האדם נע כל ימיו בין חיי היום יום השגרתיים לבין מצבים מתחדשים והשינויים הכרוכים בהם עמהם הוא צריך להתמודד. מחד גיסא, נוח לאדם להימצא במצבים שגרתיים: בהם הוא אינו זקוק להפעיל את מחשבתו המודעת. גם בתורה קיימת מגמה חיובית להיות במצב של הרגל שהרי בתפילה אנו מבקשים "שתרגילנו בתורתך". כל זאת כיון שהרגלים שהאדם עמל לרוכשם נהפכים לחלק מאישיותו, או כלשונם של קדמונינו ל'טבע שני'.
לעומת זאת שינויים חברתיים או מקצועיים וכן שינוי מקום מגורים, נותנים לנו תחושה של אי נוחות, העדר בטחון וחוסר שליטה עצמית. זאת משום שלא תמיד אנו יכולים לדעת מה יקרה בהמשך הדרך החדשה, ולכן גם קיימת התנגדות פנימית לעריכת שינויים.
לעומת הנוחות שיש לאדם להימצא במקומות שהוא רגיל אליהם ולחיות בחיי שגרה שאינם מפתיעים אותו ואינם גורמים לו למתחים, קיים אצל האדם רצון להתחדשות ולחוות מצבים חדשים. רבנו משה חיים לוצטו זצ"ל (הרמח"ל) כותב בספרו 'לשון לימודים' על נטייתו של אדם להימשך לדבר חדש שעדיין אינו מכיר: "באשר טבע הוא באדם, להיות להם לזרה דבר כבר ידעום. אך יבחרו להם חדשים מקרוב באו, לא הכירום לפני כן". כיון שאדם נותן חשיבות לדברים חדשים ויש נטייה להמשך אליהם, כתבה התורה בספר דברים (ו' ו') "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" כותב הספרי עיין רש"י שם: "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה, שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה".
ההיקבעות בהרגלים והקושי להסתגל לדבר שאינו מוכר הוא אחד הקשיים של אדם להיות פתוח לקבלת ביקורת גם אם זו ביקורת בונה שתועיל לו. כאשר אדם קולט במילים הראשונות של השמעת דברי ביקורת שאם הוא יקשיב וישתכנע הוא יצטרך לשנות את התנהגותו, הוא עובר תהליך של חסימה להקשבה לתוכן הדברים ועיון בהם וניסיון ללמוד אולי יש צדק בדברי הביקורת ואולי אפילו כדאי לו להשתנות. לכן, כאשר אשה מעירה לבעלה על התנהגותו אפשר לשמוע אותו מגיב כלפיה: "מה את רוצה ממני? זה אני וזהו זה"! וכן כאשר הבעל מעיר לאשתו, רוחש ריגוש בלבה "מדוע הוא מעיר לי, שיקבל אותי כפי שאני".
ההתרגלות לנישואין
התלבטות שעוברת על אדם פעמים רבות במודע ובלא מודע היא כאשר אדם מתלבט האם להתגרש או להישאר במסגרת הנישואין. כמעט תמיד אנשים מחליטים להישאר נשואים, על אף הקשיים שהם מצויים בהם. אחת הסיבות להחלטה זו היא האי נוחות לשנות את המצב העכשווי והקושי העתידי הממתין להסתגלות מחדש לנישואין בזוגיות חדשה.
אנו גם מזהים קשיי החלטה של בחור ובחורה שהחליטו בלבם שההצעה שהוצעה להם נראית כמתאימה עבורם אך הם מתקשים להחליט ולהעביר את החלטתם לצד השני. אחת הסיבות לכך היא, משום שהאירוסין שאמורים להתקיים אחרי ההחלטה החיובית אמורים להביא בהכרח אל הצעד הבא - נישואין שמשמעותם שינוי סדרי החיים אצל הבחור או הבחורה. כל אחד מהם יודע במודע ועוד יותר מכך בתת-מודע, שאם הוא יחליט להתארס, הוא יצטרך להתמודד עם מצבים חדשים שעדין לא הסכין להתמודד עימם מעולם. זאת על אף שלכאורה הוא מאוד רוצה להתחתן. הוא יודע שיצרך לעזוב את בית ההורים, את חבריו, את מקום לימודיו, להיות בעל לאשה או אשה לבעלה. מה שאומר בין השאר לקבל על עצמו מחוייבויות מרחיקות לכת. להיות 'בעל בית', שעליו מוטל הצורך לפרנס את המשפחה, לקבל אחריות על גידול הילדים ובין השאר להתמודד עם הורי בן הזוג וכדומה.
