חגי תשרי מאחורינו. היו אלו ימי חיזור שבהם אפילו בשעות הקטנות של הלילה לא הרגשנו עייפות, כי היינו במצב של "חולת אהבה אני". הקב"ה הרעיף עלינו אור, ואנחנו השבנו בניגוני סליחות מעומק הלב ובשופרות. הוא חיבק בסוכה, ואנחנו השבנו לו בשמחה, והכל טבול בדבש. ועכשיו נחיתה החדה אל המציאות, אל שגרת החיים. יש חובות ומשימות. כבר אין זמן להאריך בתפילה, את הברכות "שלפני ואחרי" כבר אומרים בחטף, כי ממהרים טרודים ועייפים. ובכל זאת, תוך כדי נחיתה נעצור לרגע ב"שבת בראשית" ונשאב מפרשה שאורכה כאלף חמש מאות שנה.
בגן עדן פגש האדם את האישה במבט ראשון, "זאת הפעם....לזאת יקרא אשה" הם היו בירח דבש, במקום ובזמן שמעבר למקום ולזמן.
הלכה לה האישה לטייל ופגשה בנחש. "והיכן היה אדם באותה שעה?" (בר"ר פר יט) "ישן לו".
הנחש ידע לחדור לאותו פער עתיק יומין שנפער בין רגשותיה של אשה לבין תכליתיותו ועייפותו של אדם. היא רוצה לשתף, לספר ולקבל הד וחום, ואדם שנצטווה "לעובדה ולשומרה" עייף, אפילו בגן עדן. בקושי אם בכלל, העביר לה את פרטי הציווי שלא לאכול מהעץ, ונדמה היה לה ששכח אותה, והיא התכווצה, השתעממה וחיפשה ביטוי לנפשה.
אז היא הלכה לטייל ומצאה – נחש. מי שהעניק לה אשליה של נח וחש.
כל זוג מצפה למנוחה ולנחלה, למילוי כל מאוויי החושים. אלא שצרכי אדם מתחדשים, מתחלפים, וכשמתמלאים צרכים מיד צפים ועולים מאוויים חדשים שהיו כמוסים, מהנפש פנימה, וכך כל חיינו רצופים עמל והתקדמות.
אך אדם רצה לנוח – ועכשיו, והאשה רצתה לחוש – עכשיו. וכשהוא ישן לן, "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד להשכיל". היא שמעה ראתה ומיששה...כל חושיה השתתפו.
ועכשיו שכל אחד מהם שקע במוגבלותו, ביצריו, החל מרחף לו המוות (כלי יקר, בראשית ג ו). אבד לו גן העדן.
למרבה הפלא התרחש שינוי בקשר דווקא לאחר הנפילה. הם פתחו דף חדש. "ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ותיפקחנה עיני שניהם וידעו... ויתפרו... ויעשו... וישמעו... ויתחבאו אדם ואשתו..." (בראשית ג, ו-ח). הם יחד כפי שלא היו אי פעם. בגן עדן היה מתוק היתה התפעמות, אך לא מצינו תקשורת. זו היה קשר בוסר ללא עומקם של תהפוכות החיים. מאותו רגע שהחל הפחד לחלחל לעולמם והם ירדו מגדולתם, חייהם התמזגו. לאט לאט נרקם משהו עמוק, פלאי, ומבלי משים התפתח לו קשר ממבט שני בשל ובוגר, קשר המתפתח ומתחשב, החודר לפרטי החיים הזמן והאישיות. דווקא לאחר החטא, מתוך הנפילה, נרקם חיבור פנימי עמוק, ואדם מכנה את אשתו בשם פרטי אישי - חוה. היא כבר לא סתם אשה, נפלאה ככל שתהיה, היא המיוחדת שלו, היא מעניקה לו חיים ויש לה שם מיוחד משלה (העמק דבר ג כ).
מי שרוצה להרגיש מתוק כל הזמן, משתמש בממתיקים מלאכותיים ומפספס. אצל היהודים חודש תשרי הוא הירח שטובלים בו את הלחם בדבש אמיתי ומושכים את הדבש לכל השנה. הוא הנותן את הכוח להתמודדות ולבניית בנין אמת, בסבלנות ובארך אפיים, מתוך התייחסות לכל פרט, כל שנה מחדש, עד מאה ועשרים.
אז למה מספרים לנו על גן העדן? הרי הוא אבד וכבר נשכח ממציאותנו? שאלה זו נשאלת גם לגבי התינוק שבמעי אמו, שמלמדים אותו את כל התורה כולה ובלידתו בא מלאך וסותרו ומשכיחו הכל (נידה ב). מדוע אם כן מלמדים אותו? כי בתודעה נשאר רושם שילווה את האדם כל ימי חייו, רושם שיפעיל ויכוון. רצון עז נטוע בתוכו, ידיעה ברורה שיש גן עדן. הנשמה זוכרת ורוצה להשיג, אך הפעם היא תשיג מתוך יגיעה. בעולמנו אנו שותפים, ויוצרים את גן העדן בעצמנו, ומה שמשיגים הינו קניין חקוק ואמיתי.
החכמה היא בחיי היום יום המוגבלים, לחיות את נקודת החזון. שחלום גן העדן לא ירפה גם ברגעים השוחקים.
לדעת שאדם לעמל יולד, ובו זמנית לתת לגן העדן הקסום להמתיק את הכל.