"לא חשבתי על זה", על תיווך להתנהגות רצויה

-אמרת לו תודה?
- "לא "
- "למה?"
- "לא חשבתי על זה..."
- "מה זאת אומרת לא חשבת על זה? זה צריך להיות מובן מאליו! הוא נתן לך את הרכב שלו , ולא מגיע לו תודה? "
- "בהחלט מגיע, ואני באמת אודה לו מאוד."
- "מתי?"
- "לא יודע , מחר אולי.."
- "אבל אם לא הייתי אומר לך , לא היית חושב על זה בעצמך, נכון?!"
- " אולי כן ואולי לא.."
- " למה?"
- "מה למה?"
- " למה אתה לא יכול לחשוב על דבר כזה בעצמך? למה צריך להזכיר לך כל הזמן?"
- "אני לא יודע..."

זוהי שיחה די שכיחה , בעיקר עם מתבגרים. כמעט כל הורה יאמר שזה אופייני, שמתבגר חושב רק על עצמו, הוא אגואיסט, והכול נראה לו כמובן מאליו.
אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז השיחה הזו הרבה יותר שכיחה. ההתנהגות הזו, שמשדרת התרכזות בעצמו, הרבה יותר קיצונית אצל  ADHD.
ועוד- התנהגות חסרת  התחשבות, יותר שכיחה בתוך המשפחה, מאשר בין זרים.
וכמו כן, התנהגות כזו שכיחה יותר בדורות האחרונים, מאשר בעבר.
השאלה הגדולה היא- למה?

כבוד והערכה לזולת, מצוות כיבוד אב ואם, ונימוס, אינן תכונות מולדות.
כשאנו ההורים דורשים מבנינו שיכבדו אותנו, ומספרים להם סיפורים על כיבוד אב ואם, אנו שוכחים את הדבר החשוב ביותר- חינוך.

ואיך החינוך פועל?
איך הוא קורה?
איך מלמדים ילדים לכבד?
איך מלמדים ילדים להתחשב בזולת?
איך מלמדים ילדים לכבד את הוריהם?

קודם כל דוגמא אישית!
ילד שיש לו הפרעות קשב וריכוז, שלא לומד כמו כולם, דוגמא אישית לא מספיקה לו, הוא צריך גם תיווך יותר אינטנסיבי, והרבה שיחות, וסימולציות.

נחזור לעניין כיבוד אב ואם-  'קודם כל , הורים יקרים הביטו על מערכת היחסים שלכם עם הוריכם- האם אתם מבקרים אצלם בתכיפות? איך אתם מדברים איתם בטלפון? האם יש לכם סבלנות לשמוע ולהקשיב להם? איך אתם עונים להם? האם אתם מזדרזים להיענות לכל בקשה שלהם? האם אתם אומרים תודה על כל מתנה? על נתינה? האם אתם מודים להם בצורה מיוחדת כשהם שומרים על ילדיכם? איך צורת ההתייחסות שלכם להוריכם נראית לילדיכם? אם הוריכם גרים רחוק מאוד, איך יוכלו ילדיכם ללמוד מהי מערכת יחסים טובה , ערכית וחמה בין הורים לילדים בוגרים?
האם אתם יודעים לכבד את ההורים?
והזולת? איך אתם מתייחסים אליו?
איך אתם מדברים בבית על הבוס, על המורה של הילד, על האיש ברחוב, על המוכר בחנות?  חשבתם פעם שהילד שומע כל דבר? שהוא מבין דבר מתוך דבר? שהוא מבין את הציניות, שומע את הזלזול, את הכעס, את החוצפה, את האגואיזם שלכם בתוך דבריכם?

אז ודאי שהוא לא "חשב על זה".
ואתם חשבתם שזה מובן מאליו.

למה זה מחמיר בדורות האחרונים?
כי המשפחה כבר לא גרה בחמולה, לילדים אין דוגמא אישית. להורים אין זמן לחנך, וללמד.
למה זה קורה יותר בתוך המשפחה?
כי הרבה פעמים ילדינו רואים אותנו ביחסינו עם הזולת, ואז אנחנו מתנהגים יותר טוב, פוגשים את השכנים, את בעלי החנויות, את החברים לעבודה . דווקא בשיחות עם בני המשפחה  אנחנו פחות מנומסים, פחות סבלניים. {הרי את בני משפחותינו לא בחרנו, והתקשורת איתם היא מחוסר ברירה...} .

ואם אנחנו ממש נהדרים, עדיין הבן הזה חוצפן במיוחד...
אצל האדם עם הפרעת קשב וריכוז, התשובה הזו- "לא חשבתי על זה" היא שכיחה מאוד, ולא רק לגבי התנהגות, נימוס, כבוד, ופגיעה בזולת. זו תשובה שכיחה לכל דבר כמעט- בעצם בכל פעם שאנחנו שוב מזכירים לו את מה שלא עשה נכון או את מה שלא עשה בכלל...

אז למה הוא לא חשב על זה ?
כי הוא לא למד לחשוב על זה.
כי הוא לא היה קשוב ומרוכז מספיק בזמן שהיה צריך לחשוב "על זה"
כי הוא לעולם לא מתכנן, ולא יודע שהוא חייב לתכנן, הוא חי בהווה, ועסוק בכיבוי שריפות מזדמנות. ולכם נראה שהוא כל כולו עסוק רק בעצמו ובמילוי מאווייו.
 
