משפט והלכה בישראל-בית דין לענייני ממונות שע"י "ארץ חמדה"
פסקי דין אקטואליים בענייני חושן משפט
גליון מספר 3, י בשבט תשס"ו
הגליון הנוכחי נוגע בנושא של פיטורי עובדים. ככלל, דיני שכירות פועלים מושפעים רבות ממנהג המדינה ומן החוק. השפעה זו מופיעה כבר במשנה (ב"מ פרק ז משנה א): "הכל כמנהג המדינה". ולכאורה נדמה, שמחמת השפעה זו, אין להלכה השפעה משמעותית על הדין, היות שהכל כבר קיים במסגרת 'מנהג המדינה'.
פסקי הדין המופיעים בגליון משקפים קשת דעות בהתמודדות של בתי הדין עם שאלה זו. חלקם דן ישירות ביחס שבין החוק ובין ההלכה, וחלקם דן בהיבטים של דיני שכירות, שאין לגביהם מנהג מדינה ברור.
אחד מפסקי הדין בגליון, עוסק בשאלה האם חוק הקובע זכויות שאין העובד רשאי למחול עליהם, תקף על פי ההלכה. שאלה זו נידונה בהרחבה גם בכרכי תחומין. אנו מפנים את הקוראים למאמרו של הרב שרמן, כרך יח עמ' 236 ואילך, וסדרת מאמרים נוספים בנושא בכרך כ עמ' 71-83.
בגליון מופיעות גם מספר תגובות לפסקי הדין שפרסמנו בגליון הקודם. אחת התגובות מציינת דוגמא נוספת לבעיה הנובעת מכך שחוזים שונים אינם מתאימים לדין תורה, וישנן עוד דוגמאות רבות מספור. ברבים מהמקרים, כל שנדרש הוא שינוי בניסוח של החוזים, ללא שינוי מהותי בתוכנם. אנו קוראים לדיינים ועורכי דין להרתם למשימה, של כתיבת חוזים באופן המועיל על פי דין תורה.
אנו שבים ומציינים כי נשמח לקבל את תגובותיכם על התקצירים, ונשתדל לפרסמם בגליון הבא. בפרט, נשמח לקבל מידע מבתי הדין השונים לגבי עמדתם בנושאים הנדונים.
כמו כן, נשמח לקבל פסקי דין נוספים, על מנת שנוכל לפרסמם בעתיד. תגובות ופסקי דין יש לשלוח לכתובת [email protected].
המערכת:
הרב יואב שטרנברג
הרב עמיחי צוריאל, הרב סיני לוי, הרב אייל פישלר
פסקי הדין המפורסמים ב'הלכה פסוקה', אינם מבטאים את עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל', וכמו כן אין לראות בפרסומם משום ייעוץ הלכתי או משפטי.
מטרת הפרסום היא לעורר דיון הלכתי בין הקוראים.
העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון
1. ביטול פיטורין של עובדת ציבור / הרב יצחק קוליץ
א. לא ניתן לפטר פועל בתוך זמן השכירות גם אם נמצא אחר טוב הימנו.
ב. לגבי עובד ציבור, דעת "אבן האזל" היא שלא ניתן לפטרו אלא אם התרשל במילוי תפקידו, גם אם נשכר בלא להגדיר את זמן שכירותו. דעת "חזון איש" היא, שצריך עילה לפיטורי עובד ציבור, דווקא כששכרוהו לזמן, או במקום שיש מנהג שמקבלים עובדי ציבור לעולם. וכשיטה זו נראה גם מפירוש הראשונים בדברי הרמב"ם.
ג. אין לפטר נושא משרה שהיא בגדר 'שררה' ללא עילה, אך לא כל משרה ציבורית היא שררה.
ד. מעמדה של הנהלת גוף ציבורי בתחום סמכותה הוא כשל טובי העיר. זכותם של טובי העיר לקבוע החלטותיהם גם על פי שיקול דעתם ואפילו בעדות שאינה כשרה.
2. עובד שויתר על פיצויי הפיטורין / בית הדין האזורי תל אביב
א. אדם החותם על מסמך, אינו יכול לטעון שאין תוקף לחתימתו כיוון שלא הבין את הכתוב.
