כבוד הדדי

מאת: הרב אריה בקשט.

חז"ל לימדו אותנו את היחס הטוב, המוטל על האדם להעניק לרעיתו. וכך אמרו בגמ' (מסכת בבא מציעא נט.) "לעולם יהא האדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה שרויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר 'ולאברהם היטיב בעבורה'. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו (כבדו נשותיכם) כי היכי דתתעתרו (כדי שתתעשרו)".

מדברי חז"ל אלה, עולות שתי מסקנות. האחת – מחוייב אדם בכבוד אשתו. והשניה – אין הברכה שורה בבית האדם אלא בעבור אשתו.

עלינו להתבונן ולהעמיק: ראשית, מדוע ברכת האדם תלויה במידת הכבוד שיעניק לאשתו, וכי הוא לבדו אינו מסוגל להיות "כלי המחזיק ברכה" גם ללא אשה כבודה?. ולאחר שניווכח כי בלתי אפשרי להתברך לבד, עדיין עלינו להבין: כיצד "כבוד אשתו" דוקא הוא מושך את הברכה?

כדי לברר זאת עלינו לציין בנוסף את מאמר חז"ל במסכת יבמות (סב.): "השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה". גם כאן נקשרת הברכת לאדם – בהיותו נשוי.

מהו כבוד, ומהו מבטא ומקדם, עד שחייב אדם להעניק ממנו לאשתו על מנת שיתברך? ובכן, ניפנה אל דברי הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (ח"א עמ' קי"ח), ואלו הם דבריו: "כבוד" אינו ענין של נימוס ודרך-ארץ גרידא, אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר. כשאני מכבד אדם הנני מגלה את מעלתו וחשיבותו לעין כל. וכשאני מכבד תלמיד חכם, הנני מכיר ומגלה קדושת התורה. כשאני מכבד את השי"ת, הנני מכיר ומגלה את אלקותו יתברך כי אין עוד מלבדו. תורתינו הקדושה אינה מחייבת אותנו הכרה מופשטת ופילוסופית, אלא – כבוד, שזה הגילוי וזוהי ההכרה בלב ובמעשה. ובכח מה אנחנו יכולים לכבד? בכח הנשמה שהיא היא מציאות של כבוד, שזוהי פעולתה העיקרית לכבד ולגלות רוממות הבורא, רוממות האדם, והתלמידי חכמים. ואיזהו מכובד? – המכבד את הבריות (אבות פ"ד מ"א). כי כשרואים אדם מכבד את הבריות, מכיר ומגלה מעלתו של כל אחד ואחד, רואים שנשמתו פועלת וחיה בקרבו, ואז הוא עצמו מכובד". עד כאן דבריו.

לאור האמור, נפרש את הצו "יהא זהיר בכבוד אשתו" – תן הכרה ומשמעות למקומה הנכבד של אשתך על מעלותיה ויתרונותיה, ובכך שתכבדה תצטרף למעלתה; שהרי המכבד – הוא מכובד, ובכך תיהפכו לחטיבה ושלמות אחת.
על הכבוד לקבל ביטוי בלב ובמעשה. עליך לתקשר ריגשית ולהעביר את תחושת הכבוד והערכה לאשתך, באופן שגם היא תחוש שאלה הם רגשותיך כלפיה. אל לך לכבוש את הכרתך המכבדת באופן מופשט ופילוסופי, אלא  צוק לה תוכן ממשי ומורגש, ובכך תשיג את הברכה שכבוד אשתך נושא עימו. וכמובן, נכונים הדברים לשני הצדדים.


זאת ועוד: יחס של כבוד מהווה את הבסיס לשלמות הבית שעליו תיכון האהבה כפי שיוכח בהמשך הדברים. הרמב"ם (בהלכות אישות פט"ו הי"ט) פסק וזה לשונו: וכן ציוו חמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו עכ"ל. הקדים רמב"ם את הצורך במתן כבוד לאישה על פני החובה לאוהבה כגופו, למרות שבדברי הגמרא ביבמות (סב.) נכתב סדר שונה, וכך נאמר שם: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר – "וידעת כי שלום אהלך". הנה ציין התנא את האהבה כמידה הקודמת למתן הכבוד, ומדוע נטה הרמב"ם מסדר זה?
ההסבר לכך הוא, כי התנא הסתפק בציון העובדה שבאהבת האשה כגופו וכשכבודה חשוב בעיניו יותר מגופו – כבר ידע האדם כי שלום אוהלו ושלוה משכנותיו. אך הרמב"ם כמורה דרך ופוסק הלכה מיידע אותנו כיצד נעסוק בבנין הבית ולכן הוא קובע: ראשית כל, ציונו חכמים לכבד את נשותינו יותר מגופנו, ובכך תונח התשתית ויעמיק היסוד, שהוא כבוד עילאי שמשמעותו המעשית היא קבלת בת-הזוג וההתחברות למעלותיה; ועל יסוד שכזה תיכון אהבה גדולה. אף האשה "כשתכבד את בעלה יותר מדאי" כלשון הרמב"ם שם, תתן לו מקום ראוי ונכבד ותתחבר למעלותיו, ואז תקבל "הישות הזוגית", מבנה חיובי יציב ואיתן שאחריתה תשגה מאד.

עבודת החיים של אדם מישראל היא לקשר את כל מערכת חייו למקור הברכה. ציוונו חז"ל במסכת מנחות (מג.) על הפסוק "מה ה' אלוקיך דורש מעמך" – אל תיקרי מה אלא מאה (ברכות שחייב אדם לברך בכל יום). מאה פעמים לפחות בכל יום נצטווינו להכיר את מקור הברכה שהוא אלוקינו מלך העולם, ועבודה יסודית זו להתחבר אל מקור הברכה אינה מתקימת אלא ע"י בית ישראל – כל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה. הברכה לא עומדת אצל היחיד אלא מתרבה אצל מקבל. בבית מקבל הדבר את ביטוייו המלא כשהאיש נעשה צינור לשפע העובר דרכו אל אשתו.
"איש ואשה שכינה ביניהם" – שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהם יו"ד באיש וה"א באישה (סוטה יז, וברש"י שם). זכיה זו ששכינה בביתם מתחברים בני הזוג למקור הברכה כמאמר הכתוב "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות פ"כ כא).

סיכום הדברים- איש ואשה המשכילים להעניק כבוד זה לזה, שמשמעותו הענקת מקום וחשיבות למקומו של הזולת, תוך הכרה בסיסית שהכבוד שניתן מייצר חיבור ושותפות, הינם מניחים בכך תשתית אמיתית לאהבה וחיבה על יסודות איתנים. וכשנוצר הקשר הראוי, משרה הקב"ה את שכינתו בבית זה ומריק את ברכתו לתוכו.