משפט והלכה בישראל-בית דין לענייני ממונות שע"י "ארץ חמדה"
פסקי דין אקטואליים בענייני חושן משפט
גליון מספר 17, כז באלול תשס"ו
הנושא שבו נעסוק השבוע הוא מעמדה של חברה בע"מ על פי ההלכה. כמו הנושא של זכויות יוצרים שבו עסקנו בשבוע שעבר, גם חברה בע"מ הוא מושג חדש, שלא היה קיים בזמן התלמוד, וממילא העיסוק בו מחייב את הפוסקים לחדשנות הלכתית.
העולה מפסקי הדין הוא, שהשאלה העקרונית העומדת ביחס לשני הנושאים הללו היא, עד כמה ההלכה מאמצת מושגים בדיני הממונות, שאינם קיימים בתוך ההלכה גופא – האם העובדה שמושגים אלו מקובלים כיום על כל העוסקים במסחר גורמת לכך שגם ההלכה תכיר בהם?
נציין גם, שבית הדין 'משפט והלכה בישראל' מתייחס לנושא החברות, ובסעיף 11 להסכם הבוררות נכתב:
א. הצדדים מכירים בעקרון שתאגיד משפטי הוא בעל זכויות וחובות ובכוחו לתבוע ולהיתבע.
ב. הצדדים מכירים בעקרון הגבלת האחריות של תאגידים, ועל כן תביעותיהם מופנות כלפי נכסי התאגיד ולא כלפי נציגי התאגיד הפועלים בשמו ולא כלפי בעלי מניותיו, אלא אם כן בית הדין סבור כי מנהלי או נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית.
כרגיל, נשמח לקבל פסקי דין נוספים, על מנת שנוכל לפרסמם בעתיד. תגובות ופסקי דין יש לשלוח לכתובת [email protected].
המערכת:
הרב יואב שטרנברג
הרב עמיחי צוריאל, הרב מיכאל אדרעי, הרב אייל פישלר
פסקי הדין המתפרסמים ב'הלכה פסוקה', אינם מבטאים את עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל', וכמו כן אין לראות בפרסומם משום ייעוץ הלכתי או משפטי. מטרת הפרסום היא לעורר דיון הלכתי בין הקוראים.
למעוניינים לעשות מנוי (חינם) לבטאון, נא לשלוח מייל לכתובת: [email protected]
רוצים לחתום חוזה לפי ההלכה?
פנו אל: "משפט והלכה בישראל" טלפון: 02-5382710 פקס: 02-5379626 [email protected]
העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון
1. מעמדה של חברה בע"מ / הרב שלמה דיכובסקי, הרב חיים גדליה צימבליסט
א. דעת הרב דיכובסקי היא, שההלכה מכירה במושג של חברה בע"מ כישות משפטית עצמאית שיכולה לתבוע או להיתבע.
ב. דעת הרב צימבליסט היא, שחברה בע"מ מוכרת רק לעניין זה שהאחריות של בעלי המניות מוגבלת רק לנכסי החברה, אבל חברה איננה נתבעת בפני עצמה.
2. התחייבות של חברה ציבורית / הרב מ. שלזינגר
א. חוזה לרכישת מקרקעין, שבו נכתב במפורש שגמר הקניין הוא על ידי רישום בספרי אחוזה (טאבו), אין המכירה חלה על ידי קניין כסף או חזקה עד שיתבצע הרישום.
ב. הנוסח הרגיל של חוזי מכירה הוא התחייבות למכור, היוצרת שעבוד הגוף על המוכר.
ג. חברה בע"מ איננה יכולה ליצור שעבוד הגוף בגלל הגבלת האחריות, ולכן אין היא יכולה להתחייב באופן האמור בסעיף ב'.
ד. למרות האמור בסעיף ג', התחייבות של חברה ציבורית מחייבת, היות שמדובר בהתחייבות של ציבור.
3. מנהל בחברה שפשע בתפקידו / הרב אברהם דב לוין
א. מנהל בחברה שפשע בתפקידו, נושא באחריות למעשיו באופן אישי, ואין החברה צריכה לשלם עבור נזקים שגרם, משום שאין שליח לדבר עבירה.
הרב שלמה דיכובסקי, חיים גדליה צימבליסט, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים, כרך י, עמ' 273-294
מעמדה של חברה בע"מ
תיאור המקרה
הנתבעים הם אלמנה ויורשי הבעל. הבעל פנה לתובע, וביקש ממנו שירותי תיווך לקניית קרקע בעבורו. לאחר שנמצאה הקרקע המתאימה, הקים הבעל חברה בע"מ, שהבעלות על מניותיה התחלקה בינו לבין אשתו, והקרקע נקנתה ע"י החברה. לאחר מכן נפטר הבעל, ובעלי החברה כעת הם האלמנה והיורשים.
