מלל רב נשפך בספרות הרפואית, על המחלות המסוכנת ביותר, ועל גורמי המוות הראשונים בעולם, התקפות לב, מחלות ממאירות, אירועים מוחיים. ועוד אך המחלות הנ"ל אינן מחלות קשות, הם רק תוצאות וסימפטומים של מחלה אחרת, קשה ואיומה, שורשית ועיקרית, אשר היא גורם התמותה מספר אחד! מחלה נוראה, הגורמת נזק יותר מכל דבר אחר, ורבים אינם שמים לב לטפל בה כלל - - היתכן ? מהי מחלה מסתורית זו ?
ה כ ע ס.
התופעה ידועה: מיליוני אנשים חיים באיכות חיים קשה, בחוסר סיפוק, באכזבה: בתים מתפרקים, ילדים יוצאים לתרבות רעה, אנשים חולים במחלות קשות, מתאבדים, וכל כך למה? הכעס!.
תורתינו הקדושה וחז"ל הקדושים, לא הקדישו הרבה הוראות לענייני רפואה הנחשבים היום "הכרחיים". הם לא ציוו עלינו לעסוק בהליכה 3 פעמים בשבוע כדי להיות בריאים, גם לא צוו להמנע מאכילת בשר שמן, אף לא צוו להרשם לקורסי שחיה, למכון כושר, למשחק כדורסל, לדיאטת קלוריות, ל... ל...
הם אמרו לנו דבר אחר: "והסר כעס מליבך – והעבר רעה מבשרך". (קהלת יא י). חז"ל הודיעו לנו כי "כל הכועס – כל מיני גהינם שולטים בו". (נדרים כב.). כל סוגי המחלות הנ"ל הם גיהנם עלי אדמות, השולט באיש הכעסן.. הם מסרו לנו גם ציון לאישיות עצמה של האדם הכעסן: "כעס – בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז ט). הכעסן – הוא שוטה. מאבד עצמו לדעת. ובכן: מי שהתנהגותו הכללית מעידה שהוא שוטה, האם נפנה אליו בדרישה ללמוד קורסי שחיה?, כושר? התעמלות? דיאטה?. הלא ברור שקודם צריך לרפא את השטות. השגעון שהוא המכשול העיקרי של החיים שלו.
אדם נכנס לביתו, וכועס: על אשתו, על ילדיו, על שכיניו, על כל העולם, על כל מי שלא עשה את רצונו או לא נתן לו כבוד כפי שהיה מגיע לו לפי דעתו, על כדור הארץ עצמו – שלא הסתובב בדיוק לפי תוכניתו, ועל תכניותיו שלו עצמו – שלא הצליחו יפה.. הוא איחר לאוטובוס, הוא נרטב בגשם, הוא נושא שקית כבידה, חם לו, קר לו, והוא כועס. על מי? על כל העולם. פשוטו כמשמעו.
חולה זה, גופני וגם נפשי, זקוק לטיפול מיידי. וחולה זה – הוא אני !!. (יחשוב כל אחד ויבדוק...).
חז"ל הקדושים הקדישו לנו ידיעות בקשר לדבר הנורא הזה, ואיך נפטרים ממחלה ארורה זו. מחלה קשה היא, אבי אבות שאר החולאים שבעולם: אחראית היא להתקפת לב, גרמת לאירוע מוחי, מחוללת את הסרטן, יוצרת את כל תחלואי המעיים, מזקינה בטרם עת, מפרידה את האיש מאשתו ואת האשה מבעלה, מרחיקה את ההורים מילדיהם ואת ההצלחה מבין ידיהם, שומטת את היכולת להתקדם בחיים ואת הכוחות הנפלאים הנמצאים בעצם הכל אדם - -
ומי היא הקטלנית הנוראה הזו?
מ ח ל ת ה כ ע ס.
מי שאינו מכיר את המחלה, לא פגש בה ואינו יודע מה טיבה, מוזמן לעבור למאמר הבא. מי שסבל ממנה אי פעם, מומלץ שיקרא בעיון את השורות הבאות, הטיפול שחז"ל מגלים לנו למחלה איומה זו.
