facebook youtube google

מדור אקטואליה במשפחה

שני מחזורים חדשים של ייעוץ נישואין ומשפחה לשנת תשפ"א נפתחים

מאת מאיר שמעון עשור 16/11/2020
תקציר:
שעה טובה, החזון של הרב מאיר עשור ממשיך להתקיים ולגדול, השבוע נבנה עוד נדבך, ומתרחבת השליחות.
שני מחזורים חדשים של ייעוץ נישואין ומשפחה לשנת תשפ"א נפתחים
כט חשון | 16.11.2020

בשעה טובה, 

החזון של הרב מאיר עשור ממשיך להתקיים ולגדול, 

השבוע נבנה עוד נדבך,

ומתרחבת השליחות.

שני מחזורים חדשים של ייעוץ נישואין ומשפחה לשנת תשפ"א נפתחים

מחזור 72  נשים ירושלים

מחזור 73 נשים מרכז

עם כל הקשיים ואתגרי הזמן, 

אנחנו רק מבינים ורואים עין בעין את חשיבותו ונצרכותו של התא המשפחתי.

יישר כוח גדול לדורית ואסנת, על עבודה מאומצת מאוד,

על השקעה, 

על מענה אנושי ומקצועי,

על התגייסות למטרה,

על הדרך ועל ההצלחה.

לחני, רבקי ומינה על כל הסיוע והמעטפת

לרב אביחי כהן שמוביל את הספינה כקברניט נאמן ומקצועי

וכמובן לטל נחום והרב מאיר עשור על הרוח שבמפרשים.

לא מובן מאליו.

ותודה לה' שמשרה כאן יום יום את הסיעתא דשמיא.

שנמשיך לעשות חיל בע"ה.

כתבות אחרות

יעקב ועשיו וה' יראה ללבב

יעקב ועשיו וה' יראה ללבב

אנו נחשפים בפרשתנו למאבק מתמשך בין יעקב ועשו, המסתיים, לעת עתה, בניצחון 'על הנייר' של יעקב. הוא משיג את מה שחתר אליו לאורך כל הדרך. הבכורה, הברכות. הוא הופך להיות ההמשך של אברהם יצחק ו- יעקב.

התיאור, של ציוני הדרך במאבקם, כאילו בדווקא, מסרב לכוון את הקורא באופן גלוי עם מי להזדהות. נכון שהתורה מרבה בהמשך הפרשיות בתיאור קורותיו של יעקב, ונותנת ביטוי לאופנים בהם הוא רואה את סיפור חייו. מקורותיו עם לבן, המאבק עם המלאך, ועד סיכום חייו בפני פרעה. הוא זה שהקב"ה נגלה אליו בחלום, כורת אתו ברית על הארץ ושיהיה עמו, הוא גם  מזהיר את שונאיו, ועוד ועוד. אנו בפירוש מבינים בסוף שהוא הצדיק. שהוא מאבות העולם. יחד עם זה היא לא מתווה לנו את הדרך לחיות בשלום עם מעשיו של יעקב. היא לא מיישבת את התמיהות.

בתחילת הפרשה מתוארים שני הנערים באופן ניטרלי. אפילו תיאור אופיים, שהתורה, באופן חריג, קובעת הגדרות אישיותיות, "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים", ניתן לדרוש בכל אחד מהם לשבח ולגנאי, וכך אכן עשו הפרשנים והחכמים במדרשם. זה בכה וזה בכה. 'איש תם יושב אוהלים', יכול להתפרש כתום לב, רועה צאן, או שוקד על החכמה ויכול גם להידרש לגנאי, הלא התם הוא הבן השלישי מארבעת הבנים שבהגדת הפסח, זה שאינו חכם ואינו רשע, תם. זה שיושב באוהל, עם אמו, אינו יוצא להביא טרף, אינו תורם לבית. גם את איש הציד ניתן לתאר כאיש החי בין החיות, הורג נפשות, האורב במסתרים לחטוף חיות חופשיות ממרחב מחייתם וללכדם נפש, צייד. ניתן לעומת זאת, לראות את האישיות הפרודוקטיבית, התורמת, זה שמביא אוכל הביתה.       בל נשכח, יצחק אוהב את עשו, לא למרות, אלא "כי ציד בפיו".

עשו חוזר רעב מן השדה, מעבודת יומו לכלכלת הבית, יעקב שנמצא, כך נראה, במטבח, מכין תבשיל, עשו ברעבונו כי רב מבקש לאכול, בלשון 'הלעטה' הוא מבקש "הלעיטני נא", אולי לגסותו אולי לגודל רעבונו. כך או כך, אירוע יומיומי. סתמי. אלמלי תגובתו של יעקב, מסתבר שלא היינו נחשפים אליו. יעקב מזהה את הסיטואציה, הוא מבין כנראה את גודל הרעב, כל אשר לו יתן בעד נפשו, זה הזמן להגשים משאלה נושנה. הוא דורש תמורת נזיד העדשים לא פחות מהבכורה של עשו. דורש את מעמדו, להחליף את מקומו.

עונה לו עשו, "הנה אנוכי הולך למות", מהרעב. אם אמות ברעבוני, נדמה כאומר, "למה זה לי בכורה" מה תתן לי עמידתי על המקח, הלא אאבד את הבכורה יחד עם חיי. קח כל שתבקש, ובלבד שתציל את חיי. הוא לא יודע שיעקב עמוס בתכניות. הוא לא העלה בדעתו שיום יבוא ומכירה זו תהיה בעלת משמעות מכריעה על גורל עתידו.

"ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו בנו הגדול". הוא מבקש ממנו "צודה לי ציד, ואברכך, לפני ה' לפני מותי". זה יכול היה להסתיים כאן, בין יצחק ועשו. רבקה לא הייתה אמורה לדעת. אבל היא שמעה, יזמה מה שיזמה, יעקב מגיע תחת זהותו של עשו, לבוש בבגדיו השעירים, בונה על כהות העיניים של אביו, מרמה אותו להטעותו כי את עשו הוא מברך, וכך הוא זוכה בברכות "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך".