התביעה
התובע טוען, כי הבעל המנוח לא הספיק לשלם לו עבור שירותי התיווך קודם מותו, ולכן הוא תובע כעת מהנתבעים את התשלום עבור התיווך.
תשובת הנתבעים
הנתבעים טוענים, שהם אינם יודעים אם המנוח שילם עבור התיווך או שלא, ומספק הם אינם מוכנים לשלם.
פסק הדין
לדעת הרב דיכובסקי, יש לראות כנתבעת את החברה ולא את האלמנה והיורשים. על כן, היות שבמסמכי החברה אין רישום בדבר פירעון, הרי היא חייבת לשלם.
לדעת הרב צימבליסט, הנתבעת איננה החברה אלא האלמנה והיורשים. אף שרגליים לדבר שהמנוח לא פרע את החב, היות שלא ברור לחלוטין שהחוב אינו פרוע, יש לפשר בין הצדדים בסך שליש התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם אכן פרע המנוח את החוב?
ב. האם הנתבעים הם האלמנה והיורשים או החברה?
א. האם החוב נפרע בחיי הבעל?
במסמכי החברה אין שום סימן לכך שהחברה או הבעל שילמו למתווך. גם עורך הדין של הנתבעים המטפל בעניין אמר שהוא אינו יודע דבר על פירעון. מסקנתו של בית הדין הייתה, שאין ראיה ברורה לכך שלא היה פירעון בחיי הבעל, אבל הדבר סביר ביותר.
ב. מי הם הנתבעים?
השולחן ערוך (חו"מ סימן קח סעיף א) קובע, שאין גובים מהיורשים חוב של אביהם, אלא אם כן ברור לחלוטין שאביהם לא פרע את החוב. הרמ"א (חו"מ סימן סט סעיף ה) מציין, שהמנהג בדורות האחרונים הוא להשביע את היורשים, במידה שיש רגליים לדבר שאביהם פרע.
לכן, אם היורשים הם הנתבעים, הרי הם פטורים מלשלם מעיקר הדין, ועל פי המנהג יש להם להישבע. המנהג הוא לפדות שבועה בשליש ערך התביעה. אולם, אם החברה היא הנתבעת, הרי היא אינה נפטרת אלא אם ישנה טענת ברי על הפירעון, דבר שאינו קיים בפועל.
דעת הרב דיכובסקי היא, שחברה נחשבת כישות משפטית עצמאית. הרב דיכובסקי מסתמך על דבריו של המהרשד"ם (חו"מ סי' שפ):
הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבממון יש לו שני פנים במה שיתקיים: או באחד מהדרכים הברורים כדין תורתנו הקדושה או בדברי חכמים ז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שיתנה האדם עם חברו. ומטעם זה יועילו דרכי ההקנאות שנוהגים הסוחרים אעפ"י שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין, אלא שכיון שנהגו כך ה"ל שכל אחד מתנה עם חברו שכשיהיה כך יתקיים הדבר ואדעתא דהכי תינח וסלקי ... שמעינן מהכא שהמנהג מבטל את ההלכה בכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון עפ"י המנהג קונים ומקנים. הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים... א"כ נתברר לנו ממה שכתבנו שאם הדבר אמת שדרך התגרים כמנהג פשו' בעיר אנקונה היה לקנות חובות חבריהם באופן הנז"ל ואעפ"י שלא היו מודיעים לבע"ח היה מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אעפ"י שכפי דין תורתנו אין במשא ומתן בזה ממש, מ"מ כיון שנהגו התגרים לקנות באופן בזה הקנין קיים.