הבה נקרא סיפור אחד של חז"ל על הלל הזקן. נזכור נא כי חז"ל אינם "מספרי סיפורים". התורה, שבכתב ושבעל פה, היא מלשון "הוראה" – היא מורה לנו את הראוי והנכון בחיים. וכך כתוב במסכת אבות דרבי נתן (פרק כט, ד"ה ואל תהי. עם השלמת מילות קישור שלנו):
"מעשה באחד שבא להכעיס את הלל הזקן. המתין לו עד שיישן, התחיל דופק ואומר: 'מי כאן הלל'. אמר לו 'מה לך', אמר לו 'שאלה יש לי לשאול'. עמד ופתח לו. נתעטף וישב לו. 'שאלתך מה?'. אמר לו 'שכחתי'. אמר לו 'הזהר ברוחך' (תרגיע את רוחך הסוערת ואז תיזכר). אמר לו 'מפני מה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר?'. אמר לו 'שאלה גדולה שאלת. מפני שהחמור נושא אוכף על בשרו ואין זנבו מגיע אלא עד חצי ירכו (א"כ לא צריך זנב יותר ארוך להגן עליו מפני הזבובים); בשר הפרה מגולה וזנבה ארוך ומשמשה עמו על כל בשרה'. אמר לו 'יש לך שאלה אחרת?'. אמר לו 'לאו'. עמד והלך לו. עלה וישן לו. כיון שישן התחיל דופק ואמר 'מי כאן הלל'. אמר לו 'מה לך?'. אמר לו 'שאלה'. עמד ופתח לו, נתעטף וישב לו. אמר לו 'אמור שאלתך'. אמר לו 'שכחתי'. אמר לו 'הזהר ברוחך'. אמר לו 'מפני מה ראשיהם של בבליים ארוכים, ושל בני מדינה זו מגולגלים?'. אמר לו 'שאלה גדולה שאלת. מפני שאין במקומן עריסות וכל ימיו מתגדל על חיק אמו, אבל של בני מדינה זו כיון שהיא יולדת אותו היא נושאת ונותנת אותו בתוך העריסה וראשיהן נעשין מגולגלים'. אמר לו 'יש לך שאלה אחרת'. אמר לו 'לאו'. עמד והלך לו. עלה וישן לו. התחיל דופק ואומר 'מי כאן הלל'. אמר לו 'מה לך'. אמר לו 'שאלה'. עמד ופתח לו, נתעטף וישב לו. אמר לו 'אמור שאלתך'. אמר לו 'שכחתי'. אמר לו 'הזהר ברוחך'. אמר לו 'מפני מה פרסות רגליהם של בני אפריקה רחבות מכל בני אדם?'. אמר לו 'שאלה גדולה שאלת. מפני שמקומם בין בצעי המים והם מהלכים ביום ובלילה בתוך המים, פרסותיהם מתפרטות מן המים לפיכך הם רחבות מכל בני אדם'. אמר לו 'יש לך שאלה אחרת?'. אמר לו 'לאו'. עמד והלך לו. עלה וישן לו. התחיל דופק 'מי כאן הלל'. אמר לו 'מה שאלתך'. אמר לו 'שכחתי'. אמר לו 'הזהר ברוחך'. אמר לו 'מפני מה עיניהם של תרמודים צרות מכל בני אדם?'. אמר לו 'שאלה גדולה שאלת. מפני שהן סמוכין למדבר והרוח זורה את החול על פניהם ועיניהם מתמלאות מים עליהם'. אמר לו 'יש לך שאלות אחרות?'. אמר לו 'לאו'. התחיל צווח ואומר 'אוי לי מפניך הלל, אוי לי מפניך'. אמר לו 'מה לך'. אמר לו 'ענותנותך גרמה לי שאפסיד ארבע מאות דינר'. אמר לו 'מוטב לך שתפסיד ארבע מאות דינר על ארבע מאות דינר, ואל יקרא הלל קפדן אפילו שעה אחת לפני המקום".
ע"כ דברי חז"ל, ולכאורה לפנינו סיפור יפה שהגננות מספרות לילדים החביבים.. אך לא: עלינו ללמוד היטב את דברי חז"ל, כי הם לימדו אותנו כאן את חכמת החיים, למה כועסים, ואיך לא כועסים. הבה נחזור על הסיפור, וכדי שלא יהיו הדברים משעממים, נחזור הפעם על הסיפור בנוסח דומה, האמור במסכת שבת (דף ל ע"ב):
"מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה (התערבו), אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל, יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו !
