האדם מעצם ברייתו הינו ייצור אוטונומי ואינדבדואלסטי, חופשי להיות בעל דעות, העדפות ונטיות אישיות, ובעל יכולת חוויה מיוחדת וסובייקטיבית.
לכל אדם יש את הכמיהה שיכירו אותו ושיכירו בו כאדם, כאינדבדואל, כמישהו מיוחד. לכל אדם יש את השאיפה שדעתו תשמע ולכך שיצליח להביא את "עצמו" לידי ביטוי במערכות החיים השונות.
שאיפות אלו אינם משאלות לב "רגילות" ואינם חלק מרצונות או חשקים אחרים אליהם אנו מצפים מעת לעת. כמיהות אלו מוגדרות כ"צורך", כצורך ליבתי – קיומי, וכחלק מסט הצרכים הנפשיים שלנו אשר בהעדרם ובאי מילויים אנו חווים אי נחת המניע תהליך דינמי של תסכול – כעס – ריחוק רגשי ואף רגשות של טינה ושנאה לאדם שפגע בצרכינו הבסיסיים.
בפנייתו של האלוקים אל המלאכים ל"התייעצות" על בריאת האדם אמר להם,(1) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ופירשו חז"ל (2) "כדמותנו – להבין ולהשכיל", נמצאנו למדים שתפיסות העולם שלנו, דרך החשיבה שלנו, דעתנו בעניינים כאלה ואחרים, הם המגדירים את עצם הווייתנו כ"אדם" – כמי שעליו נאמר "נעשה אדם", זו היא המשמעות והביטוי של היותנו בדמותו של אלוקים.
אך לא רק במרחבי החשיבה והתפיסה נברא האדם בדמותו של בוראו אלא גם בהיבט הפיגורטיבי – החיצוני. (3) "בצלם אלוקים ברא אותו" – פירשו חז"ל(4) "אותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא"
(5)בתלמוד נאמר שאחת הסיבות שהאדם נברא יחידי לעומת בעלי החיים שנבראו זוגות הוא "להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"
אפשר שהשוני בהטבעת הצלם החיצוני על בני האדם, הוא סמל או ביטוי של השוני בהטבעה של צלם האלוקים הפנימי, האינטלקטואלי והרגשי.
אפשר שתובנה זו עומדת מאחורי האנלוגיה החזלי"ת הקובעת (6) "אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" – השוני בקווי המתאר הויזואליים הוא הבבואה לשוני בקווי המתאר המנטלי והאינטלקטואלי.
ומכאן המסקנה לבריאת האדם יחידי - "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", בשבילי – אני – סופר אינדבדואל.
אין צלם אלוקים של זה כהרי צלמו של זולתו אך כולם(7) חביבים שכן כולם נבראו בצלם –(8)"שבעים פנים לתורה" (9)ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - יש יותר מדרך אחת כיצד לחשוב ויותר מדרך אחת כיצד להרגיש.
(10)בטקס הרציעה של העבד "שאהב את אדונו" והצהיר "לא אצא חופשי" – (11) מהדהדת "בת הקול" הזועקת על כך שאדם "קנה אדון לעצמו" ובכך איבד את החירות שלו.
הקב"ה ברא את האדם יחידי בכדי שיחוש, יכיר ויביא לידי ביטוי את ה"אני" המיוחד והסוביקיטיבי שלו לידי ביטוי בעולם ועל כן אין בורא האדם רואה בעין יפה את מי שבחר לאבד לדעת את החופש שלו, את האינדבדואליזם שלו ואת היכולת שלו להיות עצמאי, והופך במודע, ברצון ובבחירה להיות כלי שרת בידיו של אדם אחר.