גם לאחר שכבר נפלה ההחלטה והמשודכים התארסו ובמועד שנקבע גם התחתנו, עדיין לא פסקה ה'התעמתות' שלהם עם הרגלי העבר. ביצירת משפחה חדשה בני-הזוג הצעיר עוברים שינוי יסודי בדפוסי החשיבה וההרגלים שלהם המחייבים כל אחד מהם לארגן מחדש את עולם ההתנהגויות, החשיבה והרגש שלהם. הם אמורים לעבור הסתגלות קודם זה לזה והיא אינה קלה. אפשר לומר שהנישואין הם המהפך הגדול ביותר שאדם עובר בחייו. מחד גיסא אפשר לומר שהדבר קל יחסית לבני-הזוג ה'רכים בשנים' דווקא מכיוון שהם עדיין צעירים ולא ביססו לעצמם הרגלים בלתי ניתנים לשינוי. אולם לא נוכל להתעלם שיש גם צד שני למטבע, שהרי מדובר באנשים שאינם מבוגרים שלא צברו ניסיון חיים. הם גם לא עברו תהליכים קיצוניים בחייהם לכן כל קושי שהם עוברים הוא הרבה יותר קשה מאשר תהליכים שעובר אדם מבוגר והוא קולט את השינויים בפרספקטיבה הרחבה של כל השינויים שעבר בחיים.
אחד הדברים העוזרים לאדם להסתגל נפשית למצב שאינו מרוצה ממנו, היא הידיעה שהמצב העכשווי אמור להשתנות, או להיות קל יותר. במדה ואדם סבור שמצבו לא ישתנה לעולם, הדבר יכול לגרום לו למועקה קשה ביותר. בתחילת הנישואין בני-הזוג משקעים רבות בנסיון לשנות את בן-זוגם ומהר מאוד מתברר להם שהדבר אינו עולה בידם לכן הם מגיעים למסקנה מוטעית שמצבם לא ישתנה לאורך שנות הנישואין הארוכות. מחשבה זו מקשה עליהם מאוד 'להתחבר' זה לזה ולהכיר באפשרות אחרת שהם בני-זוג שנועד לחיות יחד בידידות שאין למעלה ממנה.
שנת הנישואין הראשונה היא שנת ההסתגלות הקשה ביותר לזוג הצעיר. בתקופה זו עוברים הם מחיי חופש לחיים שיש בהם מחויבות כמעט לעשרים וארבע שעות של היממה. בנוסף לכך הם זקוקים לתעצומות נפש כדי להתרגל לתנאי חיים חדשים, להתחייבויות תיפקוד בבית ומחוצה לו שהם שונים מכל מה שהיה מוטל עליהם עד הנישואין. יותר ויותר מתברר להם שלבן-זוגם יש קצב-חיים אחר והרגלי חיים שונים. זו תקופה שכל אחד מבני-הזוג מנסה לשנות את התנהגות של זולתו שתתאים להתנהגות שלו. הבדלים אלה אינם מקשים רק מהיבט הטכני כשכל אחד מהם 'מושך לכיוון אחר', אלא שהשוני מתורגם ברגשות ש'אנחנו לא מתאימים', והאופוריה של החתונה הופכת עד מהרה לאכזבה מרה.