אז מה עושים?
אצל ילד רגיל- לשפר את התנהגותכם שלכם, ולהראות דוגמא.
אצל ילד עם הפרעת קשב וריכוז, צריך גם דוגמא וגם תיווך-

מה זה תיווך?
הטלפון מצלצל-
 יונתן- {בן 8, מרים את השפופרת} – הלו , מי זה?
 סבתא- שלום יונתן, זו סבתא , מה שלומך?
יונתן-  אוף, מתי תקני לי כבר את האוטו עם השלט?
 סבתא- אולי ליומולדת,  היית היום בבית הספר?
יונתן- {שאיבד את סבלנותו}, אמא בשירותים היא לא יכולה לבוא עכשיו {טורק את הטלפון}.

שיחה נורמאלית?
אם הילד שלכם מדבר כך, גם אם הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז וגם אם לא, כדאי לשנות את זה, ומהר!
סבתא עלולה להגיב בכעס- " איזה חינוך אתם נותנים לו..."
או בהבנה אם היא מכירה את הקשיים של הילד.
בכל מקרה זה לא תקין!

בתיווך להתנהגות ראויה אנחנו משתמשים בסימולציה-

אמא ויונתן מחזיקים כל אחד בצעצוע שמשמש תחליף לטלפון.
בהתחלה כדאי לעשות שיקוף-
אמא- יונתן , במשחק שלנו, אתה תהייה סבתא ואני אהיה יונתן.

בהתחלה כדאי לחזור במדויק על השיחה הקודמת על מנת שיונתן ירגיש איך הרגישה סבתא, צריך לדעת שיונתן לא יזכור כל מה שאמרה סבתא.
כדאי לנסות לחזור על זה כמה פעמים. כשיונתן יזכור ויקלוט ממש מה אמרה סבתא בשיחה , הוא יבין שתשובותיו לא היו מתאימות, והתנהגותו הייתה מעליבה.
אחרי שיונתן יבין בדיוק מה קרה בשיחה, הוא יהיה מוכן לתרגול החדש- השיחה המתקנת. גם על השיחה המתקנת כדאי לחזור כמה פעמים.
בהמשך כדאי לתרגל עוד שיחות כאלו עם אנשים אחרים, כדאי שלא לחזור כל פעם על שיחות שהיו, אלא להמציא כל פעם שיחה חדשה, עם שאלות מפתיעות, זה כדי לאמן את יונתן בתשובות מתאימות, ולתרגל את כישורי התקשורת שלו. וגם כדי שלא יחשוב שרק עם סבתא כדאי לדבר יפה.  אם חוזרים כל פעם על אותו סוג שיחה, הילד לומד להתייחס רק לשיחה כזו, ולא מסוגל לאלתר תשובות נכונות לשיחות שונות.
זה קצת דומה להוראת קריאה בשיטה הגלובלית-  הילדים בכיתה לומדים להכיר מספר רב של מילים, וקוראים אותם יפה כי למדו בעל פה. אבל כשהם נתקלים במילה חדשה שלא למדו אותה, אין להם כלים לקרא אותה, כי הם לא מכירים את האותיות ואת היכולת לצרפן למילים  שונות.

הסימולציה היא כלי חשוב ביותר לתיווך התנהגות.
אבל מה עושים עם מבוגרים?
פה נכנס גם נושא הגאווה- " מה אני נראה לך? ילד? מפגר? "

אצל אלו, כדאי ללכת בדרך עקיפה.  אם למשל מבוגר בעל הפרעת קשב וריכוז, קורא את המאמר הזה, הוא מזהה את עצמו בו, בתור ילד. הוא קורא עוד קצת על הפרעות קשב וריכוז, לומד קצת, ומתוך זה מבין איך הוא נשמע כשהוא מדבר בטלפון למשל.
או שהוא מעוניין שבנו בן השש יתנהג יותר טוב בחברה ולא "יעשה לו בושות". הוא לומד שעליו לשפר את התנהגותו על מנת להדגים לבנו התנהגות ראויה.

וכאן  נכנס ההורה השני ואומר- כל זה טוב ויפה, אבל בן זוגי לא מוכן בכלל לשמוע על זה , לא רוצה לקרוא כלום {גם ככה אין לו סבלנות לקרוא משהו, אז מאמרים – בטח שלא...}, והוא רק טוען שאני לא מחנך/ת את הילד.
הרבה משפחות מגיעות לשלב ההתפוצצות- ובני הזוג מגיעים לייעוץ בקשר לבנם או בקשר לזוגיות שלהם, ואז , בן הזוג הסרבן , סוף סוף מוכן לקבל דעה מקצועית ממישהו זר- היועץ.
מאותו רגע  מתחיל השיפור.
ועדיין, לא דיברנו על המתבגר.
הכי קשה?
הוא לא מוכן לשמוע כלום!
לא עצות, לא שיחות, לא עונשים ולא פרסים, לא מוכן לקרא כלום, וחרד מאוד מפני הכינוי הכי פופולארי היום- "היפראקטיבי"- שהפך להיות קללה.
סרבן?
הציבו לו אולטימאטום!

לך לייעוץ/ אימון אישי/ פסיכולוג/ טיפול כלשהו- ובתמורה תקבל XYZ שאתה רוצה כל כך.

לא הולך?
פנו לייעוץ בעצמכם ולימדו כיצד להיות המאמנים האישיים של בנכם בבית-  התוצאה תהיה שלום בית, והרבה פחות צעקות.

ואל תשכחו את ילדיכם הצעירים!  למדו אותם להתנהג לפני גיל ההתבגרות, זה הרבה יותר קל ואפקטיבי!