הגמרא מספרת לנו כאן על אמביציה מיוחדת שהיה לאדם מסויים להכעיס את הלל, כדי להרויח כסף. מובן שאיש זה לא היה טיפש, הוא התערב על כסף ולא רצה להפסיד, הוא ידע שהוא מתעסק עם אדם בעל אישיות מורמת – נשיא ישראל, אשר ודאי ישלוט בעצמו יותר מכל אדם. אבל מתוך הכרת נפש האדם וממה היא מתרגזת, נקט את כל התכסיסים האפשריים, אשר בהכרה הגויית – אי אפשר לנפש שלא לכעוס במצב כזה:
אותו היום ערב שבת היה - -
בערב שבת יש לחץ פנימי: חייבים להספיק משהו עד שעת יעד מסוימת. לא ההספק לוחץ אלא המחשבה על הזמן. אותו אדם נקט תכסיס מספר 1: אדם לחוץ, אינו פנוי רגשית להגיב נכון.
והלל חפף את ראשו - -
כאשר אדם נמצא באמצע משימה נחוצה, קשה לו לעבור במפתיע למשימה אחרת. בפרט כאשר הוא במצב מביך (לצאת באמצע הרחצה) – הדבר קשה שבעתיים. כאשר קשה לאדם, הוא יכול פחות לשלוט על עצמו. הדבר דומה לאדם לחוץ – אשר קשה לו לעכל מאכלים בשעה זו. כן כאשר הנפש לחוצה – קשה לה להסתדר עם מצבים קשים בשעה זו.
הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?
כאשר מעליבים אדם, אז הוא נוטה ביותר לכעס. אותו "פסיכולוג", צירף שלשה דברים המכבידים על הנפש ללא נושא: זמן לחוץ, עיסוק לחוץ, והשפלת האדם. לדעתו – אי אפשר לבן אנוש שלא לכעוס במצב זה.
נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו, בני מה אתה מבקש?
כדי להוריד את הכעס המתעורר – צריך להתנהג לפחות באופן חיצוני, בהתנהגות נורמלית. "אחרי הפעולות נמשכות הלבבות", כך קבע בעל ה"חובת הלבבות". אם הנביא אמר "מענה רך ישיב חמה", אות הוא כי דיבור שקט, התנהגות מנומסת, אפילו היא חיצונית גרידא, תשפיע בהכרח גם על הפנימיות. הלל הזקן לא היה ח"ו בלתי מבין. הוא ידע שיש לו עכשיו נסיון בכעס, והוא השיג נצחון: החיצוניות הרגועה הכריחה את הפנימיות להרגע !
אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו, שאל בני שאל.
התכסיס הוא נורא. כאשר פונים לנשיא ישראל הזקן בערב שבת בין השמשות, הרושם המובן הוא כי יש שאלה דחופה, של פיקוח נפש נורא, שאינו סובל דיחוי ואשר רק נשיא ישראל מסוגל לענות עליו מיידית. הלל מצפה איפוא לשאלה המתאימה למעמדו, ואינו מכוננן כלל שלא לכעוס על היהודי הלז. הן יש לו שאלה דחופה, והתנהגותו עד עכשיו מובנת ומוסברת.
"מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות?".
טראח!. המצב שכנגדו הנפש הכי בלתי ערוכה, הוא כאשר היא מצפה לדבר אחד, וקורה הדבר ההפוך בדיוק. פתאום שאלה תמהונית, ההופכת ללעג ולקס את נשיא ישראל זמן קצר לפני השבת. אדם נורמאלי – נופל כאן מיד. הכעס פורץ על נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הוא ידע טוב אותו "פסיכולוג", איך למתוח את הנפש עד לסף פקיעתה. הוא רצה להוכיח, שהכעס זה בסך הכל דחף "טבעי", שאין דרך לעמדו נגדו (ומילא הכועס גם אינו אשם בכעסו..).
אמר לו, בני, שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם חיות פקחות.
והלל מפתיע: הוא לא כועס. הוא יודע כעת בוודאות שאיש זה מנסה להכעיס, אבל הוא בולם רוגזו, ומדבר בלשון רכה, "בני". יש להניח שלא על כל שאלה שנשאלה בבית המדרש היה הלל אומר לשואל "בני". הוא אמר את זה דווקא כאן!, לא בשביל לפייס את האיש, אלא כדי להרגיע את עצמו. מענה רך ישיב חמה. ואכן, אחרי מילה רכה זו, יכל להמשיך בתשובה נינוחה: המיילדות של בני בבל הן לא חכמות.. הן מושכות את הילד בשעת הלידה.. לכן הראש יוצא קצת מאורך.. כמה פשוט..
הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?
חזרה שניה. בנוהג שבעולם, המנצח פעם אחת, שבֵע. כאשר הדבר חוזר פעם נוספת, אין אמביציה כ"כ לנצח. הנסיון נהיה יותר קשה. אותו פסיכולוג מתיש את נפשו של הלל הזקן: שוב פעם הכל מחדש.
נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו, בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו, שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו, בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
ברור להלל הנשיא לחלוטין שיש פה אדם רע וטרדן. הנפש נאבקת כעת כבר מצד הרוחניות: הלא בלא"ה בסופו של דבר יצטרכו לומר לו מילה קשה, כדי להבריחו, ולהכנס אל השבת. אז אולי חבל על הזמן?. אבל הלל מחליט לא כך. הלא האדם נברא בשביל לעבד את המידות, להווצר עפר מן האדמה ולצאת מן העולם כמלאך, והנה באה הזדמנות!, וכל הזמן שבעולם מוקדש אך ורק לשם כך!, אם כן – שוב ממשיכים את התִרגולת הידועה למצב חרום כזה: מענה רך, ישיב חמה, של עצמו - -
הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו, בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו, שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו, בני, שאלה גדולה שאלת!, מפני שדרין בין בצעי המים.
כעת הנושא אינו עמידה בנסיון הכעס. שעה ועוד שעה ועוד שעה בערב שבת אחר חצות – זהו כבר כניסת השבת. האיש הנ"ל מפריע לא למלאכתו הפיזית של הלל, אלא לרוחניותו!. הוא זקוק עכשיו לקבל את השבת. הכעס עכשיו יהיה מוצדק, כי הוא על עניינים רוחניים!. הלא מי שאמר לא לכעוס, אמר גם לקבל את השבת, ומה אולמיה האי מהאי? למה להפסיד את כניסת השבת במקום לעבוד דווקא על הכעס? אבל הלל הזקן נוהג (כמ"ש בספר פלא יועץ אות כעס), שאפילו על קדשי שמים ועבודת השם, לא יכעס, ואפילו אם יפסיד - -
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתיירא אני שמא תכעוס.
עכשיו מכניס הפסיכולוג להלל דברים בפה: אתה זכאי לכעוס, כי אני מתנהג בחוסר דעת גמור.. איש נורמאלי, נופל מיד בפיתוי שלפניו, כועס (אפילו למראית עין) ותיכף אומר: נו, אז אולי אל תכעיס? אולי לא עכשיו הזמן?
נתעטף וישב לפניו, אמר לו, כל שאלות שיש לך לשאול – שאל!
והלל יודע שעכשיו המלחמה היא בעוזה. שום דבר אינו חשוב עכשיו בחייו, מלבד פיקוח הנפש הרוחני שלו עצמו. מוכרחים להתאזר בכל הכוחות, כנגד הסיטרא אחרא הלזו שבאה בערב שבת בין השמשות. הלל מתעטף ומתיישב!. מכריח את עצמו להיות בשלוה.
אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז.
בלי כפפות, במאבק עז בשיאה של חוצפה, מנסה האיש להכניע את עבודת המידות של הלל. לא פחות ולא יותר תביעה ממונית: היות ובגללך הפסדתי, אם כן (או שתשלם, או ש)לא ירבו כמותך!. עבודת המידות שלך שלא שוה, אם בגללך יהודי מפסיד - -
אמר לו: הוי זהיר ברוחך!. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז, וארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד!.
פתאום, הלל הזקן ע"ה, נשיא ישראל, משנה כיוון וטון דיבור, ומאיים ומזהיר את הניצב מולו: הוי זהיר ברוחך!. תשלוט בעצמך ואל תמשיך בנסיון הזה. אני הלל נשיא ישראל, ושווה הוא "הלל", שבגללו יפסידו אנשים כסף, ועוד כסף, ובלבד שלא יכעס - -
לשם מה הלל הזכיר כאן את השם שלו, "הלל"?. למה לא אמר לו בענווה רבה, "שוה להפסיד כסף כדי לא לכעוס"?