זו אולי הסיבה לכך שהתורה נתנה מצווה יחודית לשנת הנישואין הראשונה שבעיקרה היא מחייבת השקעה רבה האחד בשני. מצווה זו ניתנה גם על מנת להבהיר לבאים בשערי הנישואין, שבהיגמר צלילי החתונה הם יצטרכו לעבור תהליך של הסתגלות הדדית. רעיון זה מודגש בספר החנוך (מצוה תקב"ב) בהסבר מצוות התורה (דברים כד, ה) "…נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", בה התורה מחייבת ליתר מאמץ כדי לבסס את הנישואין. מההסבר למצווה אנו למדים שכיון שלכל אדם יש התנהגויות הייחודיות לו, מראה ומבנה גוף יחודי, וכיון שאדם נמשך לדברים שהוא רגיל להם, אם אדם ימקד את עצמו בבן-זוגו הוא יתרגל להיבטים אלה והם ימצאו חן בעיניו ועל ידי כך דוקא התנהגויות של אנשים זרים יהיו חריגים בעיניו.
ידיעה זו שהשנה הראשונה מורכבת יותר משאר שנות הנישואין חשובה לזוג הצעיר. פעמים רבות אנשים אומרים "אפילו בשנה הראשונה לא הסתדרנו זה עם זה" מה שאמור לטעמם להוכיח שהם אינם מתאימים זה לזה. אולם כאמור, זו אינה הערכה מבוססת, שכן הקושי בשנה הראשונה הוא מצב נורמאלי וכלל לא חריג. הבנה זו יכולה לעזור רגשית לשניהם ולהביאם להבנה טובה יותר של המציאות וממילא ליתר רצון להשקיע במערכת היחסים. יש לזכור דבר נוסף: אנשים מגיעים לנישואין עם צפיות רבות, וככל שהצפיות גבוהות יותר כך האכזבה קשה יותר. על כן, ככל שהציפיות יפחתו כך גם הסיכויים להצליח בנישואין יגבר.
עיקר השינוי הבולט הוא המעבר מתקופת הרווקות שיש בה הרבה מאוד חופש ועשיית פעולות כמעט בלא צורך לתת דין וחשבון למישהו למסגרת הנישואין שהיא תקופת חיים שאין בה עצמאות, שהרי במסגרת זו בני-הזוג נדרשים לפעול בשותפות. ניטלת מהם החרות הפרטית גם בדברים מאוד אישים והם נדרשים להגיע להסכמה כמעט על כל רכישה של פריט או הוצאה כספית.
מעבר לצורך להסתגל לחיים בשניים, על כל אחד מהם להסתגל למסגרת החדשה שאליה הגיע: הבעל שנחשב בישיבה לבחור חשוב בגלל למדנותו והוותק שצבר, עובר עתה ל'כולל' שם הוא צריך לבנות את מעמדו האישי מחדש. הוא צריך להסתגל ללמוד עם 'רחיים בצווארו' וללמוד תוך כדי נטרול מחשבות הדאגה והאחריות לאשתו הצעירה ולניהול הבית. גם הרעיה שעל אף שהתנסתה בעזרה בבית הוריה, זקוקה לתקופת הסתגלות למסגר את עצמה לזמנים התואמים את זמני בעלה ובעיקר לאחריות המוטלת עליה בניהול הבית וסיוע בפרנסת המשפחה.
כאשר בני-זוג 'טריים' חשים שקיימת אי-הבנה ביניהם במישורים שונים של תפקוד ואפילו של הבנת דברים, באופן טבעי מתפתח ביניהם מאבק גלוי או סמוי, כאשר כל אחד מהם מנסה למשוך את בן-זוגו לנהוג כמוהו. לאחר שניסיונות אלו מצטברים, מערכת היחסים הופכת לתחרותית. האמצעי הראשון להתמודדות עם הקשיים שמעמיסה תקופת ההתרגלות הוא הבנה שלכל התחלה יש קשיים שלא קשורים דווקא בקשר שבין בחור זה לבחורה זו, אלא כל זוג מתחיל עובר את אותם הקשיים.
הבנה נוספת שתעזור לבני-הזוג היא הפנמה שהקשיים בהם הם מצויים אינם כתוצאה ממאבק בין שני אנשים – הבעל והאשה, אלא בין ההרגלים שכל אחד הורגל להם. אילו הבעל היה נולד למשפחת אשתו והאשה למשפחת בעלה הרי עמדתם היתה בדיוק דומה לעמדת בן-זוגם.