ב. חתימת עובד תוך זמן עבודתו על מסמך בו הוא מוותר על זכויותיו העתידיות תקפה על פי ההלכה. תוקף הויתור נובע מכך שאף על פי שאין מחילה על דבר שלא בא לעולם, ניתן לוותר על דבר שלא בא לעולם באופן של התנאה מראש.
ג. טענה שחתם מחמת שחשש מפיטורין, אינה נחשבת כטענת אונס, כיון שהוי אונסא דנפשיה, והמקח קיים.
ד. ביכולתו של אדם לוותר על זכויות גם אם על פי החוק לא ניתן לוותר על זכויות אלו.
3. פיטורי עובדת בזמן הריון / בית הדין לממונות שדרות
א. עקרונית, יש תוקף של דינא דמלכותא דינא לחוק המונע פיטורי עובדת במהלך הריונה, משום שחוק זה הוא 'לתקנת בני המדינה'. החוק, במקרה דנן, מעודד את הילודה, דבר המהווה אינטרס ציבורי.
ב. לא ניתן לפטר עובדת במהלך הריונה גם מטעם שזהו מנהג המדינה.
ג. לקביעות בחוק, שאישור לפיטורי עובדת בהריון מסור דווקא לוועדה מסוימת של משרד העבודה, ושלא ניתן לפטור את המעביד משכר העובדת אלא מיום אישור הוועדה אין תוקף הלכתי, וכדלהלן.
ד. אין מעמד של דינא דמלכותא לפרט חוקי זה משום שכשם שאין יכולת למלך להמציא מערכת אלטרנטיבית לדין תורה כך אין בסמכותו לפסול את שיקול הדעת של בית הדין.
ה. אין תוקף של מנהג המדינה לפרט חוקי זה, שכן "אינו נקרא מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים". במקרה שלנו הצורך באישור של משרד העבודה, גם בפיטורין מסיבות שאינן קשורות בהריון, אינו עומד בדרישות אלו.
4. עילות לפיטורין ללא פיצויים / הרב אברהם דב לוין
א. הנוטל חפץ העשוי להימכר, ובדעתו לשלם לבעליו, אינו גזלן. לפיכך, מוכר בחנות שנטל חפץ בכוונה לשלם תמורתו, אין להחזיקו כגנב, ואין במעשה זה כדי להפסיד את העובד דמי פיצויים באופן מוחלט.
ב. איחורים לעבודה אינם עילה חד משמעית לפיטורין בלא פיצויים.
ג. אף על פי שהעילות לעיל אינן מוחלטות, כיוון שיש בסיס לפיטורי העובד במקרה זה, יש לפשר בעניין הפיצויים.
הרב יצחק קוליץ, בית הדין האזורי תל אביב
שורת הדין כרך ט עמ' שפו-שצז
ביטול פיטורין של עובדת ציבור
תיאור המקרה
התובעת עבדה כאם בית במוסד חינוכי במשך שנים רבות. בשלב מסוים, פוטרה התובעת מעבודתה.
התביעה
התובעת דורשת להחזירה לעבודתה, משום שלטענתה הפיטורין היו שרירותיים.
תשובת הנתבע
הנתבעת, הסתדרות המורים באותו המוסד, טוענת שהתובעת עבדה שלא כראוי – התובעת לא דאגה לנקיונם של החדרים ובראשיהם של התלמידים היו כינים. לכן הנתבעת מסרבת להחזיר את הנתבעת לעבודתה, בפרט מאחר שכבר נכנסה אם בית חדשה.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. באילו תנאים מותר לפטר עובד מחמת שיש עובד טוב ממנו?
ב. באילו תנאים מותר לפטר עובד ציבור?
ג. אילו ראיות דרושות על מנת להוכיח התרשלות של עובד ציבור בתפקידו?
א. באילו תנאים מותר לפטר עובד מחמת שיש עובד טוב ממנו
הרא"ש בתשובה (כלל קד סימן ד) כותב:
ששאלת: מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו. דע, כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו.