העיקרון שמגדיר המהרשד"ם הוא, שקניין סיטומתא פירושו אימוץ של דרכי הקנאה המקובלות, אף על פי שהן אינן תקפות על פי ההלכה. באותו אופן, סובר הרב דיכובסקי, יש לאמץ בתחום דיני הממונות כל עיקרון שדרכי המסחר הנהוגות מושתתות עליו. כעין דבר זה כותב גם בשו"ת דברי חיים (חלק ב, חו"מ סי' כו):
דמאי שנא דבדבר שאינו קנין כלל לא מן התורה ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין, וכמו שמבואר בש"ס בכמה מקומות מנהג מבטל הלכה גבי ספנים וחמרים במנהגיהם וגבי פועלים, ולמה בדבר שלא בא לעולם לא יאמרו: אם המנהג כן, מנהג מבטל הלכה? ובאמת י"ל הטעם דבדבר שבא לעולם יש לומר הטעם דמהני מנהג התגרים משום דגמר ומקנה, אבל בדבר שלא בא לעולם אין לו מה להקנות כיון שאינו בעולם. אך באמת הלא גם בשותפים הרבה סוברים דגמרו ומקנו אהדדי אפילו בדבר שלא בא לעולם, ואפילו מאן דפליג התם בשותפים הוא משום דסבירא ליה דלא גמרי ומקני, אבל אם בפירוש המנהג כן – לכולי עלמא גמרי ומקני.
ממילא, היות שהמנהג המקובל הוא לראות את החברה כישות משפטית עצמאית, כך יש לראותה גם על פי הלכה.
דעת הרב צימבליסט היא, שחברה איננה נחשבת ישות משפטית בפני עצמה, והיא אינה יכולה להיות נתבעת. המשמעות של עובדת היות החברה 'בע"מ' היא רק לעניין זה, שאין לגבות מבעלי המניות אלא אך ורק מנכסי החברה.
ואמנם, היה מקום לטעון, כי היות שהקרקע נקנתה עבור החברה, ולאלמנה היו מניות בחברה בזמן שהקרקע נקנתה עבורה, נמצא שאין האלמנה נתבעת בתורת יורשת או לקוחה של הבעל, אלא בתורת חייבת בפני עצמה.
אלא שטענה זו איננה נכונה. שכן, התיווך נעשה על פי בקשת הבעל, ובזמן שהחברה עוד לא הייתה קיימת כלל. ממילא, התשלום עבור התיווך צריך להיות על ידי הבעל בלבד. ואף שבסופו של דבר הקרקע נקנתה על ידי החברה, שירותי התיווך נעשו עבורו.
הרב מ. שלזינגר, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים, כרך ו, עמ' 315-324
התחייבות של חברה ציבורית
תיאור המקרה
התובע חתם על חוזה לרכישת דירה מהנתבעת, שהיא חברה ציבורית לבנייה. בחוזה נכתב שהנתבעת מתחייבת להעביר לתובע את הדירה ולרשום אותה בטאבו על שמו. בזמן חתימת החוזה שילם התובע מקדמה, ואת השאר היה אמור לשלם בעת הכניסה לדירה.
בזמן שנכנס התובע לדירה נוצר סכסוך כספי בינו לבין הנתבעת, בגין הוצאות שנגרמו לנתבעת מחמת שהתובע איחר בחלק מהתשלומים; ובעקבותיו והנתבעת אינה רוצה להעביר את הבעלות על הדירה לתובע.
התביעה
התובע מבקש מבית הדין צו לחייב את הנתבעת להעביר את הדירה על שמו, ולאפשר לו להיכנס לגור בה. הוא מוכן לשלם את סכומי כסף הנוספים שהנתבעת טוענת שהוא עדיין חייב לה, אם בית הדין ימצא לנכון להורות לו על כך; אולם הוא מבקש להורות כי הנתבעת אינה יכולה למנוע ממנו את הכניסה לדירה ולמכור אותה לאדם אחר, כיוון שהתשלום ששילם בזמן חתימת החוזה הוא קניין כסף, ולכן הדירה כבר קנויה לו.
פסק הדין
בית הדין קבע שהנתבעת חייבת למסור ליד התובע את הבעלות על הדירה. באופן בלתי תלוי, חייב התובע לשלם עבור ההפסדים שנגרמו לנתבעת מחמת האיחורים בתשלומים.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם יש לראות בתשלום המקדמה משום קניין כסף?
ב. האם מחמת החוזה, יש לנתבעת התחייבות כלפי התובע?
ג. האם העובדה שהנתבעת היא חברה ציבורית מחייבת אותה גם בלא קניין?
א. תשלום המקדמה כקניין כסף
בית הדין קבע, כי היות שהחוק בארץ מחייב רישום בטאבו, ונכתב במפורש בחוזה שהבעלות לא תעבור לידי התובע כל זמן שלא נרשמה זכותו בטאבו, יש לראות זאת כמקום שנהגו לקנות בשטר, שבו אין קניין כסף מועיל.
