המעבר מ"ילדות" ל"נערות" הרבה פעמים מבהיל את המשפחה ותופס אותה לא מוכנה ואף במצב של חוסר אונים. הילד, שלפתע מופיע כמבוגר, מהווה אתגר רציני להתמודדות, כאשר ההצלחה בשמירה על קשר טוב ותקשורת פתוחה וזורמת – די נדירה. הורים עם כוונות טובות מתעלמים משוני שחל במתבגר וממשיכים להתייחס אליו כאילו הוא אותו ילד של פעם, שאופיין בשיתוף פעולה, או לפחות ציות להוראות לאחר הצהרות התנגדות סמליות וחולפות. והנה פתאום: מתייצבת דמות המקרינה ומפגינה תעוזה, והיא מגרה ומושכת אותנו למקומות של מתח ומחלוקת שהיינו, כהורים, מעדיפים לא להגיע לשם.
מה מחפש המתבגר? מה יספק אותו? מה ירגיע אותו ?
אחד המוקדים המרכזיים למתבגר, זה הערעור הפנימי שיש לו על כניסתו לעולם הבוגרים. הוא שואל את עצמו, בלי מילים: "האם זה מקומי?" והוא מחפש משוב מהסביבה לקבל אישור שאכן, כאן מקומו עם מבוגרים והוא עלה מדרגה. כשהורים ממשיכים להכתיב לו כללים וממשיכים להטיל עליו משימות באותו סגנון שעשו כשהוא היה ילד, דוגמת "נקה את החדר!", הוא תופס שההורים טרם הבינו או טרם התבשרו על כניסתו לעולם ההכרעות העצמאיות, נטולות תכתיבים והוראות, המלוות עם פיקוח ביקורתי ואף עידוד דרך ענישה ומרות. הוא רואה את זה מתפקידו להאיר את עיני הוריו, בדרך כלל בצורה התנהגותית, על מה שהם לא הצליחו לקלוט בכוחות עצמם. ידעו נא כי: מולם עומד כוח רציני, בוגר שיודע להכריע עבור עצמו.
ההורים, שמצידם ממשיכים לא להבין את הרמזים העבים, מתחילים לקבל את הצגת הנושא בצורה ברורה, חדה וחריפה יותר. תהליך "חינוך" ההורים של המתבגר, נתקל הרבה פעמים בהסתערות נגדית של ההורים עד כדי נזיפות ודחיות, ובפגיעות הגורמות להרחבת הפער הבין-דורי, ואף למצב של ניתוק. בעקבות הנזיפה והדחייה של ההורים, המתבגר מצדיק את הנתק ומשכנע את עצמו ש"עם הורים שכאלה, שלא מבינים אותי ולא מקבלים אותי כמו שאני, אין לי עסק".
כדי שהורה ימנע מליפול ל"פח" הטמון לו על ידי המתבגר, עליו להפריד בין ההתנהגות ובין הדמות. יש מקום לשלול התנהגות שלילית ולא רצויה של המתבגר, אבל רק כאשר זה מלווה עם מסר ברור של אהבה ורצון כן ומשכנע לשמור על קשר. הורה שאינו מסוגל להפריד בין הביקורת על ההתנהגות ובין הקשר של אהבה וקירבה עם המתבגר ימצא את עצמו במרחק רב, מתפקידו הקודם של משפיע ומורה דרך לפיתוח האישיות של בניו. המתבגר תמיד ימצא משהו להתנגד לו כי זה מהווה עבורו את ההויה של עצמאיות. חז"ל אמרו כי אסור להכות ילדים מתבגרים, מפני שהאב עובר על איסור "לפני עור ולא תתן מכשול". ברור שהבן ימרוד!.
כשהמתבגר בוחר את הפגנת העצמאיות שלו, עלינו להבין שאין לזה משמעות לטווח ארוך, ולא לעשות מזה סקנדל גדול, אל לנו ללכת איתו בתקיפות רבה, כי אחרת, בדלית ברירה, ובעקבות חוסר היכולת שלנו לשמור איתו על קשר חיובי, הוא יהיה עצמאי – עצמאי מההורים שלו. ואת זה איננו רוצים.
"אמא, את לא מבינה אותי". זהו משפט המלווה פעמים רבות טריקת דלת רעשנית והתפרצות בכי מתמשך. האמנם אמא לא הבינה? הרי היה ויכוח, ואמא הבינה, אבל לא הסכימה והביאה נימוקים הגיוניים להוכיח את צדקת דרכה. אבל יש משהו שאמא באמת לא הבינה: היא לא הבינה שיש צורך למתבגר לקבל את המילה האחרונה. יש צורך למתבגר להביע דעה עצמאית שתתקבל בהערכה ופתיחות. אמא מבינה את הגיון המתבגר, היא רק לא מבינה הצורך הרגשי של המתבגר לעמוד על שלו.