דהיינו, שאין לפטר עובד, אף על פי שיש טוב ממנו, בתוך הזמן שאליו נשכר העובד.
דבריו של הרא"ש סותרים לכאורה את דבריו בהלכות, שכן, הגמרא במסכת בבא בתרא (כא.) אומרת:
אמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה, לא מסלקינן ליה דלמא אתי לאיתרשולי. רב דימי מנהרדעא אמר כ"ש דגריס טפי קנאת סופרים תרבה חכמה.
ופסק הרא"ש (סימן ט) כרב דימי, שמותר לסלק את המלמד הראשון, הואיל והשני טוב ממנו.
הרב קוליץ מיישב, שאם נשכר מלמד לזמן, אי אפשר לסלק אותו בתוך הזמן, משום שמלבד מעמדו כמלמד, יש לו דין פועל, שאי אפשר לסלקו. אבל אם עבר הזמן, מותר וצריך לסלקו, כיוון שכבר אין בעיה מצד דיני שכירות פועלים.
על פי זה, כיוון שלתובעת לא היה חוזה לזמן, מותר לסלקה מחמת שיש עובדת טובה ממנה.
ב. באילו תנאים מותר לפטר עובד ציבור
הגמרא במסכת בבא מציעא (קט.) אומרת:
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה. אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר מאי קא עביד לי. אמר ליה שפיר עביד. אמר ליה הא לא התרה בי. אמר ליה לא צריכא להתרות. רבא לטעמיה, דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי, כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי.
בגמרא מבואר, שישנם עובדים מסוימים, שניתן לפטרם ללא התראה, אם הם מתרשלים בעבודתם. ונחלקו הפוסקים במסקנה העולה מגמרא זו. נביא כאן את דברי הרמב"ם והראב"ד (הלכות שכירות פרק י הלכה ז):
הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם. השגת הראב"ד: וכן נמי אם שתלא דיחיד.
מדברי הרמב"ם משמע, שניתן לפטר על סמך התרשלות בלבד רק עובדי ציבור. ואילו הראב"ד הבין, שדין זה נכון לגבי כל פועל. המפרשים התלבטו בדברי הרמב"ם, שכן בגמרא מדובר על רוניא שהיה פועל של רבינא, ובפשטות הוא לא היה עובד ציבור.
מחמת קושיא זו כתב 'אבן האזל' (שם), שיחיד בוודאי שיכול לסלק פועל, גם ללא סיבה כלל. וכל החידוש בגמרא שם הוא, שעובד ציבור, לא ניתן לפטרו בצורה שרירותית גם במידה ולא הוגדר זמן שכירותו, אלא אם התרשל. ורבינא שלא רצה לפטר את רוניא סתם, רצה לנהוג לפנים משורת הדין.
ואם כן, אם נאמר שהתובעת נחשבת כעובדת ציבור, אין לפטרה ללא ראיה ברורה על התרשלות, ולא מספיק שיש עובדת טובה ממנה.
אמנם, מדברי הראשונים משמע, שהרמב"ם סובר שהחידוש בגמרא הוא שרק עובד ציבור ניתן לפטר בלי התראה, משום שעל עובדי ציבור להקפיד יותר ולהיות יותר אחראים. כן משמע מדברי הטור (חו"מ סוף סימן שו), וכן משמע מדברי המחבר והרמ"א (סימן שו סעיף ח), שהבינו שלדעת הרמב"ם הדין בגמרא נאמר דווקא בעובד ציבור. ולפי דבריהם, אדרבה, כיוון שמדובר בעובדת ציבור, יש יותר טעם לפטרה במקום התרשלות. וכתב החזון איש (בבא קמא סימן כג ס"ב), שכל דברי הרמב"ם אמורים דווקא במקום שיש מנהג שמקבלים את העובד לעולם, אבל במקום שאין מנהג כזה, לאחר זמן השכירות, מותר לפטר עובד ציבור, גם באופן שרירותי.