ב. מעמדה של ההתחייבות המופיעה בחוזה
לכאורה, יש מקום לחייב את הנתבעת לאפשר לתובע להיכנס לדירה, מחמת ההתחייבות המופיעה בחוזה. אלא, שהואיל והנתבעת היא חברה ציבורית בעירבון מוגבל, הרי מנהלי החברה אינם אחראים באופן אישי לפעולותיה של החברה. ממילא, התחייבות של החברה יכולה ליצור רק שעבוד נכסים, ולא שעבוד הגוף.
בשאלה אם אפשר ליצור שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף, ישנה מחלוקת ראשונים. לדעת הרמב"ן והרשב"א (קידושין ח לגבי 'מנה אין כאן משכון אין כאן'), ניתן ליצור שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף, ואילו לדעת הרא"ש (שם סי' י), אין אפשרות ליצור שעבוד נכסים אם לא נוצר קודם שעבוד הגוף. ואם כן, לשיטת הרא"ש, היות שאין מי שגופו משתעבד בהתחייבות לתת את הדירה לתובע, ממילא לא חל השעבוד.
אף אם נאמר, שישנו תוקף להתחייבות זאת מצד שזה כקניין סיטומתא, משום שדרך העולם שהתחייבות של חברה מחייבת; כשם שישנה מחלוקת הפוסקים בשאלה אם קניין סיטומתא מועיל לקנות דבר שלא בא לעולם, כך יש לומר שתהיה אותה מחלוקת בשאלה אם ניתן ליצור בסיטומתא שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף.
ג. חיוב החברה מתוקף היותה חברה ציבורית
אמנם היות שהנתבעת היא חברה ציבורית, יש לתת תוקף להתחייבויותיה מדין דבר הנעשה ברבים, וכדברי הרמ"א (חו"מ סימן קסג סעיף ו): "וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין".
על כן, אף שלא חל שעבוד הגוף על אדם מסוים, חלה ההתחייבות.
הרב אברהם דב לוין, בית הדין שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות כרך ד עמ' רסה-רסט
מנהל בחברה שפשע בתפקידו
התביעה
התובע החזיק תיק השקעות בחברה שבה עובד הנתבע כמנהל השקעות. התובע נתן ביד הנתבע יפוי כוח למשוך כספים מחשבון הבנק שלו, אלא שהתנה את הדברים בכך שבחשבון הבנק תהיה יתרת זכות.
ערכן של המניות ירד משמעותית, והתובע הפסיד מהעסקא. היות שהוא ידע שהוא יכול להפסיד, אין לו טענות כלפי הנתבע לגבי הכספים שאותם משך הנתבע כאשר חשבון הבנק של התובע היה ביתרת זכות. אולם, הנתבע משך כספים גם כאשר החשבון היה ביתרת חובה. ואת ההפסדים שנגרמו מחמת כספים אלו תובע התובע מהנתבע.
תשובת הנתבע
ראשית, הנתבע טוען שהוא אינו בעל דברים של התובע. שכן, תיק ההשקעות מנוהל על ידי החברה, שהנתבע משמש כשכיר שלה בלבד, והמשכורת שלו אינה תלויה ברווחים או בהפסדים שהוא גורם ללקוחות החברה.
שנית, הנתבע טוען שגם הבנק פשע בכך שאִפשר לחברת ההשקעות למשוך כספים בניגוד לרשום בייפוי הכוח.
פסק הדין
הנתבע צריך לשלם עבור ההפסדים שנגרמו מחמת פשיעתו.
הנימוקים:
השאלה העקרונית, האם לחברה בע"מ ישנו מעמד של אישיות משפטית עצמאית או לא, משפיעה רק על השאלה אם הנתבע הוא שליח של החברה או של בעלי המניות. אבל ברור לחלוטין, כי היות שאין לנתבע מניות בחברה אלא הוא רק שכיר שלה, אי אפשר לתבוע אותו במסגרת תביעה נגד החברה.
אולם, גם אם נאמר שהנתבע פעל בשליחותם של בעלי המניות בחברה, סוף סוף הוא פעל שלא כדין בכך כשהוציא כספים מחשבונו של התובע בניגוד להרשאת התובע. ונמצא שלמעשה הוא גנב כספים מהתובע, ואין שליח לדבר עבירה.
תגובות לפסקי הדין מהגליון הקודם
פסק הדין בנושא: תביעה לזכויות יוצרים.
לפסק הדין נתקבלו שתי תגובות:
א. מבלי להתייחס לגוף העניין של זכויות יוצרים על פי ההלכה, יש לעיין טובא על ראיותיו של הרב המחבר.