וכן המצב באין ספור מפגשים בין המתבגר והוריו: קשה להורים לראות לעומק את כוונת המתבגר. מה שמופיע על פני השטח, מהווה לפעמים מסווה לנושאים עמוקים יותר וחשובים ומשמעותיים. להבין לעומק זה לדעת שכל התנהגות שלילית של המתבגר משדרת מסר. התנהגות שלילית זה דרך תקשורת "התבגרותית", שבאה למשוך תשומת לב ולהעביר את המסר בצורה חדה ורגשית, כדי שאנחנו, ההורים, נבין את המסרים, המועברים בצורה התנהגותית הפגנתית.
עלינו לדעת שישנם רק שני מסרים אפשריים המועברים בצורה כזו- ולא יותר. אחד המסרים זה בקשת עזרה. והשני זה איתות. אומר לנו המתבגר: "יש לי דילמה. מצד אחד אני רוצה להיות נאמן להורי ולמורי, ולעומת זאת, יש לי עניין לבנות חברויות, לתפוס מעמד בחברה, לפתח את האישיות, לבדוק דברים חדשים, להתנסות בחיים, שדברים אלו לא תמיד עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם החברתי / דתי / מוסרי של ההורים. המתבגר מפגין את ההתנהגות השלילית בנוכחות ההורים עם "בקשת עזרה" סמויה: " תנו לי דרך שאני גם יכול לכבד אתכם, הורי היקרים, וגם לעשות מה שמתחשק לי כרגע לעשות, דברים שמעניקים לי רווחים רגשיים פנימיים". הורים לפעמים פותרים את דילמה המתבגר/ת בצורה שאינה נכונה: הם כועסים על התנהגות המתבגר, נוזפים בו, דוחים אותו ואף לפעמים משפילים ומעליבים אותו. אז, אומר המתבגר לעצמו הדילמה שלי פותרה. כבר אין צורך לשמור על נאמנות להורים שמתייחסים אלי ככה. הנתק מושלם ועכשיו יש לו אישור ללכת בדרכו שלו בלי רגשי מצפון או אשמה.
הורים שמבינים שמאחורי ההתנהגות השלילית יש בקשת עזרה או איתות מצוקה, יוכלו לעקוף את המלכודת של התייחסות נקודתית להתנהגות הספציפית שמהווה בסך הכול סימפטום, ולא מניע של עולם הרגשי של המתבגר.
כיון שהתנהגות זו היא גם בקשת עזרה, לכן הורה שמעוניין שהנתק לא יקרה, ח"ו, צריך לבדוק אם אין דרך לספק למתבגר, או לעזור לו למצוא רווחים רגשיים - תחליפיים - לאלו שהוא מקבל בעקבות ההתנהגות ה"שלילית". לעומת זאת, איתות מצוקה דורש עידוד שינוי תפיסה של המתבגר: המתבגר מעונין שנדע שהוא חש מצוקה כדי שנעניק לו סבלנות, הבנה, רחמים, וויתורים והתייחסות התואמת התמודדות עם מצוקה. למקרה כזה של איתות מצוקה, המתבגר מעוניין לשמור על המצוקה כדי לא להפסיד את הרווחים שטמונים בה. עלינו לעזור לו להרגיש שגם בלי הרווחים הרגשיים הספציפיים האלו, או בוויתור על רווחים רגשיים אלו, הוא גם יכול לשרוד ואף להרגיש טוב עם עצמו.
לא נוכל לסיים מבלי סיפור ממצה, מראש ישיבת פוניבז', הגאון הרב שך זצ"ל, מי שהיה במשך שנים רבות, המנהיג הבלתי מעורר של עולם הישיבות. הוא עסק כל חייו בצעירים בגילאי ההתבגרות. ישיבת פוניבז' היא מהגדולות בעולם, (מעל 1000 תלמידים), והוא ראה כל חייו צעירים בגילאי 15עד 22. ממרומי שנותיו (כבן מאה שנים), ומפסגת חכמת התורה הנוראה שבו, הוא נשאל פעם על ידי הורה, שסבל מהתפרצויות בנו, המתבגר, "כיצד עלי לנהוג איתו?".
וגדול הדור, השיב מילה אחת ויחידה, ולא יסף:
" ל ה ת ע ל ם - - "
אם תרצו . זו תמצית המאמר. המתבגר לא הפך להיות "ילד רע". הוא רק לא יודע איך להביע את עובדת התבגרותו. הנח לו.