ג. אילו ראיות דרושות על מנת להוכיח התרשלות של עובד ציבור בתפקידו
הנתבעת הביאה ראיות לכך שהתובעת התרשלה בתפקידה כאם בית. בית הדין טען, שאף אם אין הראיות האלו ראיות מוחלטות, בכל זאת, רשאית הנתבעת לפטר את התובעת. הטעם לכך הוא, שכשם שהתובעת היא עובדת ציבור, כך גם הנתבעת היא הממונה מטעם הציבור, ומעמדה כשל ז' טובי העיר. ז' טובי העיר רשאים להעביר אדם מתפקידו גם בלא ראיות ברורות. ואף על פי שבשו"ע או"ח (סימן נג סעיף כה) מבואר שאין מסלקים ש"ץ מתפקידו אלא בעדים, ולא ברינון בעלמא, שם מדובר בטענת פסול על הש"ץ באופן אישי, מה שאין כן בנידון דידן, שההתייחסות היא רק לתפקודה של התובעת כאם בית.
בית הדין האזורי בתל אביב
פסקי דין רבניים כרך ח עמ' 78-81
עובד שוויתר על פיצויי הפיטורין
תיאור המקרה
התובע עבד אצל הנתבע. טרם שהתחיל לעבוד, חתם התובע על מסמך שבו הוא מוותר על פיצויי הפיטורין המגיעים לו, יחד עם תנאים סוציאליים נוספים. בשלב מסויים התפטר התובע עקב מחלה. זמן מה טרם התפטרותו, הוחתם התובע על כתב וויתור נוסף, שבו הוא וויתר במפורש על הפיצויים המגיעים לו.
התביעה
התובע דורש את פיצויי הפיטורין וזכויותיו הסוציאליות המלאות, המגיעות לו על פי החוק. הוא טוען שלוש טענות ביחס לכתב הוויתור שלו: (1) החתימה נעשתה תוך כדי עבודתו, ולכן היא כמו מחילה על דבר שלא בא לעולם, שכן חובת תשלום הפיצויים עוד לא חלה. (2) חתימתו היתה באונס, מחשש שמא יפוטר. (3) התובע טוען שלא הבין על מה חתם.
תשובת הנתבע
(1) הנתבע מכחיש את טענת התובע שהוא נאנס לוותר על הפיצויים. (2) התובע התקבל כאשר הותנה מראש, שלא יהיה זכאי לתנאים סוציאליים.
פסק הדין
תביעת התובע נדחתה, מחמת כתב הוויתור שחתם עליו.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש ממש בטענת התובע שהואיל ולא ידע על מה הוא חותם, אין החתימה מחייבת אותו?
ב. האם יש ממש בטענת התובע, שחתם באונס, ולכן אין החתימה מחייבת אותו?
ג. האם וויתור על פיצויי פיטורין שנעשה תוך כדי העבודה מועיל?
א. האם יש ממש בטענת התובע שהואיל ולא ידע על מה חותם, אין החתימה מחייבת אותו
השולחן ערוך (חו"מ סימן מה סעיף ג) פוסק במפורש:
הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.
ולכן טענה זו נדחית.
ב. האם יש ממש בטענת התובע, שחתם באונס, ולכן אין החתימה מחייבת אותו
השולחן ערוך (חו"מ סימן רה סעיף יב) כותב:
באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא. ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני, דוקא שאנסוהו למכור, אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות, ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור, לא הוי אונסא, וזביניה זביני.
הדין הכתוב בשו"ע נכון גם במתנה או מחילה, כמפורש בדברי נתיבות המשפט (סימן סה סק"ז). טענת התובע, שנאלץ לחתום כדי שלא יפטרוהו מעבודתו הרי היא כמוכר מחמת דוחקו, שאין זה אונס, ולכן גם טענה זו נדחית.
ג. האם וויתור על פיצויי פיטורין שנעשה תוך כדי העבודה מועיל
לכאורה, יש מקום לטענת התובע, שמכיוון שהוויתור נעשה תוך תקופת העבודה, טרם שחלה חובת הפיצויים, הוא אינו מועיל. שכן, הרמ"א (סימן רט סעיף ד) פוסק, שכשם שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, כך גם אי אפשר למחול על דבר שלא בא לעולם.
