקשיים שלו ומתוך ראית הקושי והגדרתו ניתן לצאת לפתרון שינתן אי"ה במאמריי הבאים.