כשיצחק משער מה שקרה "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד". לא פחות. הוא משלים עם הטעות וניעור מחרדתו רק כאשר שומע מעשו עצמו "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". עשו מספר זאת כחלק מסיפור המעקב והניצול שמייחס ליעקב. אך יצחק כבר מפנים, "ויען יצחק ויאמר לעשו" בשפה נינוחה, "ולכה איפוא מה אעשה בני", אחרי שקודם רק נכנע לגזירת ה' וחתם "גם ברוך יהיה", כעת נראה כי הוא משלים עם התמונה החדשה המתבהרת מול עיניו. הוא עובר צד. אבל מנקודת ראותו של עשו, יעקב מממש את זממו הישן. הברכות מאושרות לחלקו כהמשך לאותה מכירה מאולצת בעד לחם, בעד אוכל לרעב.

בקריאה פשוטה, עשו עשוי להיתפס כעשוק, אפילו כצודק.

ידענו, מהתורה עצמה, כי יעקב הוא הנבחר לאבי האומה. כאמור. לא עולה על דעתנו שגזירת עליון נחתמה לכל מי שבידיו הברכות שהוא זה שיהפוך לאבי אומתנו. אנו סומכים על חוש הצדק, על המוסר האלוקי, שכך הייתה התכנית מראש, שיעקב הוא זה הנבחר מאת ה' להוות את ההמשך של אברהם ויצחק.

חז"ל במדרשיהם לכל אורך האירועים מוצאים זכות ביעקב ומלמדים חובה ופשע במעשיו ובמזימותיו של עשו. קחנו משם. דברי אלוקים חיים. אבל אני מבקש לתהות בקול איך זה שהתורה משאירה אותנו בפשוטו של מקרא, עם תמיהות שכאלו. למה היא בחרה לספר כך את הסיפור. היא לא רצתה לספר לנו, כמו אצל לבן, כמה סיפורי רקע, ככה שנבין עם מי יש לנו עסק.

"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א). זה אולי המסר המרכזי. מיהו הראוי לאהבה. "ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב".

רבקה, בזיהויה את תכונותיהם לאשורם, ידעה, גם בזמן אמת להבין פשר מעשיהם. היא נוקטת בעמדה מוסרית. היא יודעת בליבה כי יעקב הוא זה הראוי לאהבה. היא יודעת את יושרו של יעקב בנה ותומתו, לשיטתה, כל פעולותיו הם הדרך לגאול את הטוב, הצדק, האמת. היא מזהה את שורש תכונתו של עשו, זו, שמכוחה בז, כנראה, לבכורה. גם היא, כיצחק, מודעת ליכולותיו של עשו בעולם המעשה. אך היא רואה, היא יודעת, את מה שיצחק, שניצוד, עפ"י חז"ל, בפיו החלקלק של עשו, אינו מזהה. האירועים עצמם, מלמדת אותנו התורה, אכן לא היו חד משמעיים. רק מי שהכיר את המניעים, את הערכים את העמדות המוסריות של יעקב ועשו הוא זה שידע להבחין פשר המעשים, לרדת לפירושם הנכון.

"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". אומר הנביא. הקב"ה הכריע אהבתו של מי שיקפה את המציאות הנכונה.

"כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". מצוי ובזמן אמת לא נדע אל נכון מיהו איש האמת והטוב ומיהו המשקר. בנקוף הזמן, סופה של האמת שהיא מאירה ובהאירה נבחין כי הייתה שם מהרגע הראשון. בכל זמן, בכל מעשה.