אולם, למרות שאי אפשר למחול על דבר שלא בא לעולם, אפשר להתנות שלא להתחייב, כמפורש במשנה במסכת בבא קמא (דף צב.):
קרע את כסותי שבר את כדי - חייב. על מנת לפטור - פטור.
בתצהיר שעליו חתם התובע, נאמר שהסכים, על סמך הסכם מיוחד, שלא יגיע לו יותר ממה שקיבל. ניסוח זה הוא תנאי שלא להתחייב, ולא מחילה. וכשם שאפשר להתנות מראש להעסיק אדם מבלי לשלם לו שכר כלל, או פחות מהשכר המקובל, כך בוודאי אפשר להתנות מראש שלא יקבל פיצויים.
ואף אם קיים חוק שאינו מכיר בהתנאה מראש לאי תשלום פיצויים, ודאי שאין להתחשב בו הואיל והוא נוגד את דין התורה.
בית הדין לממונות שדרות, דעת המיעוט
פורסם באתר www.dintora.org של מכון 'משפטי ארץ'
פיטורי עובדת בזמן הריון
התביעה
התובעת עבדה בעסק של הנתבע. לקראת סגירת העסק מחמת קשיים, נאלץ הנתבע לפטר את התובעת מעבודתה, למרות שהיתה בהריון. החוק בארץ קובע, כי אין לפטר עובדת בהריון. ואמנם, אם הפיטורים אינם מחמת העובדה שהעובדת היא בהריון, כמו במקרה דנן, מותר לפטר את העובדת, אבל רק לאחר השגת אישור ממשרד העבודה. האישור תקף רק מיום קבלתו ולא למפרע. משרד העבודה הוא הגוף היחיד המוסמך לתת אישור שכזה.
התובעת דורשת תשלום של משכורתה עד מועד קבלת האשור על ידי הנתבע.
תשובת הנתבע
כיוון שברור שהאשה פוטרה בלא קשר להריונה, אלא מטעמים מוצדקים, אין להסתמך על פרט טכני בחוק, כאשר הוא גורם לעיוות הדין.
פסק הדין
שורת הדין היא, שהנתבע ישלם לתובעת את המשכורת שלה עד מועד קבלת האישור ממשרד העבודה. למעשה, בית הדין פסק על דרך של פשרה, וחייב את הנתבע לשלם רק שני שליש מהסכום.
הנימוקים:
ההלכה מאפשרת למעביד לפטר את העובד כאשר המעביד נמצא בקשיים כלכלים ובעצם הוא אנוס. הדרישה של המחוקק לאישור משרד העבודה היא מגבלה שאינה נדרשת על פי דין תורה. הדיון בבית הדין עסק בשאלה, האם מקבלים את החוק על כל פרטיו. גם אם נקבל את רוח החוק המצריך אישור של גוף חיצון, יש לשאול, האם אומדן הדעת של פקיד משרד העבודה עדיף על אומדן בית הדין?
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש לקבל את טענת התובעת מכוח דינא דמלכותא דינא?
ב. האם יש לקבל את טענת התובעת מכוח מנהג המדינה?
א. דינא דמלכותא דינא בנידון דידן
פסק הדין התמקד בביאור האבחנה שעושה הרמ"א בין "דינא דמלכותא" שהוא "דינא" גם בדברים שבין אדם לחבירו, ובין דינא דערכאות שאינו דינא (הסיבה לעובדה שפסק הדין עוסק דווקא בדעת הרמ"א היא ששני הצדדים אשכנזים):
בכמה מקומות בחושן משפט, הרמ"א כותב שדינא דמלכותא דינא אף בדברים שבין אדם לחבירו: סימן סח סעיף א, סימן עג סעיף יד, סימן קנד סעיף יח, סימן רמח סעיף א, סימן שנו סעיף ז.
לעומת זאת, בסימן שסט סעיף יא פוסק הרמ"א:
הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה. וליכא בזה משום דינא דמלכותא, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל.