הגמרא בבבא קמא (מט:) לומדת מ'כי יפתח כי יכרה' את הדין ש'על עסקי כריה ופתיחה באה לו'. כלומר, התורה מחדשת שהחיוב בבור הוא לא מדין ממונו שהזיק, אלא עצם הכשרתו את הנזק, המעשה שלו, מחייב אותו בתשלומי נזק. אם כן, ודאי שאין ללמוד מכאן בעלות על עשייה או יצירה, אלא חיוב אחריות. והדבר מסתבר, שהאדם יהיה אחראי על מעשיו גם אם אינו בעלים.
גם אם היינו אומרים שהתחדשה בעלות על מעשים, אין מכאן ראיה לזכויות יוצרים – היות שבבור סוף סוף נוצר דבר ממשי ושמיש על פי כל קנה מידה, ואפשר להבין שיש זיקה ממונית בינו ובין עושהו אולי אף אם הוא נמצא ברשות הרבים. מה שאין כן לגבי המצאות וכדומה, שבהן אנו דנים על בעלות על רעיון, שצריך בירור אם הוא עצמו מוגדר ששייכת בו בעלות.
בהמשך דבריו של הרב המחבר דן בשימוש בהמצאה ופיתוחה, וטען שעל פי מחלוקת רבי ורבנן ב'השלימו לעשרה טפחים' ועל פי ספקו של רבא אם נסתלק מעשה הראשון לגמרי, גם פה יהיה ספקא דדינא. לכאורה הדבר צריך עיון. מצאנו במשנה בבבא קמא (ט:): 'הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו'. ובגמרא שם (דף י.), בברייתא: 'כיצד, החופר בור ט' ובא אחר והשלימו לי' חייב'. אם כן, מצאנו שהמשנה הגדירה דין זה כהכשרת מקצת הנזק (ה'מקצת' האחרון שבו, זה שהופך אותו למזיק), המחייבת כאילו הוכשר כל הנזק. והסיבה ברורה כמו שכתבנו לעיל – התורה הגדירה מסלול נוסף לחיוב בנזיקין מלבד חיוב על ממונו שהזיק, והוא החידוש בבור – אחריות על מעשיו, על העובדה שהוא הכשיר את הנזק.
אם מדובר בשאלת אחריות על הכשרת נזק, מובן ספקו של רבא, אם מעשי השני סילקו לגמרי את מעשי הראשון או שלא, כיוון שסוף סוף השני הכשיר את הנזק, אבל אין כאן קשר לשאלות של בעלות. ולכן בהמצאה, אם אכן ישנו מושג של זכויות יוצרים, ודאי שהמתבסס על המצאה קודמת חייב לשלם לראשון, ולא יהיה בזה ספק כלל. (הרב דני כי-טוב)
ב. על ראייתו של הרב לוין מדין מבור יש לתמוה. הוא לומד מלשון התורה על החופר בור ברשות הרבים: 'בעל הבור ישלם', שכיוון שהחופר המציא דבר חדש שלא היה מקודם, הוא נקרא בעלים של ההמצאה, ולכן אדם שיצר בור חדש, נקרא הבעלים שלו. אך הגמרא בפסחים ו: מתייחסת לנקודה זו מפורשות ואומרת שיש כאן חידוש לגבי שני דברים בתורה חמץ בפסח ובור ברשות הרבים "שעשאו הכתוב ברשותו" ורש"י מסביר: "להתחייב עליו". כלומר, שחידשה התורה חיוב, לכאורה אף שאין כאן בעלות קניינית במובן הרגיל (וכחמץ בפסח שהוא איסור הנאה, וכידוע נחלקו אודות בעלות על איסורי הנאה).
גם לשיטתו, השוואתו את המקרה שדן בו לחופר בור ט' ובא אחר והשלימו לי' אינה ברורה. משום מה הרב הדיין לוין מקרה של המצאה שבאה בעקבות המצאה קודמת לבור ט' שבא השני והשלימו לי' ואחר כך סתם את הטפח האחרון, שישנו ספקא דדינא אם השני חייב לשלם (כך על פי התקציר שפורסם). אלא שלא ברור היכן היא סתימת הטפח במקרה הנידון; ולכאורה אם יש בכלל מקום ללמוד מסוגיה זו למקרה הנידון בפסק דין זה, היה צריך לדמותו לסתם חופר בור ט' שבא אחר והשלימו לי', שלהלכה האחרון נחשב ה"בעלים" על הבור להתחייב בנזקים שגרם. (הרב אייל פישלר)