שבת שלום

הסגולה הנפלאה של ראש חודש כסלו מאת: הרב מאיר שמעון עשור מנכ

הסגולה הנפלאה של ראש חודש כסלו מאת: הרב מאיר שמעון עשור מנכ"ל מרכז י.נ.ר

החודש כסלו נזכר במקרא פעמיים בשמו, פעם אחת בזכריה ובפעם השנייה בנחמיה . על פי היהדות מזל החודש הוא קשת, על שם הפסוק ביחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם". חודש כסלו הוא זמן הגשמים. בזמן זה, הגשם והשמש מתערבבים והקשת נראית בענן. כמו כן בחודש כסלו, נראית מערכת כוכבים בשמים שנקראת "כסיל" (כיום: אוריון) על שם החודש כסלו. 
בחודש זה התרחשו בעם ישראל מספר אירועים מכוננים כגון: לידת ראובן בן יעקב, הפעם הראשונה שנראתה קשת, הייתה בחודש כסלו אחרי סיום המבול. בכ"ח חשון יצא נח מהתיבה, הקריב קורבנות וחודש כסלו, כרת השם אתו ברית  הקשת מזכירה לנו את הברית שכרת אתנו הבורא שלא להביא מבול שוב, היא מסמלת גילוי של דין בעולם,  הופעתה אמורה לעורר אותנו לשוב ולתקן את מעשינו. וכן סיום מלאכת בניית המשכן. האירוע המרכזי בחודש זה הוא חג החנוכה שיחול בכ"ה בכסלו ונחוג במשך שמונה ימים. בשורשו, הוא חג ניצחון הרוח על החומר ועליונות תפיסת עולם יהודית רוחנית, על פני תפיסה ותרבות פילוסופית כופרת. 
בתפילה של ראש חודש אנו אומרים "ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם". במילים אלו טמונה משמעות ראש החודש כזמן בו מתחדשת הלבנה. זוהי העת להתחיל שינוי, זמן לכפרת עוונות  ע"י תפילה, התחדשות רוחנית עם קבלה לעתיד, זמן בו האדם יכול להתנתק מעברו  ולקבל על עצמו לגדול מחדש כמו הלבנה. ראש חודש, הוא כמו זרע, המכיל את הפוטנציאל של כל ימי החודש. ביום זה יש באפשרותנו לכוון, לטפח ולעצב את האירועים שברצוננו לממש במהלך כל החודש.
על פי חז"ל, ישראל משולים ללבנה, ואומות העולם לחמה. כשם שהלבנה מתחדשת ונולדת מחדש באופן מחזורי מידי חודש, כך גם עם ישראל מתחדשים כאומה.  באופן דומה, כל אחד ואחד מאתנו כפרט יכול לנצל את ראש החודש כהזדמנות לצמיחה ולהתחדשות.
ראש החודש יכול אף לשמש עבורנו המטפלים העוסקים בחיזוק ובניית הבית היהודי, ככלי טיפולי עת רצון לבחינה, התבוננות וקבלת החלטות לשינויים רצויים בתהליכי הטיפול.
ככלל, כל ראש חודש מאפשר הזדמנות לשפר את מעשינו ולצאת לדרך טובה יותר. בחודש כסלו, טמונה הזדמנות גדולה יותר לצמיחה והתחדשות וזאת על רקע ההשגחה העל טבעית לה זכה עם ישראל. בחודש זה ובאה לידי ביטוי בניסים הגלויים לכלל האומה, בניצחון הרוח על החומר, בהתגברות הקדושה על הטומאה ובעליונות התורה ולומדיה על פני מי שביקשו לעקור אותה מישראל. 
חודש זה הוא זמן טוב לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט ומומלץ לנצלו להודיה להשם על הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם ועל מה שנעשה לכל אחד ואחד מאתנו בזמן הזה. 
חודש כסלו הינו עת רצון גדולה מאוד. ביכולתו של חודש זה לחולל ניסים ויש לפעול לתועלת בימים הייחודיים של חודש זה על מנת לממש את האפשרויות הטמונות בו באמצעות תפילה והודיה לה'.
ישנה סגולה נפלאה, סגולה מיוחדת המיוחסת לרבנו חיים פלאג'י, מגדולי המקובלים בדורות עברו, שהבטיח שמי שלא יקטר קיטור אחד, מראש חודש כסלו (אשר יחול אי"ה השנה ביום שלישי) ועד נר שמיני של חנוכה, יזכה לראות נסים באותה שנה.
סגולה נוספת, מיוחסת לרבינו יוסף חיים מבגדאד (ה'בן איש חי'), המיועדת לערב חג החנוכה, כ"ד בכסלו ללמוד בספר חגי פרק ב', את שתי הנבואות שנאמרו לחגי ביום זה, יום בו החל בבניין בניית בית המקדש השני. וכן בגמרא  "העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי טו) ודבר בעתו מה טוב".
כתוב בספר "היצירה", שהאות שבה נברא חודש כסלו היא האות סמ"ך " המליך אות סמך וקשר לה כתר וצר בו קשת בעולם וכסלו בשנה ומרה בנפש” - שמהותה של האות ס היא להישען, לסמוך ולבטוח. בחודש זה, אנו משחררים דאגות, משתדלים רק להודות לה', להתחזק באמונה וביטחון ולשמוח במי ש'אמר והיה העולם". 

 

_____________________

1 זכריה,(פרק ז פסוק א). "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ; הָיָה דְבַר-יְ-ה-וָ-ה אֶל-זְכַרְיָה, בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי – בְּכִסְלֵו".
2 נחמיה,(פרק א פסוק א)."דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה:  וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".
3 יחזקאל,(פרק א פסוק כח).
4 "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם… אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ… וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט' י"ב-י"ד).
5 מתוך תפילת מוסף של ראש חודש.

 

מעשים זהים משמעויות שונות- מאמר לפרשת השבוע- הרב אלעזר וולך

מעשים זהים משמעויות שונות- מאמר לפרשת השבוע- הרב אלעזר וולך

"מה אכלת בצהריים", "מה עשית בהפסקה" - ככה כל יום, מתאר אבי, נהג הסעות, אני מרגיש חנוק, בחקירה. הוא אומר. – מוזר אומרת מירי, אשתו, במקום ליהנות ולהעריך, את ההתעניינות, את האכפתיות. הוא צריך כנראה לחיות לבד, ככה אף אחד לא ישאל אותו כלום. הוא יהיה חופשי. - אני מבין שאת חושבת שאין הצדקה למה שהוא מרגיש,. בואי לרגע נניח אותו, ספרי לי עם מה 'את' מתמודדת, שאלתי. – אני מרגישה ממודרת מהחיים שלו, הוא לא משתף אותי בסדר יומו, יש בי חוסר אמון כלפיו, מרגישה שהוא מורח אותי, חיה במרדף אחרי קשר איתו, בבדידות, בתסכול.

מילים, ואפילו תגובות ומעשים ניתנים לפרשנויות שונות. הפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו היא זו שקובעת את המשמעות של האירוע עבורנו. הרגשות שצפים בנו לאירוע הם ביחס הדוק לפרשנות שלנו, זו שניתנת על ידינו.

כיצד אנו בוחרים איך לפרש אירועים. בדרך כלל, באירוע עצמו יש מרכיבים, לפעמים סמויים, ניואנסים דקים ו'בין השורות', באינטונציה, בטון, במבט, בהקשר, ועוד ועוד, דקויות המפרשות לנו את המילים ונותנות למילים זהות פרשנויות שונות.

במקרים רבים, הפירושים אינם נעוצים רק בסיטואציה העכשווית. הם מתגבשים אי שם ביסודות היחסים שלנו עם האדם שמולנו, ומתבססים בדרך כלל על  ההיכרות שלנו עם האדם הזה, וכן, גם להיסטוריה האישית שלנו ביחס לאותם נקודות רגשיות שמוצפות בנו סביב ההתרחשות, יש תפקיד בגיבוש הפרשנות.