ולכאורה, פסק זה סותר את דבריו במקומות שצוינו לעיל, שהרי ירושת האישה היא גם כן דין המלך שעוסק בדברים שבין אדם לחברו, ולשיטת הרמ"א גם בזה אמור להיות דינא דמלכותא דינא.
מקורו של הרמ"א הוא בתשובת הרשב"א (חלק ג סימן קט). הרשב"א שם עושה אבחנה בין דין המלך ובין דין הערכאות:
ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין; אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין; שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל...
האבחנה שנוקט בית הדין בין שני המושגים – דין המלך ודין הערכאות – היא, שדין המלך הוא חוק שנחקק כדי לפתור בעיה מסוימת, לענות על צורך שעה שהתעורר במדינה. חוק זה הוא במהותו חוק שהוא לטובתם של בני המדינה, והוא נקרא דינא דמלכותא. לעומת זאת, אם מדובר בחוקים שעניינם צדק ומוסר, דהיינו הסדרת החיים השגרתיים במדינה באופן שיתנהלו על פי היושר, בזה בוודאי שלא אומרים דינא דמלכותא דינא, כיוון שהתורה היא המגדירה את עקרונות הצדק, ולא דיני הערכאות. לכן, חוקי הירושה של הגויים, שאינם באים לפתור בעיה נקודתית, אלא הם חוקים משכבר הימים, בוודאי שאינם חלק מדינא דמלכותא, אלא הם דינא דערכאות.
בדומה יש לומר, לטענת בית הדין, כי חוק שנחקק על מנת להגן על נשים בהריון מפני פיטורין, הוא חוק חברתי שנועד לפתור צורך שעה. לכן חוק כזה הוא דינא דמלכותא. אבל, הפרט בחוק, הקובע כי שיקול הדעת היחיד יהיה שיקול הדעת של משרד העבודה, ולא של בית הדין, הוא כדין הערכאות, ואין בסמכותו של המלך לקבוע כי שיקול דעתו של בית הדין אינו צודק. לכן, על פרט זה לא יחול דינא דמלכותא, ולפיכך יש לבית הדין סמכות לדון להחליט אם הפיטורין מוצדקים
ב. חיוב מכוח מנהג המדינה
כיוון שבהלכות שכירות פועלים כלל גדול הוא שהכל כמנהג המדינה, יש מקום לומר שיש לקבל את החוק מכוח מנהג המדינה. אולם, כיוון שזהו מקרה לא מצוי, בדברים כאלו לא אומרים 'הלך אחר המנהג'. משום פסק הרמ"א (סימן שלא סעיף א): "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים".
הרב אברהם דב לוין (אב"ד)
פסקי דין ירושלים כרך ב עמ' רה-ריח
עילות פיטורין לעניין פטור מפיצויים
תיאור המקרה
התובע עבד בחנותו של הנתבע. בחוזה העבודה נאמר כי זכותו של העובד לקנות סחורה מהחנות בהנחה של 20% ובשני תשלומים. בין התובע לנתבע היו טענות בדבר גובה המרכיב הבסיסי של השכר, שנשחק עם השנים. שני הצדדים פנו לבורר, אולם טרם קבלת הפסק התערערו היחסים בין הצדדים, ובשיחת טלפון כעוסה, אמר הנתבע דברים, שהתובע הבין מהם שהוא מפוטר.
התביעה
התובע מודה, שתוך כדי תקופת עבודתו בחנות, הוא נטל פריטי סחורה. לטענתו, הוא עשה זאת באישור בעלת החנות, אשתו של הנתבע, והיא הסכימה, לטענתו, למכור לו את הסחורה במחיר הקרן. אולם, למעשה לא שילם התובע עדיין על הסחורה, משום שהבין משתיקתו של הנתבע (המעסיק) על עניין הסחורה, שהוא אינו רוצה לעורר את עניין התשלום לסחורה, כדי שלא לפתוח את הסכסוך שיש ביניהם בקשר לעדכון המרכיב הבסיסי של המשכורת.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שלא ידע על לקיחת פרטי הסחורה עד לפני חודש וחצי, ולכן לא תבע את תמורתם. בעצם הנטילה המוקדמת, ללא ידיעתו, רואה הנתבע מעשה גניבה, ותובע להחזיר לו את הפריטים.
