מאת: הרב אהוד שפירא, רב שיכוני א'ב'ג' בב"ב, אחראי מח' נישואין.
מהי פסגת האושר של חיי הנישואין , מהי השלמות המיוחלת אליה אפשר לצפות ולהתפלל?
נראה שהתשובה נמצאת בדיון הגמרא על מעמדו של אדם שאין לו אשה בו מתברר שאדם זה מוגבל ומנוע מלהגיע לשלמות.
וכך מופיע בגמ' ביבמות ס"ב:" אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.
כחצי אדם אי אפשר להגיע לשלמות -זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם (בראשית ה ב) – כאשר שני בני הזוג יחד נקרא שמם אדם שכן רק כזוג ניתן להגיע למימוש השאיפות ולזכות שיחולו עליהם הברכות כולם: ברכה שמחה וטובה.
לפי דברי הגמרא בחיבור בין בני הזוג כלולים כל ההצלחות הגשמיות של שפע ברכה ומתוך כך שמחה וטוב לבב וכל זאת יתכן רק לאחר הנישואין.
דעה אחרת המובאת בגמרא: "במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה". השלמות התלויה בנישואין מזכה במעלה רוחנית אשר האדם שאין לו אשה לא יוכל להשיגה, וזוהי מעלת לימוד תורה בטהרה.
ניתן להבין כי דעה זו סוברת כי שפע הברכה לא תלוי בבת הזוג. הנישואין הם לא ערובה לעסק כלכלי משגשג,לא עם בת הזוג כשותפה פעילה, ולא כ"קמיע" להצלחה לבן זוגה. בתחום זה אפשר להצליח יותר או פחות בין כרווק בין כנשוי. המעמד האישי בעל משמעות וקובע ובו תלויה היכולת להתקדם ולהשתנות רק בתחום התורני. הנישואין לפי דעה זו הם המפתח למהפך, שינוי של עליית מדרגה. תורה בטהרה היא זכות בלעדית המוקנית לנשואים בלבד.
מאידך גיסא, הדעה הראשונה סוברת שבתחום התורני השינוי הוא לא ברור והחלטי ואדרבא המצב החדש והשונה מחייב ירידה רוחנית מסוימת. כבעל משפחה חייב הבעל לדאוג לפרנסת בני ביתו שכן כעת "ריחיים בצוארו" והיאך אם כן יעסוק בתורה?! יתכן ובמבט הצר של רווח והפסד ברמת התורה המאזן אינו חיובי.
ניתן להבין את הדברים מתוך מה שאמרו במערבא-בני ארץ ישראל. דבריהם מבטאים תפיסת עולם יחודית: כולם מסכימים על כך שבחיי הנישואין זוכים לתוספת ברכה ולשמחה ובודאי גם לתורה בטהרה, אלא שבני ארץ ישראל אמרו שהרווח הגדול והשינוי המהותי שעליו יש להצביע הוא בתחום הרוחני שאי אפשר להגיע בו לשלמות בטרם הנישואין וממילא כשנבוא לבחון מה הרווח היותר משמעותי במעמד בני הזוג כנשואים יש לציין את היצירה הרוחנית המשותפת לה זוכים אחרי הנישואין.
גישתם העקרונית של בני ארץ ישראל לבחון הצלחה במבט זה, עולה לכאורה מכמה מקורות נוספים המבטאים אותו רעיון:
הגמרא בנדרים מ"א אומרת:" אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר? דא לא קני מה קני?" ( "מי שיש בו דעת כמי שיש בו הכל, ומי שקנה דעת אינו חסר כלום" רש"י שם)
אפשר להצליח ולראות ברכה בתחומים רבים אך המדד האמיתי והבלעדי הוא הקשר לתורה. הסקאלה של סרגל האושר מכוילת למבחן המדרגה הרוחנית וסולם המעלות מושפע בלעדית מהקנין הרוחני.
כך ניתן גם להבין את הסיפור המובא ביבמות ס"ג: אשתו של ר' חייא היתה מצערת אותו, למרות זאת כשמצא משהו לקנות לה הביא לה. שאלו: רב הרי היא מצערת אותך? אמר לו:" דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא" (- הרהור עבירה). צריך לשמוח בה גם כמות שהיא כי המאזן התורני הוא חיובי בזכותה.
אם כנים אנו בהבנת המימד המיוחד של בני ארץ ישראל בהבנת מעלת הנישואין ושלמותם, נוכל אולי להבין גמרא נוספת תמוהה הקשורה להנהגה שנהגו בה כמובא במסכת ברכות ח: "במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב (משלי י"ח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב: (קהלת ז') ומוצא אני מר ממות את האשה"
ונראה שכוונת שאלתם היתה האם מצא טוב -ואין טוב אלא תורה, ולחילופין אם אכן אין תורה- זהו מר ממוות.