מרתק לפעמים לצפות איך שפרושים לא נשארים רק בתורת 'תוצאה' של ההיסטוריה של הפרט ושל היחסים, אלא הם גם נוטלים חלק ביצירה של המשך האינטראקציה בין אותם אנשים, בבחינת 'אשר יגורתי בא לי' הם מעצבים את התגובות ואת העמדות הנלקחות על ידי כל אחד מהצדדים. ובמהלכם אנו מקבלים, כביכול, הוכחה, כמה צדקנו. 'הנה, אכן היא חונקת אותי, אין לה בי אמון, מה היא חושבת שאני עושה'. יוכיח לעצמו אבי. 'הוא באמת רואה בי מטרד. הוא מעדיף שלא אתעניין בו, לגמרי, לא כי הוא רוצה את זה בזמן ובצורה שמתאימים לו כמו שתמיד אומר. יצא המרצע מהשק'. תאמר לעצמה מירי.

בפרשתנו, אבימלך לוקח את שרה ומבקש לשאת אותה, אירוע זהה בעליל למה שעשה פרעה. מעניין לשים לב שבשונה מהתערבותו המיידית של הקב"ה אצל פרעה בהענשה והכאה "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים", אצל אבימלך הקב"ה מתגלה אליו בחלום ומתריע בפניו שלא יכשל בה, "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" אומר האלוקים לאבימלך בחלום הלילה. חוקר כליות ולב ידע את מחשבותיו של אבימלך, אך דומה שבמעקב אחרי התגובות השונות צפות לנגד עיננו דמויות שונות, פרעה ואבימלך. כבר בתיאור של לקיחת שרה ניתן להתחקות אחרי דקויות שונות בהתייחסות ובמניעים שמספרות על המשמעות השונה של האירועים. אם אצל פרעה שרה מובלת באופן שרירותי על ידי השרים, שעם בואה משתקפים הסטנדרטים המקובלים "ונהי כבוא אברם מצרימה ויראו את האשה כי יפה היא מאד", זה מה שהם ראו עם בואה, ומיד "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה". ואז " ותוקח האשה בית פרעה" (יב, טו), הרי שאצל אבימלך "וישלח", דרך כבוד. הוא בעצמו. "ויקח את שרה".

בהמשך הדברים, בתגובותיו של אבימלך, כבר נפרסת בפנינו תמונה מלאה יותר. בשונה מפרעה שאחרי הנגעים שבאו עליו על דבר שרי, מה יש לו לומר לאברהם ושרה, 'האשמה' מה זאת עשית לי, 'למה לא הגדת לי', כאילו שמישהו נועץ באברהם לפני ש'תוקח האשה בית פרעה', הוא גם לא ממתין לתשובה, זאת לא היתה שאלת התעניינות, "ועתה הנה אשתך קח ולך". אבימלך, לעומתו, משכים קום מיד כשנודע לו, "וישכם ויקרא לכל עבדיו וידבר אליהם את כל הדברים האלה ויראו האנשים מאד"(כ, ח). קרה כאן משהו הדורש עצירה. "ויקרא לאברהם ויאמר מה עשית ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה" הוא מביע טרוניה, אך בלשון רכה "מה חטאתי לך", גם הוא חלק מהעניין. לא נחה דעתו והוא מוסיף ומביע עניין התעניינות כנה, מה הביא את אברהם לנהוג ככה, "ויאמר אבימלך לאברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה" הוא מאמין שיש סיבה ראויה להתנהגות כזו 'לא הגונה' מצד אברהם, וכך ממשיכה השיחה ביניהם, כזו שיש בה הזדמנות להסביר, לפייס ולהסיק מסקנות. כך הוכיח סופו על תחילתו, כך למדנו על הבדלים אישיותיים, על הבדלים במנהגי הממלכה ביחס לאורחים, לנשים ולבעליהן. לצדק, למשפט, לדבר ה'. כי אכן למרות המילים הדומות. המעשים הזהים. הפירושים ומשפט המעשים שונים בתכלית.

גם לגבי צחוקם של אברהם ושרה על בשורת לידתו של יצחק, ניתן להיווכח בפירוש השונה שניתן לצחוקו של אברהם, שנאמר בו "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (פר' לך יז, יח), שלא זו בלבד שלא הקפיד עליו ה', שניתן היה לומר כי זכויותיו הן שהגינו בעדו, עוד ענהו ה' וציווהו "וקראת את שמו יצחק" על שם הצחוק. ולעומתו לצחוקה של שרה "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" הקפיד עליה: "למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר". והנה א-ל דעות ה' יודע מחשבות. אך אמרו חכמינו :"למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה" (רש"י יז, יז). נראה מדבריהם כי מתוך אמונתו של אברהם למדוה שכבר ידענו היותו המאמין הגדול, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" לכן לא ראה בו הקב"ה צד של גנאי, ורק בצחוקה של שרה, למרות שהיה בצחוק צד של תמיהה רצויה, גם בעיני הקב"ה, שציוה לקוראו יצחק, גם שרה עצמה, בלדתה את יצחק הגדילה את צחוקה,ותאמר בגלוי, "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ללמדנו כי לא חזרה בה מתוכן הדברים, כי אכן דבר תמיהה עשה להם ה'. ורק שעם הפליאה שבכוחה לעורר השתאות ולערער את השגרה, הזו שהביאה את אברהם המאמין לכניעה וליפול על פניו בסגידה ובשמחה, כמעט שלא ימלט בתנועת הנפש המסרבת להאמין לדבר פלא, גם ההתנגדות וההתכחשות. ועל כך דקדק עמה. נראה כי עד כדי כך היתה עמומה מחשבת שרה, שבעצמה לא ידעה לדייק צחוקה האם הוא תמיהת התפעלות או תמיהה של חוסר אמון. "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי", וכי תעלה על דעתך ששרה תכחש בדבר הנביא מפי ה', אמור מעתה, בפני עצמה כיחשה. כי אכן לא ידעה אל נכון פשר צחוקה.