טענת הנתבע היא, שהגניבות של התובע, וכן איחורים לעבודה, הן עילה לפיטורין ללא פיצויים.
פסק הדין
מן הדין, הנתבע חייב לשלם את מלוא פיצויי הפיטורין. אולם, ראוי לפשר בין הצדדים.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם לקיחת המוצרים מהחנות ללא ידיעת בעל הבית מהווה עילה לפיטורין ללא פיצויים?
ב. האם האיחורים של התובע הם עילה לפיטורין ללא פיצויים?
א. האם לקיחת המוצרים מהחנות ללא ידיעת בעל הבית מהווה עילה לפיטורין
לשון השו"ע (חו"מ סימן שסד סעיף ב):
ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חבירו, שלא בפני בעל הבית, ונטל משם כלים, אף על פי שהוציאם מגולים, ואף על פי שהבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר: דרך גזל לקחם, והלה אומר: ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או: נתתם לי, או: בחוב שיש לי אצלך תפסתים – אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן. לפיכך מחזיר הכלי לבעל הבית ואין כאן שבועה, שהרי העדים ראו מה גזל.
השו"ע כותב, שאם העידו עדים כי אדם נכנס לתוך בית חברו שלא בפניו ונטל כלים משם, הרי הוא בחזקת גזלן, ואינו נאמן לטעון 'לקוח הוא בידי'. זוהי שיטת הרי"ף (שבועות מו:) והרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק ד הלכה יב). בנתיבות המשפט (סימן קלז סק"א) הסביר, שטעמם של הרי"ף והרמב"ם הוא, שאפילו אם אותם כלים לקוחים, מכל מקום נחשב כגנב במה שנכנס לבית חברו שלא בפניו. אבל אם נכנס ברשות, או שהיו הכלים במקום שאינו משתמר, אינו נחשב כגנב.
ממילא, בנידון דידן, הואיל והמוצרים שאותם נטל התובע מהחנות היו עומדים למכירה, ובדעתו היה לשלם עבורם, הרי נטלם בהיתר ולא באיסור.
ומה שטוען הנתבע שעל אופן כזה שהתובע לא ישלם עבור הסחורה זמן רב כל כך לא הסכים שיטול, וממילא גניבה הם ביד התובע, נראה שהואיל ומלכתחילה התכוון התובע לשלם עבור הסחורה, הלקיחה היתה ברשות, והדמים הרי הם כחוב, והעיכוב בתשלום הוא לכל היותר עיכוב בהחזרת החוב, וזה אינו עושה את הלקיחה לגניבה.
כיוון שהתברר שנטילת הסחורה ע ידי התובע אינה איסור, נראה שהיא אינה יכול להוות סיבה החלטית לפיטורין ללא תשלום פיצויים.
ב. האם האיחורים של התובע הם עילה לפיטורין ללא פיצויים
בשו"ת חוות יאיר (סימן קו) כתב:
ופעמים רבות שבאו לפני נדון בעל הבית ומשרת שחזרו בהם, פעמים בשאט נפש ולפעמים שחזר הבעל הבית על ידי שאיחר המשרת לבא תוך הזמן יום או יומים ולפעמים היה שוגג ואונס, ומימי לא פסקתי דין ביניהם רק טרחתי מאד עד שמצאתי פשר דבר.
הרי שהחוות יאיר לא ראה באיחורים חוזרים ונשנים סיבה לפיטורין.
מכל מקום יש לקבל קצת את טענת הנתבע שבמצב יחסי עובד ומעביד שכזה, אי אפשר לעבוד ביחד, ויש איזו שהיא הצדקה לפיטורין, ולכן נראה שיש לפשר בין הצדדים בחיוב הפיצויים.
