מאת: הרה"ג טו"ר יוסף חיים כהן שליט"א
במשנה באבות (פרק ה') נאמר "בן י"ב לחופה. והרמב"ם כתב (בפרק ט"ו מה' אישות) אימתי האיש נתחייב במצווה זו: מבן ט"ז או מבן י"ז שנה וה"ה כתב שיתכן מבן י"ז סוף י"ז והיינו בן י"ח כלשון המשנה. אולם כתב שהעיקר נראה בסוף י"ח והוא שנכנס לכלל י"ט. והטו"ר (בסימן א' באה"ע) הוסיף שהמקדים לישא כשהוא בן י"ג מצווה מן המובחר אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובב"י כתב שנראה שהטו"ר למד כן ממה שנאמר בגמרא בקידושין (ד' כ"ט) ואי נסבינא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא ומשמע דהיינו בן י"ג שלימות שנכנס בשנת ארבע עשרה. אולם סיים בב"י שזה דווקא בארצותיהם החמות, אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה בן י"ח לחופה ומשמע. וכמו שכתב הרמב"ם וכן פסק מרן בשו"ע שמצווה לשאת בן אשה בגיל י"ח ומצווה מן המובחר לשאת בן י"ג ונראה שהוסיף כן שזהו מדינא דגמרא אך לא חזר בו מדבריו בב"י שכתב שאנו אין לנו אלא דברי המשנה שבן י"ח לחופה וזהו עיקר הדין והח"מ והב"ש שם תרצו מדוע צריך לישא אשה רק בגיל י"ח אעפ"י שכל המצוות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג משום שקיבלו חז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה ומרן החיד"א בברכי יוסף (ס' א' סע"ז) כתב שבדורות האלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות ואין ליזהר בזה להקדים ולישא בן י"ג.
וכתב זאת בשם מהר"ר יונה חסיד בצוואותיו וידוע בפשטות שהיום אין נושאים אשה אלא לאחר שמונה עשרה שנה וזה משום שנשתנו הדורות ונחלשו הטבעים ומשום שבארצותינו אין נושאים אלא לאחר י"ח שנה (וכך גם עפ"י החוק) ולכן יקשה לי מה שכתב הבן איש חי (בש"ש פרשת שופטים) שכל הקודם לישא אשה תכף ומיד לאחר שנעשה בר מצווה הרי זה משובח ולא הזכיר כלל שבן י"ח לחופה ושבדורות אלו נשתנו הטבעים ומעיקר הדין יש לשאת אשה רק בהגיעו לגיל י"ח שנה וכאמור.
וסיים הטו"ר שבשום עניין לא יעבור כ' שנה בלא אשה שאמר רבא בגמ' בקידושין (ד' כ"ט ע"ב) עד עשרים שנה הקב"ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אומר הקב"ה תיפחנה עצמותיו. וכתב הרא"ש רווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא בי"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצוות פריה ורביה. וכך פסק בשו"ע שבשום עניין לא יעבור עשרים שנה בלא שישא אשה ומי שאינו רוצה לישא בי"ד כופין אותו לישא.
אולם הרמ"א שם כתב לחלוק על מרן השו"ע ןהביא בשם הריב"ש (והובא בב"ש בסוף סימן קנ"ד ע"ש) שבזמן הזה נהגו שלא לכוף ע"ז וכן מי שלא קים פ"ר ובא לשאת עקרה או זקנה ומי ששהה עשר שנים ולא ילדה אשתו ובלבד שלא תהיה אסורה עליו ע"ש.
וכן ראיתי בספר ברית כהונה (מ"ע ה' אות א') שכתב שאמנם מצווה לשכנע את מי שעבר עשרים שנה ולא רוצה לשאת אשה אולם לא נהגו שבי"ד כופה על זה.
אולם הגר"ע יוסף שליט"א כתב (ביבי"א) שגם עתה עיקר להלכה כדעת השו"ע שמי שעבר עשרים שנה ולא רוצה לישא שביה"ד מנסים בכל מני כפייה לכפות אותו לשאת ע"ש.
אולם במציאות בבתי דין בימינו א"א ע"פ החוק לבצע זאת אולם בדרך שכנוע נראה שלכל הדעות יש לנסותת וכ"מ מדברי מהרש"ל בים ש"ש פרק הבא על יבמתו סימן מ' ע"ש. ומהריק"ש בהגהותיו דיקדק מהלשון שנא' אינו רוצה שמשמע שאם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסיבה אחרת לא כייפין ליה והחיד"א בברכ"י כתב להביא ראיה לדבריו אלו מהגמרא בקידושין (דף ל') שנאמר שם אדידך על צוארי דברך משיחסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמינסר ועד עשרים וארבעה (היינו תהיה ידך תקיפה על בנך משש עשרה ועד עשרים ושתיים ויש אומרים משמונה עשרה ועד עשרים וארבעה) ופירש הרא"ש להשיאו אשה וכן פרשו הר"ן ורש"י לצד אחד וכתב החיד"א שהלא הרא"ש סובר שאחרי גיל עשרים מי שלא רוצה לשאת אשה כופין אותו ולכן האיך כתב שיכול לשאת אשה עד גיל עשרים ושתים או עשרים וארבעה והלא כבר שיגיע לעשרים יש לכפותו אלא שאם מחפש ועדיין לא מצא יכול להתאחר גם לאחר גיל עשרים וזוהי סיעתא לדברי מהרקי"ש ע"ש וסיים שמ"מ אין להתאחר לאחר גיל עשרים וארבע לסיבה שחוץ לגופו.