הרב אביחי נחמיה נחום ז

הרב אביחי נחמיה נחום ז"ל

 
10 שנים של מלחמה ויסורים
עד שהיא הכריעה.
10 שנים שבו היא נוגסת שכבה אחר שכבה מהחיים, מצלם האנוש.
עד שהכריעה.
הכריעה. אבל לא ניצחה.
הכריעה את הגוף העייף, הסובל, הדאוב, הדווי.
אבל לא ניצחה.
לא ניצחה את הרוח, כי בכל יום ויום רק נוכחנו כמה אתה גדול.
הכריעה אבל לא ניצחה את הטוב,
את הצחוק, את האהבה הרבה שהרעפת והשפעת. גם בזמנים הכי קשים.
הכריעה אבל לא ניצחה
כי את כולך שנמצא בכולנו לא ניתן להכריע.
יב בחשון, יום שישי, ערב שבת תשפ"א
עלית ישר לקבלת השבת שהיית כל כך אוהב, של מעלה.
זכות התורה תגן עליך.
וזכותך תגן עלינו.
נוח על משכבך בשלום.
אביחי נחמיה בן אילנה
ת.נ.צ.ב.ה
יושבים שבעה בביתם, רחוב אליהו קורן 22, דירה 12, הר חומה, ירושלים.
לא על הכסף לבדו- על כסף ונישואין

לא על הכסף לבדו- על כסף ונישואין

מאת: דקלה טלר M.A
יועצת נישואין ומשפחה
0546002133 | diklateller1@gmail.com 

אנשים שונים מייחסים לכסף משמעויות שונות הקשורות לנושאים ריגשיים.לכל אחד מאיתנו יש סיפור אישי סביב נושא הכסף. הסיפור שלנו נבנה כתוצאה מהיחס של הורינו לכסף,  ממסרים שעברו אלינו ומחוויות וינסיונות שצברנו במהלך החיים. הסיפור האישי שלנו משפיע על היחס שלנו לכסף ואנחנו מעניקים לו משמעות ריגשית. מסיבה זו נפגוש אנשים עם התייחסות שונה לכסף: חלקם פזרנים ואחרים חסכנים, אנשים שעובדים ללא לאות על מנת להרוויח כסף ואחרים המתעלמים מהצורך שבכסף. ישנם אנשים שמוציאים כסף ללא בקרה ואחרים מקפידים על כל הוצאה. כתוצאה מהשוני כסף יכול להוות טריגר משמעותי המשפיע על מערכות היחסים שלנו. 

ארבעה טיפוסים שונים:
הפסיכולוג ד"ר ברדלי קלונץ,  אחד החלוצים בתחום הזוגי-פיננסי מאפיין ארבעה טיפוסים שונים בנושא היחס לכסף  (Klontz, et al., 2006; Klontz and Klonz, 2009. מדובר על ארבע סכמות קוגנטיביות חוויתיות הקשורות ליחס האדם לכסף ורכוש.

א. הטיפוס הנמנע.
"כאשר אני נותן שטר של מאה פרנק, אני נותן את המלוכלך ביותר" ( ז'יל רנר).
הטיפוס הנמנע חושש מכסף ולא אוהב לדבר עליו ולעסוק בו . האמונה הפנימית שלו היא שכסף הוא דבר רע, מלוכלך ולא ערכי ולכן הוא מעדיף שלא לטפל בנושאים כספיים, פעמים רבות תוך טענה לחוסר הבנה בנושאים אלו. טיפוסים נמנעים עשויים להיות פזרנים מאוד או חסכנים מאוד. יתכנו גם בעלי עסקים, ולא רק שכירים, כגון מסעדנים, אנשי טיפול ועוד רבים אחרים שיאמרו שאינם מבינים בכסף אלא בתחום העיסוק שלהם.פעמים רבות אנשים כאלו הם רגישים ורוחניים שואפים לעולם טוב ומוסרי יותר, דואגים לזולת ומונעים מטוב ולא מאינטרסים.

ב. הטיפוס המעריץ.
"רדיפה אחרי כסף עם אמונה שכשיהיה מספיק כסף תהיה לך שמחת חיים." (אילן הייטנר).
אנשים שמעריצים כסף חיים בתחושה ואמונה פנימית כי הכסף הוא פיתרון לכל הבעיות. הכסף הוא מתכון לאושר, לזוגיות טובה ושמחה, למצב חברתי טוב ויצירת קשרים משמעותיים,לעבודה טובה ועוד. לכן הם עסוקים בהשגת הכסף הנכסף, מתוך אמונה שהוא יביא אותם לאותה מציאות אידאלית. פעמים רבות אנשים אלו יהיו הישגיים מאוד ומונעים מעיניינים כספיים, שכן עבורם הכסף הוא מנוע לעבודה, ללקיחת סיכונים או להקפדת יתר לחסוך כדי שבעתיד יהיה. אנשים אלו ישתמשו בכסף כדי להביע אהבה או חיבה והם יחצינו את כספם. פעמים רבות אנשים כאלו הנם בעלי מוטיבציה ושאיפה גבוהה וכישרון ליזמות.

ג. הטיפוס השמרן או הדאגן.
"קיימת יתר דאגה לשמור על הכסף מאשר לנסות להתעשר." (מישל דה מונטיין)
אנשים שמרנים חיים בחרדה ובזהירות מתמדת מפני חיסרון של כסף. הם חוששים שלא יהיה מספיק כסף ולכן צריך להתמיד בעבודה קשה ולחסוך את הכסף שהם מייצרים לעתיד הלוט בערפל. אנשים כאלה לא אוהבים לשוחח על כסף או נושאים שקשורים אליו ונוהגים בדיסקרטיות בכל הנוגע למצבם הכלכלי. פעמים רבות אנשים אלו מחושבים, מדוקדקים ומתוכננים. ניתן לסמוך עליהם שינהלו את תקציב הבית ביד רמה. הם מצליחים לחסוך גם כשנראה שאין מאיפה.