תגובות לפסקי הדין מהגליון הקודם
פסק הדין בנושא: שטר שנכתב שלא כדין ובסופו היה קניין
התחייבות חדשית למזונות - היות וזה נעשה בפני בי"ד האם לא יחול כאן קנין אודיתא? הוא מודה בבי"ד שהוא חייב חוב ומשלם אותו בשיעורים חודשיים, ולכן יתכן שאין כאן בעיה של קניין ושל דבר שלא בא לעולם. (מר משה וסרצוג)
תשובת המערכת – בטאון זה אינו עוסק בדיני משפחה, ולכן לא הקדשנו לחלק זה של פסק הדין התייחסות רחבה יותר. לגופם של דברים, באופן כללי, נראה שיש צדק בטענתך. שהרי, בשו"ע (אבן העזר סימן עא סעיף א) מפורש, שאדם חייב לזון את בניו ובנותיו. ואמנם, שם מבואר שחיוב זה הוא רק עד גיל שש, אך כבר תיקנה הרבנות הראשית בשנת תש"ד, שהחיוב לזון הוא עד גיל 15 (חוקה לישראל על פי התורה, כרך ג' עמ' 114), ומאוחר יותר האריכה את חיוב המזונות עד גיל 18. ואם כן, גם אם אין בהסכמת הבעל התחייבות חדשה, הרי יש כאן הודאה בחוב קיים, והסכמת הבעל היא רק הודאה בשיעור החוב.
אולם, יתכן שכיוון שהאשה מקבלת קצבה מביטוח לאומי עבור הילדים (דבר שהופיע בפסק הדין המקורי, ולא בתקציר), הרי הם נחשבים כמי שיש להם, חוב האב לזון את ילדיו במקרה כזה שנוי במחלוקת – עיין בשו"ע (אה"ע, סימן עא סעיף א, ופסקי דין רבניים כרך ה עמ' 324), ויתכן שאפילו לדעה המחייבת, זה רק לגבי עיקר הדין – עד גיל שש, ולא לגבי מה שהוסיפה הרבנות הראשית. (הרב ניר וורגון)
פסק הדין בנושא: מעמדה של התחייבות למכור שעוגנה בשטר זכרון דברים
לפסק זה נתקבלו שתי תגובות:
א. לגבי הבעיה של התחייבות למכור/לקנות בעתיד – האם כל המסחר בארץ/בעולם של אופציות PUT/CALL הוא בסימן שאלה הלכתי? מהות העסקה שצד אחד מתחיב לקנות/למכור לצד ב' בתאריך מסוים במחיר קבוע מראש. צד ב' אינו מתחייב לכלום, אבל תמורת ה'זכות' הזאת הוא משלם כעת. (מר משה ורסצוג)
תשובת המערכת – כפי שצוין בפסק הדין, לא כל הפוסקים מסכימים שהתחייבות למכור אינה תקפה. בכל מקרה, ניתן למצוא פתרונות משפטיים תקפים מבחינה הלכתית. אנו מקווים שההפצה של פסקי דין, וממילא של עקרונות מהמשפט העברי, תעורר את הציבור להכיר את הבעיות במסחר הנובעות מאי התחשבות בעקרונות המשפט העברי, כך שעורכי דין ורבנים יציעו את הפתרונות המתבקשים. (הרב יואב שטרנברג)
ב. רציתי להציע זכרון דברים, שעוקף את בעיית ההתחייבות. בזכרון הדברים לא יופיע כלל ניסוח מחייב למכור, אלא רק הסכמת הצדדים למכור ולקנות. הדבר שיחייב יהיה סעיף קנס, שיופעל גם אם בתי הדין לא יאכפו את התחייבות הצדדים עצמה. סעיף הקנס ינוסח בלשון התחייבות על סכום כסף, ובאופן שלא תהיה בו בעיית אסמכתא. לדוגמא:
"כל אחד מהצדדים מתחייב מעכשיו, סכום של 10% ממחיר הדירה שנקבע בשטר זה אם לא ימלא את חלקו בקניית הדירה.
הצדדים מודים בהודאה גמורה כי כל הקניינים והקנסות בהסכם זה נעשו בקנין גמור בפני בית דין חשוב, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, באופן היותר מועיל, ככל חומר תנאים וכתנאי בני גד ובני ראובן, הן על פי דין תוה"ק, והן על פי חוק המדינה". (הרב יואב שטרנברג)