הסתגלות הזוג הצעיר להתרחבות המשפחה
ההסתגלות הבאה המצפה לבני-הזוג היא כאשר נולד להם ילד. התהליך מתחיל כאשר האם נושאת בקרבה נשמה חדשה העתידה לבוא לעולם. הזוג הצעיר שעדיין לא סיימו את הסתגלותם לנישואיהם אמורים כרגע להסתגל לדבר חדש: האשה לקשיי הריונה והבעל להרגשה הקשה של חוסר היכולת שלו לסייע לרעיתו בקשיים שהיא משתפת אותו.
עד ללידת ילדם הבכור חיו בני הזוג לבד לעצמם. רוב מחשבותיהם היו נתוות למערכת היחסים המשותפת שלהם, כעת מתחילה תקופה שונה אליה לא התרגלו בעבר. הילד הבכור שנולד להם הוא אמנם שותף זוטר בממדיו, אך מבחינת הקדשת זמן ואנרגיה נראה שהוא שותף בכיר התופס את מרבית הזמן הפנוי של ההורים. ההסתגלות הנדרשת מהם היא בעצם השינוי של הפיכתם להורים.
הסתגלות ההורים
כאשר מוקמת משפחה חדשה, לא רק הזוג הצעיר צריך לעבור את תהליך ההסתגלות והליך מורכב של השלמה עם האחר ועם הרגליו, גם הורי הזוג הצעיר נדרשים לעבור תהליך דומה. עיקר השינוי הוא רגשי הדורש מהם הסתגלות למצב חדש, אם כי הוא קטן ביחס למה שהזוג הצעיר עובר וחווה, בכל זאת יש צורך להתמודד עם מה שבתוככי הנפש מתקבל כאובדן מסויים. ההורים מודעים לעובדה כי הבן או הבת אינם רק "שלהם" כפי שהיו עד עתה., ומבינים כי לתוך המערכת המשפחתית שלהם נכנס גורם חדש, שיהיה קרוב מאד לבן/בת, מה שדוחק אותם למקום שני בקירבה המשפחתית. לעיתים קיימת בעיה של "התרוקנות הקן" בעיקר כאשר משיאים את הילדים האחרונים בבית כאשר ההורים עומדים מול תופעה שלא הסכינו לה. הבית שהיה הומה בילדים מקבל אט אט צביון חדש, הרעשים כבר לא מה שהיה, הבית אינו סואן עוד והפעילות בו מינורית. והדבר מאותת כי הגיעה השעה להתרגל למצב חדש בחיים.
רוב הפרשנים מבינים את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו" (בראשית ב' כ"ד) לא כציווי על האיש או האשה לעזוב את ההורים, אלא כתיאור מצב עובדתי שהקב"ה שזר ברגשות הבאים אל הנישואין את היכולת להתנתק מההורים וליצור יחידה אחרת עם בן-זוג הבא ממשפחה אחרת. הרמב"ן מסביר שרגש זה שנטע הקב"ה ברגשות האדם גורם לו להרגיש קשר רגשי אל רעיתו כאילו היא בת משפחתו, בשר מבשרו ודם מדמו.
אחת מהמשימות הרגשיות שיש להורים היא להשיא את ילדיהם, אך בהבדל מהבנים שניתנה לרגשותיהם היכולת להתנתק מההורים, ומהנישואין הם יוצאים מורווחים שהרי בנוסף לכך שיש להם הורים, עתה יש להם גם בן-זוג. ההורים לעומתם, נמצאים חסרים. אומנם הם יישמו את אחד מתפקידיהם החשובים השאת הילדים אך בפועל הם מובסים שהרי הבנים עזבו את הבית ופתחו להם משפחה משלהם.
לכן מאד חשוב -וזה אף חסד גדול המוטל על הילדים- שהזוג הצעיר יתחשב בכך ויגלה רגישות גבוהה ל'משברון' נפשי בלתי נראה שעוברים ההורים. ויפעל כדי לתת תחושה של המשכיות זאת על ידי המשך הקשר עם ההורים עד כמה שהדבר ניתן, תוך הענקת התחושה שעל ידי הנישואין המשפחה התרחבה ולא הצטמצמה, שהם לא הפסידו בן אלא קיבלו עוד בת ולהיפך.