בת הקול הזועקת וקולה ניחר - "אדם לחופש נולד ! "
בעקבות חטאם הקדמון של אדם וחוה הטיל הקב"ה קללה על חוה ואמר לה (12)"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
חירותה של חוה נשללת ממנה – נשללת ממנה יכולתה להביא את עצמה, את דעתה, את ה"אני" הפנימי שלה לידי ביטוי, שכן היא נשלטת ע"י בעלה ומעתה 'מה שרצתה אשה יחליט בעלה', ומכאן ואילך אינה עוד ישות עצמאית בעלת דעות ורצונות משלה, היא לא תתנהל עוד בדרך של "להבין ולהשכיל" אלא היא 'תשמע ותבצע', מהות העונש או הקללה הוא בעצם שלילת צלם האלוקים שלה – והוא ימשול בך!
הייתכן?
האם כך יכולים לבוא לידי ביטוי ערכים של(13) "ואהבת לרעך כמוך", (14)"יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך",(15) "רצונו של אדם זה כבודו" – ומה בדבר השחתת נפשו ומידותיו של השולט? ובכלל כיצד אפשר לצפות לאהבה ואחווה לשלום ולרעות במערכת יחסים אשר דעותיו רצונותיו ורגשותיו של אחד מן ה"רעים האהובים" מוכחד באופן שיטתי ואידאולוגי? שכבודו – רצונו אינם חשובים באותה מידה כשל בן הזוג שלו, שכן "הוא" ימשול "הוא" יחליט "הוא" ינווט...
הייתכן?
אך עיון בדברי חז"ל הקדושים ילמדנו כי שלא כדרכם הוציאו במקרה זה את המקרא מידי פשוטו ופירשו(16) "והוא ימשול בך – מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה" – (17) "שהוא מושל לומר בפה תאוות ליבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה"
(18)"ואל אישך תשוקתך – לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך – הכל ממנו ולא ממך"
עונשה של חוה הוא רגש של בושה, של עכבה נפשית, של חוסר שחרור וזרימה וחוסר טבעיות ליזום ואפי' בעדינות ואפי' ברמז, קירבה גופנית בינה לבין האיש שלה, בין בן זוגה לבין מי שהנביא מלאכי קורא לה (19) "חברתך ואשת בריתך" – גם זה עונש לא פשוט, גם זו קללה אך למרות המורכבות אותה יוצרת קללה זו, אפשר להכיל אותה ולהתמודד איתה.
(20)ואכן חכמינו מעודדים את האישה להתעלות על המחסום הנפשי שיצרה הקללה בכך שתראה לבעלה(21)"ענייני חיבה" ובזה תזכה בבנים נבונים, כדוגמת השכר שקיבלה לאה כפיצוי על כך שהתגברה על העכבות הנפשיים שבאו לעולם בעקבות הקללה ואמרה ליעקב "אלי תבוא".
היכן שברית הנישואין מושתתת על יסודות איתנים של ידידות וחברות ושבה מקבלים השותפים לקשר זה את זו כמות שהם ולא מנסים לעצב זה את זו "בצלמם ובדמותם", ובזוגיות כזו בה התפיסה של "עזר כנגדו" היא "ממולו – במקביל אליו" ובמקום בו ישנה אצל הזוג "אינטליגנציה זוגית" וכלים לפתרון קונפליקטים – אי הסכמות בדרך של פשרה, בזוגיות כזו אין רצון ואין גם צורך לאף אחד לשלוט על רעהו.
נישואין אלו יהיו נישואין של רעות, בהם תהיה האפשרות וההזדמנות לחוות שביעות רצון, סיפוק, אהבה ואושר.
מקורות:
(1) בראשית א, כ"ו.
(2) הובא ברש"י על התורה.
(3) בראשית א, כ"ז.
(4) הובא ברש"י על התורה.
(5) בבלי, סנהדרין לז.
(6) בבלי, ברכות נח:
(7) אבות ג, י"ד.
(8) במדבר רבה י"ג ט"ו
(9) בבלי, עירובין יג:
(10) שמות כא, ה.
(11) רש"י על התורה.
(12) בראשית ג, ט"ז.
(13) ויקרא י"ט, י"ח.
(14) אבות ב, י.
(15) ספר חסידים.
(16) בבלי, עירובין ק:
(17) רש"י על התלמוד.
(18) רש"י על התורה.
(19) מלאכי ב, י.
(20) בבלי עירובין ק:
(21) רש"י על התלמוד.