ד. הטיפוס התחרותי, מעמדי.
הכסף יענה את הכל (קהלת י' יט')
אנשים תחרותיים זקוקים לכסף על מנת להרגיש בעלי ערך ומעמד: ערך זוגי, ערך משפחתי, ערך חברתי. בתפיסת עולמם הכסף מעיד על הערך העצמי שלהם ומשקף את העצמי שלהם. אנשים אלו ישקיעו הרבה זמן, כוח ואנרגיה על מנת להרוויח ולצבור כסף כיוון שלמעשה הכסף הינו הם עצמם. אנשים כאלו יהיו בעלי נטייה לפזרנות ונטילת סיכונים ביחס לכסף וכן להחצנה ונראות של כספם על-ידי רכישה של מותגים ושימוש ברכוש הנחשב כבעל ערך. פעמים רבות אנשים אלו שאפתניים ובעלי מטרות שונות.
כסף וזוגיות.
באופן טיב,עי בני זוג הם טיפוסים שונים בכלל, ובתפיסה שלהם לגבי כסף בפרט. כל אחד מבני הזוג גדל בבית שונה עם הורים שייחסו לכסף משמעויות אחרות. השונות הזו יכולה לייצר מתח בין בני הזוג,ביחוד כאשר פעמים רבות שיח על כסף הוא טאבו. סקר שנערך על ידי אפליקציית ההשקעות אקרונס בארה"ב (כדאי לציין בסוף מקור) מצא כי ל 68% מהאנשים קל יותר לדבר על המשקל שלהם מאשר על כסף. ד"ר גיא הוכמן מבית הספר איביצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה וחוקרים נוספים (כנ"ל) מסבירים שאנשים חוששים לדבר על כסף ובכלל על מה שטוב להם בגלל חשש מ"עין הרע", חשש שהטוב יתקלקל. עוד נמצא כי לנשים קשה יותר לשוחח על כסף מאשר לגברים כיוון שהן תופסות את נושא הכסף כנושא אישי מידי (סקר שנערך על ידי חברת פידלטי אינווסטמנט 2015 ארה"ב) .
לתפיסה המישפחתית בנושא היחס לשיח על כסף השפעה משמעותית לאופן ההתנהלות של הפרט. לכן גם קשה מאוד לבני זוג רבים לנהל שיח על נושאים כספיים. חשוב לדעת כי שונות בהתייחסות לכסף, כמו גם שונות בין בני הזוג בתחומים שונים לא תוביל בהכרח לכשלים בקשר. מצב שבו יהיו כשלים בקשר, מריבות וקונפליקטים הוא תוצר של קושי בקשר עצמו ושל התפיסות השונות בהתייחסות לכסף. הכסף, בדיוק כמו גם גורמים אחרים, הוא רק הטריגר למתח זוגי ומריבות, ובשל השפעתו על תחומים רבים בחיינו הוא מהווה טריגר משמעותי. .

דרכי פעולה
מה אפשר לעשות עם השונות בתפסיה של כל אחד מבני הזוג? כיצד ניתן לנהל אותה ועדיין להגיע להבנות והסכמות? אם בני בזוג שונים ביחסם לכסף, מה זה אומר על הקשר שלהם ? האם השונות הזו, כמו גם הבדלים נוספים בין בני הזוג, יכולה להעשיר את הזוגיות? האם בני זוג יכולים להרוויח מהשונות הזו? ננסה להציע כאן הסתכלות קצת אחרת על שונות בין בני זוג ועל מריבות סביב נושאים כספיים כמודל להתנהלות סביב שונות זוגית. 
שונות בין בני זוג היא טבעית ונורמלי. היא יכולה להעשיר את הזוגיות שלנו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהרוויח ממנה. על מנת ליישם זאת נתבונן בשלושה שלבים:
השלב הראשון: היו חוקרים. קחו את הנושא הכספי כנקודת מוצא להיכרות עם צד נוסף בבן הזו. הכירו יותר  את תפישתו וגישתו ביחס לכסף כמו גם לנושאים נוספים בהם אתם חלוקים. אפיון הטיפוס המתאר את בן הזוג וניתוחו יסייע לכם להבין יותר אותו ואת עולמו, את חששותיו ואת המורכבויות אותן הוא חווה, וכן את היתרונות בהיותו טיפוס מעין זה. גלו סקרנות והתעניינות לעולמו השונה, הגדילו את מפת האהבה שלכם (גו'ן גוטמן) והפעם בנושא זה, שאלו אותו שאלות מעמדה מקשיבה, סקרנית ולומדת ולא מעמדה שיפוטית: שאלו על הבית בו גדל על יחס הוריו לכסף, על מהו כסף עבורו, על התנסויות שהיו לו והלקחים שהפיק מהם. 
השלב השני: שלב ההבנה, ההתנהלות שלכם תשפיע גם על בן הזוג ולכן היא יכולה להקצין או להבליט את היתרונות וכן גם את המורכבויות בהתנהגותו. מחקרים מראים כי חיי הנפש של היחיד אינם תהליך שכולו פנימי וקיימות השפעות חיצוניות על חיי הנפש של כל אחד מאיתנו. כל אדם באשר הוא משפיע על ההקשרים בהם הוא חי ברצף חוזר ונשנה של פעולות גומלין ולכן גם ההתנהלויות שלנו ישפיעו על בן הזוג ועל התהליכים אותם יעבור ביחס לכסף כמו גם ביחס לנושאים אחרים. היכולת שלכם לתת מקום לחלקים החיוביים בהתנהלותו של בן הזוג בנושאים הכספיים תחזק את הקשר בינכם ואת הזוגיות, הדגשה של חסרונות התנהלותו תחזק את הביקורת שלכם כלפיו ויכולה לייצר בינכם מרחק. 
השלב השלישי: יצירת מרחב בטוח לשיח. כאשר קיימיים צדדים מורכבים בהתנהלותו של בן הזוג היוצרים קושי או פגיעה בכם נהלו ביניכם שיח על הצרכים האישיים שלכם. גלו מהו הצורך שחסר לכל אחד מכם סביב התנהלותו הכספית של בן הזוג. אדם שמרן זקוק לביטחון ואילו אדם תחרותי זקוק להערכה כלפיו ועוד. כאשר תיתנו מקום לאותם צרכים חסרים תוכלו יחד להגיע להבנות ולפתרונות שיסייעו לכם למלא את הצרכים החסרים של כל אחד מכם. 
לסיכום, כסף הוא טריגר, אמנם כזה שיש סביבו רגישיות שונות אך הוא יכול גם להאיר מקום של שונות, של זוויות חדשות ובכך ולסייע לנו להעמיק את התקשורת, להגדיל את מפת האהבה ולצמוח זוגית. 