הנהגה זו מובאת בסמוך להתלבטות על מה יש להתפלל תמיד, לפי הפירוש "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא"- "לעת מצוא" זו אשה כנלמד מהפסוק "מצא אשה"...והיה ניתן להבין שראוי להתפלל שיזכה למצוא אשה ולהתחתן ושיהיה לו טוב ונעים. אך בהמשך מיד אח"כ מובא שעת מצוא זה תורה "כי מוצאי מצא חיים" וללא התורה - מוות. וזוהי השלמה להבנה מעמיקה יותר מהו ה"מצא טוב" שכן ה"מצא טוב" שבאשה מקביל ל"מצא חיים" שבתורה. ומעניין לציין שכשם שהפסוק "מצא אשה מצא טוב" מסתיים ב"ויפק רצון מה'" כך גם הפסוק "מוצאי מצא חיים" מסתיים במילים "ויפק רצון מה'":
אם בני הזוג רואים את הבית שזה עתה נבנה כבסיס להצלחה והתעלות בתורה בטהרה מתוך עשייה משותפת, אם כן בודאי מצאו טוב, אך אם כוונתם להנאות והישגים גשמיים אחרים אפילו אכן יזכו לכך- לא זכו לא לחיים ולא טוב.
יתכן אולי שדווקא בארץ ישראל קל יותר ומתאפשר להצליח ליצור יצירה רוחנית משותפת, שהרי "איש ואשה זכו שכינה ביניהן" ובארץ ישראל מקום גילוי השכינה יש סעייתא דשמיא מיוחדת לזכות לכך. ויש שהסבירו בזה את הדין שהכול מעלין לארץ ישראל ולירושלים שזהו המקום היותר מתאים להצלחתם המשותפת. כך גם ניתן להבין את הדין שזוג שלא זכה להתברך בפרי בטן עשר שנים ועולה לארץ מקבל ארכה נוספת לא רק מחמת זכות המצוה שהתחדשה אלא שמרגע שעלו לארץ ישראל יש להם זוגיות ברמה רוחנית גבוהה יותר שניתן לקוות שתסתיים לא רק בריבוי תורה אלא גם ב"מגדלות בנינו לתורה".
כעת ניתן להבין את גמרא בקידושין כ"ט הדנה בשאלה למי זכות קדימה בין לימוד תורה ונישואין. הגמרא מחלקת בין בני בבל לארץ ישראל (ולפי תוס') בני ארץ ישראל ישאו אשה ואח"כ ילמדו תורה -כי רק כך ניתן להגיע לתורה בטהרה ולהשרות שכינה בביתם ותרבה שמחתם. ואם אכן לא יהיו שקועים בחיפוש אחר מאווי החיים האחרים לא יצטרך הבעל להיות טרוד בפרנסתו ואף יזכו שמשמים יסיעו בידם ויתקיים בהם "ויפק רצון מה'".
צריך להדגיש שגם מי שאינו אברך השקוע בתורה כלול בברכה של יצירה רוחנית משותפת עם אשתו
כפי שחז"ל מציינים שהאשה משלימה ומסייעת לבעלה בהתאם למצבו כמובא במסכת כלה רבתי פרק א הלכה ה:"לעולם אשה כבעלה, כדתניא מעשה באשה אחת שהיתה נשואה לתלמיד חכם, והיתה קושרת לו קשר תפלין על ידו בכל יום, מת תלמיד חכם ונשאה למוכס, והיתה קושרת לו קשר מוכסין על ידיו". בני זוג שרוצים ופועלים לעצב את חייהם מתוך שאיפה לעשייה רוחנית משותפת, מתברכים בכפליים וטובים השניים ובזה זכה והיא לו כעזר בכל מה שעוסק בו.
בגמרא בה פתחנו מובאת הסיבה למותם של תלמידי רבי עקיבא - שלא נהגו כבוד זה לזה. באר החתם סופר שר"ע שלימד "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה" הדגיש שביחס לחברותא שאיתו לומדים ויוצרים ביחד בתורה יש לקיים "כמוך ממש". הנהגה זו שונה ואינה נדרשת בקשר לכל יהודי אחר שם מתקיים "חייך קודמים לחיי חברך". בקיום החיוב המיוחד הזה אכן לא הקפידו תלמידי רבי עקיבא כראוי ולכן הדגישה הגמרא שהיו שנים עשר אלף זוגים, להדגיש שכזוג שלומדים יחד הייתה הקפדה מיוחדת ולכן מתו. ניתן להבין כך גם מהסיפור המקביל במסכת כתובות ס"ג שם מובא שכשחזר ר"ע עם תלמידיו יצאה אשתו לקראתו והם לא נהגו בה כבוד ואמר להם "שלי ושלכם שלה היא", בזכותה ומכוחה למדתי ולימדתי והינה שותפה רוחנית שוות ערך לכל דבר, היצירה הרוחנית היא משותפת לנו. אותה הכרה שהייתה נר לרגליו לא זכה להנחיל כראוי לתלמידיו שכן הוא אכן מקיים בה "ואהבת לרעך כמוך" ממש. וכמו שמסיימת הגמרא ביבמות "האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך". ר"ע ואשתו וההולכים בדרכם מתברכים בברכה "זכו שכינה ביניהם".