אכן: הלל נקט פה בהגנה נוראה, העובדת גם בשעות שהגנות אחרות עומדת לקרוס: "ויגבה לבו בדרכי ה''. אני הלל נשיא ישראל, ולא מתאים לי לכעוס. אסור לי להכשל. עלי להמשיך בעבודת המידות – גם אם פלוני ניזוק ומפסיד על ידי!. מחשבה זו נותנת לאדם כח שלא נמצא במקום אחר.
שאלותיו של הפסיכולוג לא היו קטרניות בלבד, הם היו נקודת כפירה: מה שקורה בעולם – אינו בגלל סיבה. זה כך – כי זה כך. וכי יש סיבה בדווקא לראש מאורך לבבלים ולעינים מאורכות לסינים? זה כך – כי זה כך. אדם כועס כי הוא כועס. "כך אני וזהו", ממילא מה יש להתלונן ולדרוש לעבוד על עצמי?
והלל משיב לו: אתה טועה. כל מה שקורה בעולם, מחושב עד לדיוק האחרון. לכל דבר סיבה. לכל סיבה תוצאה. אם נמלטים מהסיבות- אין תוצאות. אם שלמה המלך אמר "והסר כעס מליבך", סימן הוא כי אפשר להסיר את הכעס. אפשר להוציא את המחלה הזו מגוף האדם!.
והגמרא הקדימה: "תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, מעשה בשני אדם שהמרו זה את זה וכו'". ההקדמה שלפני הסיפור לא באה לחינם. היא באה להסביר איך הלל עמד בנסיון הכעס:
ה ו א ע נ ו ו ת ן .
הכעס, היא תוצאה של נפילת הגאווה. בגאוותו אדם מדמה שהוא חשוב. שהכל שומעים לו. שיש לו מעמד. שדבריו חזקים. והנה הוא אומר לאשתו: עשי כך וכך, והיא אינה עושה.. היא, החלושה, המתפרנסת ממנו, אינה כפופה לו! הוא לא חזק כל כך בעולם!!. הוא מצווה על בנו "לך לישון!", והקטן הזה, מגלה לאב שבעצם הוא אינו נכבד כל כך.. ולא מי שדבריו מתקיימים.. אבא אומר – ולא עושים!. הכעס המתפרץ מיד, הוא פשוט תגובת נגד על נפילת הגאווה: הכעס מכריח באופן חזק את הסובבים להכיר שוב בחוזקו של הניצבים בפניו. אי אפשר לא לפחד או לא לשים לב אל האדם הכועס, וככל שיכעס נורא יותר, כן ישימו אליו לב יותר - -. עכשיו הוא בטוח שהוא אכן חשוב... עובדה: עכשיו עושים מה שהוא אומר.
אבל כמה נורא, פתאום מגלה החולה שבני הבית עושים את דבריו, אבל דווקא לא סובלים אותו כל כך.. לא מעריכים אותו.. הוא פחות ופחות חשוב ממה שחשב.. הכעס גורר שוב כעס, ושוב צורת חיים מתמידה של כעסים, ועכשיו ניזכר בדברים שבפתיחת מאמרינו, במחלות, בכאבים, בנזקים שעושה הכעס לגוף, לנפש, לנשמה, להצלחה, לזוגיות, לבני הבית, ב"כל מיני גהינם שולטים בו", ונשאל: האם אין דרך למנוע זאת?
יש. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל". מי שאינו מצפה מהעולם לדברים גדולים, אינו מאוכזב כשהם אינם מגיעים. מי שחי באווירה של "לא מגיע לי כלום", אינו כועס כשיש קצת דברים שאכן לא ניתנים לו. על זה התכוון שלמה המלך, החכם מכל אדם, כשאמר (קוהלת א יח) "כי ברוב חכמה - רוב כעס". ככל שאדם מבין יותר ומצפה ליותר, הוא נופל בכעס ביותר. אם הוא מרפה מדרישותיו ומציפיותיו מן העולם – נהיה לו קל בחיים. הוא לא כועס. משוחרר מהמחלה הנוראה - -
וראה זה פלא: בדיוק אז באים כל הדברים הוורודים: פתאום בני ביתו נשמעים לו, פתאום אשתו מקבלת אותו עליה לראש, פתאום הוא באמת נערץ וחשוב - -
זה הסוד. הפוך ממה שהתרגלנו לחשוב. חז"ל הקדושים, גילו לנו את סוד הזהב הזה. יש עלון או מידע רפואי בזמנינו