כי ביום הזה יכפר- רחמים ללא גבול
depositphotos

כי ביום הזה יכפר- רחמים ללא גבול

מאת הרב אלעזר וולך רב מרכז י.נ.ר

ה'תשובה' הרבה פנים לה. ה'כפרה' רבדים שונים בה. פרשתנו פרשת האזינו מאירה פן אחד מעולמה העשיר של הכפרה. של עולם הרחמים והסליחות.

השירה, שירת האזינו, מתארת את אחרית הימים בהם ישראל יתדרדרו לתהומות עמוקים עד שלא תהיה להם כל זכות והצדקה לכפרה וקבלה. הם מגיעים למצב שהקב"ה חורץ עליהם במחשבתו "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". ועם כל זאת מנבאה לנו השירה את סוף הסיפור: "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי" - כשתתום זכות אבותם (רש"י לב, לה), "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם".

מכירים את זה שאנחנו מצפים לפעמים לקבל למרות שלא מגיע לנו. שאנו חשים כי גם אם לא מגיע לנו לקבל, לא מגיע לנו שלא לקבל. רואים את זה יותר אצל ילדים. מבצע הצטיינות בכיתה. כל הילדים מתגייסים לאוירה. אפס איחורים. משננים את חומר הלימודים. נבחנים בעל פה. רושמים בכרטסת שחולקה.  מגוייסים. מצליחים. זוכים. מסתיים המבצע, ילד אחד, זה שהתרפה. היה לו קשה. הגיע בעצלתיים. איחר. לא עמד כל כך במטלות ובאתגרים. גם מה שהצליח לבצע התעצל למלא רישום. היה קשה לו עם הקטע של מעקב. של עמידה ביעדים. של התארגנות.

כשהמורה מחלק לכולם את פרסי ההצטיינות מתכווץ לו הילד במקומו. משתדל לא לפגוש את העיניים של חבריו לכיתה. מרגיש בחוץ. מרוחק. חריג. נחות. הוא אכול אכזבה. חש השפלה. דמעות זולגות על לחייו. זה לא מגיע לי. רק  איחרתי קצת. התעצלתי קצת. מה. אז לא מילאתי את הטבלה. אומר הוא לעצמו. הוא בוכה. בליבו פנימה מפעמת תקוה שהמורה יחון גם אותו.

במידת מה, ממבט מסויים, הוא צודק. לא מגיע לו להרגיש כל כך רע. לא מגיע לו פרס. אך אולי גם לא מגיע לו את כאב ההחמצה. הנידחות. הבושה.

היה לו קשה, כנראה. הבית אולי לא מתפקד משהו. קשה לו. הרי אילו התנאים הסביבתיים היו כאלה המאפשרים לו כנראה שגם לו היו את המשאבים, האנרגיה והמוטיבציה לעשות, לחתור להצליח.

הוא יודע שלא יהיה צודק להביא לו פרס כמו כולם. אחרי הכל הם עמדו במטלות. הוא לא. הוא גם מסוגל להבין שאילו יקבל ככולם יהיה זה לא הוגן כלפי אלה שהתאמצו. והיו כאלה שזה היה עבורם כנראה גם כן מאד קשה. הוא לא תובע.

למרות הכל הוא מלא בתקוה. הוא כמה לרחמים. אולי למתנת חינם. למשהו שיפתור את הקונפליקט המובנה הזה.

יש בו תקוה שהמורה יראה את הדברים מהמקום ההוא. מהקושי שלו. מכך שזה לא היה אפשרי עבורו. עובדה שלא הצליח. ממקום של הבנה. של קבלה. רחמים.

הכמיהה הזו נטועה בטבע שלנו. ולא רק כי קשה לנו לשלם מחיר על המעשים שלנו. אנחנו לא מצפים לקבל משכורת ממפעל שלא עבדנו בו. אנחנו כן כמהים שאם אנחנו חלק מכיתה. חלק ממשפחה. חלק מעם. שאם אכן התנהגנו כחלק מהכיתה, באיזושהי מידה, שזה מה שיגבר. על הכל. שהפרטים יהיו פחות חשובים. שנתקבל בהבנה על כך שלא עמדנו במשימות. שאנחנו בכל זאת חלק. שלא ידח ממנו נדח.

האמת שאי אפשר לבנות על זה. ככה בחיים הרגילים. זה בלתי אפשרי להתנהל כך. ברחמים שכאלו. זה לא יהיה צודק. זה עלול להיות אפילו טראגי.

מול הקב"ה, מקור כל הרחמים. אפשר לפנות עם תקוה חבויה זו. ביום הכיפורים. זוהי מדתם של רחמים עליונים. "וחנותי את אשר אחון" אמרו חכמינו - אף על פי שאינו הגון, וריחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו ראוי" (ברכות ז א). זהו עיצומו של יום הכפורים ומדתו, עד שיש מחכמינו ז"ל שקבעו 'עיצומו של יום מכפר לשבים ולשאינם שבים' ובלבד שאינם בוגדים.

אלו דברי הרמב"ן לסיכומה של שירת האזינו: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות כי נעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים ויכפר על חטאתינו למען שמו, אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין" (פרק לב פסוק מ). סוד גדול הדלה לנו הרמב"ן משירת האזינו על טיבם של הרחמים העליונים שאין בהם גבול. כי גם כשלא יהיו ישראל ראויים לגאולה יערה עלינו רחמיו למען שמו הנקרא בשמנו. ויגאלנו.