כאשר מדובר במי שמתאחר מלישא אשה מפני שהוא עוסק בתורה עד אימתי יוכל להתאחר בזה הרמב"ם כתב שאם עוסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ"ש בת"ת ומי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עוון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו ע"ש והרא"ש כתב ומה שנאמר ואם א"א לו ללמוד ילמד ואח"כ ישא אשה קצבה לאותו לימוד לא ידענה שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ונראה שהרמב"ם חולק על הרא"ש וסובר שאם יש מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי יכול להתאחר כמה שירצה והוא שאין יצרו מתגבר עליו וכמחלוקתם חלקו הריטב"א והתוס' שהריטב"א בחידושי יבמות פסק כהרמב"ם שמי שהוא לומד תורה כבן עזאי יכול להתאחר או אף פטור מפו"ר אולם התוס' כתבו שאין בדורות הללו מי שיוכל להיות כבן עזאי אף לעניין זה ובש"ע פסק שמי שעוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שיטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר ועוד כתב (בס"ד) שמי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימי חייו ולא נשא אשה אין בידו עוון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, הרי שפסק להלכה כדעת הרמב"ם שמי שעוסק בתורה מותר להתאחר ומי שעוסק בתורה כבן עזאי אף פטור ממצות פריה ורביה.
וכן נראה שהבין גם הבית שמואל כדעת מרן השו"ע (בס"ק ה') שכאשר לומד תורה מותר להתאחר משום טרחת המזונות ושיעור זה אכן אין לו קצבה וזה כדעת הרמב"ם שחולק על הרא"ש וכל זמן שאין יצרו מתגבר עליו מותר להתאחר משום שלא יטרח במזונות ואף מי שחשקה נפשו בתורה ונמצא בדרגת לימוד גבוהה יכול לעסוק כל ימיו בתורה ולהיות פטור מפריה ורביה והיינו כפסק הרמב"ם
אולם הערוך השולחן (ס' י"ד) כתב שמדריגה כזאת של בן עזאי לא נמצאת כיום בנינו ואף בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי יחיד בדורו ולכן הרי"ף לא הביא זה כלל ובפרישת בן עזאי מן התורה היתה סכנת נפשות ע"ש אולם נראה שהערוך השולחן כ"כ לסברתו אולם לדעת מרן הש"ע והרמב"ם נראה שבאמת אם נמצא כזה הלומד כבן עזאי יהיה פטור מפו"ר שהלא כדעת התוס' היא שאין בדורות הללו מי שיוכל להיות כבן עזאי והרמב"ם חלק עליהם לכן נראה כדכתבנו. ועוד כתב הערוך השולחן (בסי' י"ג) בשם הלבוש תשובה לדברי הרא"ש שכתב שקיצבה ללימוד זה לא ידענה שהיינו ילמד תורה עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו בתורה ובלבד שלא יתבטל מפו"ר מכל וכל וזהו הקיצבה.
ועוד הוסיף הערוך השולחן שיש מי שאומר שבאמת אין קיצבה לדבר והיינו כדברי הב"ש וזה כל זמן שאין יצרו מתגבר עליו יכול להתאחר וכפשט לשון מרן הש"ע ועוד כתב העה"ש שיש מי שאומר הוא עד כ"ד שנים ולא יותר וכך כתב היש"ש פ"ק דקידושין ומי שאפשר לו ללמוד גם אחר שישא מחוייב לישא אשה ואח"כ ילמד תורה בטהרה. והשיעור שנתן: עד הגיעו לגיל כ"ד שנים. והוא מדברי היש"ש היינו כתירוצו של החיד"א לעיל שנלמד מהסוגיא של אדידך צוורי דבריך שכל שיש סיבה להתאחר כגון כאשר מחפש אשה מותר להתאחר לאחר גיל עשרים וכ"ש כאשר מדובר בלימוד תורה יהיה לפחות מותר להתאחר להספיק לימודו עד גיל עשרים וארבעה שהלא יש הסוברים שיותר מכך יוכל להתאחר בשביל לימוד התורה ולכן זה הגיל שנקטו.
נמצאנו למדים כי חוץ מהלומד כבן עזאי יש שלוש דעות להתאחרות בנישואין בשביל לימוד תורה: האחת, אין לדבר קיצבה וכל זמן שאין יצרו מתגבר עליו מותר להתאחר. והשניה כי עד שימלא כרסו בש"ס ופוסקים וידע שהגיע הזמן, והשלישית היא עד גיל כ"ד. ודעת הש"ע כדעה א'.
לסיכום:
א. הגיל שאדם מתחייב בו לנישואין הוא שמונה עשרה שנה וכדברי המשנה באבות ולא קודם לכן כיוון שבדורות אלו נשתנו הדורות ונחלשו הטבעים ולכן אין ראוי לשאת קודם. וכן במציאות ימינו שע"כ חוק המדינה אי אפשר לשאת אלא מגיל שבע עשרה שנה.
ב. לכתחילה, אין לאדם להתאחר מלשאת אשה אלא עד גיל עשרים שנה וכדברי הגמרא ומי שמצהיר כי הוא לא רוצה לשאת אשה ועבר את גיל העשרים, מצווה על בית הדין לשכנעו שיסכים להתחתן. אולם אם לא מצהיר כך אלא שרוצה להתחתן ומחפש אשה מתאימה לו אין ללחוץ עליו ויש לאפשר לו לחפש בניחותא עד גיל עשרים וארבע שדוקא כאשר אינו רוצה יש לשכנעו.
ג. נראה שמי שלומד תורה מותר לו להתאחר בנישואין לפחות עד גיל עשרים וארבעה אם חפץ בכך להשלים את לימודו ואם גם לאחר גיל זה נראה לו כי הוא צריך להמשיך לימודו ולהתמלא בתורה וחושש שמא ע"י נישואין יצטרך לטרוח במזונות, מותר לו להתאחר והוא שאין יצרו מתגבר עליו.