גם במערכות הקשרים שלנו, יש מקום שישכנו בתוך ליבנו אותם רחמים שאין בהם גבול, גם אם לא שנתנהל על פיהם. מה נפלא היותם קיימים במרקע ליבנו לפתח בנו עומק של פיוס, סליחה ורחמים. עמם נביע את הרצון. את ההבנה, החמלה והרחמים. "מה הוא רחום אף אתה היה רחום".

גמר חתימה טובה

גלוי מלכות ה' – הכמיהה להופעת השלימות
depositphotos

גלוי מלכות ה' – הכמיהה להופעת השלימות

"הרבה חיים בתוך השקר הזה שמדברים בשם ערכים גבוהים ולא נמצאים שם באמת. אני לא יכול עם השקר הזה. זה מקומם אותי". שח לי יצחק (שם בדוי) שהגיע לטיפול כשהוא בצומת דרכים לפני צעדים של אל חזור.

"בוא תעזוב רק לכמה דקות את האמונות שאתה מרגיש מחוייב להם כל כך אך כועס עליהם מאידך". הצעתי. "תנסה להקשיב לעצמך. האם אתה, באמת הפנימית שלך, במה שהלב שלך מרגיש שהוא נכון, מאמין שהקב"ה ברא אותך רק על מנת שתשנן חומר למבחן שאחרי המוות כמו שאתה מתאר שמטיפים לך"? מסתדר לך שהקב"ה ברא עולם כל כך יפה ועשיר בחיים וכל מה שהוא רוצה ממך זה רק להעמיד אותך ב'פיתוי' שנקרא חיים מתוך רצון שתדכא אותם?"

"תראה", הוא אומר לי, "אני מבין לאן אתה חותר",  "הבעיה שאם אני אקשיב למה שאני באמת מאמין זה יהיה מסוכן. המפלט היחיד שלי הוא רק לחתוך לגמרי".

"מה הסכנה?" שאלתי. "מסוכן. כי הרבה דברים אני מאמין בגלל שכך חינכו אותי. אני יודע שככה אני חייב להאמין. אם אלך אחרי מה שהלב שלי מרגיש, אני פוחד. אני לא רוצה להוציא את זה מהפה, אבל לא נראה לי שהייתי מאמין אפילו בחלק מהאמונות שב-יג' עיקרי אמונה".

המשכנו בשיחה. הוא קרא תיגר על המערכת, על הסמכויות ועל עוד. הרבה כעס היה בו על "עולם השקר". 'המלך הוא עירום' אהב להפטיר במבט מנצח.

בשלב מסוים שאלתי אותו בהתעניינות "למה אתה בעצם כל כך כועס? אתה הרי אומר, וגם מוכיח, ואני יכול להבין את זה, שזה העולם. אתה מחזיק בראיה 'מפוקחת' לפיה כולם בהצגה. אין דבר כזה תום וטוב (כמעט) בעולם. אז על מה ועל מי הכעס?

הכעס הוא הזעקה האילמת 'אני יודע שזה לא אמור להיות ככה'. זה לא מקובל עלי. לא מתיישב על ליבי. שהעולם הוא אכן מקום בו הרעים מנצחים. זה לא צודק. 

בתוך תוכה של קריאת התיגר טמונה האמונה בשלימות ובטוב. שמכוחה באה הזעקה לתיקון.

האמונה שהעולם מתנהל מתוך ערכים של צדק, של טוב. הציור שאני מחזיק בליבי על השלימות. על מה שנכון שיהיה. האמונה שאם הרע מנצח זה משהו זמני. שיום יבוא והטוב ינצח.

הציור הזה שכולנו מחזיקים בלב, התפיסה היסודית הזו של השלימות, של התיקון, שמפעמת בתוכנו זוהי 'אמונה'.

הלב שלנו מרגיש מעצמו מהו טוב ומהו רע. "הגיד לך אדם מה טוב" אומר הנביא מיכה (ו. ח).

גם אם לא מגובש לנו, גם אם אנו טועים בהבנה של איך הדרך הנכונה להגיע לטוב, ההוא, המופשט שנמצא ביסוד תפיסתנו. כשאנו מסתכלים אל השמים, פונים למקור כל הטוב הזה אליו אנו כמהים, זה שהוא אחד, שאין לו כל אילוץ או מחוייבות לעגל פינות ולוותר על משהו מהתכנית שלו, מהערכים המוחלטים של הפעולה שלו. זה שאין מולו כוחות אחרים שהוא צריך 'להסתדר' איתם. ה' אחד'. זה שפועל מתוך ערך טהור. כשאנו פונים אליו זוהי אמונה במלכות ה'.

"מלוך על כל העולם כולו בכבודך... וידע כל פעול כי אתה פעלתו...". זוהי תמציתה של תפילת ראש השנה. התפילה לגילוי מלכותו של הקב"ה. עד שהזוהר הפליג לגנות את הבקשות הפרטיות בימים אלו.

האם אנו אכן במעלה נשגבה זו. האמנם כל מעייננו נתונים אך ורק לגילוי מלכותו של השם יתברך.

בואו נשאל ההיפך. האם יש מישהו שאין בו את הכמיהה שהעולם יהיה מקום כזה בו הטוב יינתן לעולם בלי שום חיסרון. בלי כל פגם. שהעולם שלנו יהיה מקום בו כוחות הרוע לא יצליחו לגרום להסתר פנים. שלא יבלבלו אותנו מדי פעם לחשוב שהם שיביאו לנו טוב. שלא ייראו כל כך משכנעים, ומושכים כפי שהם לפעמים. שלא תהיה להם פתחון פה. "ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

שהטוב השלם, אותו ציור שאנו מחזיקים ויודעים מהו, שיאיר. שימשוך. שיהיה מכובד. שנרדוף אחריו. וגם נשיג אותו.

ובכן תן כבוד ה' לעמך. תהלה ליראיך. תקוה טובה לדורשיך. במהרה בימינו. אמן.

כתיבה וחתימה טובה

התשובה- השיבה אל העצמי

התשובה- השיבה אל העצמי

פרשתנו עוסקת במצות התשובה. ושבת עד ה' אלוקיך. התורה מבטיחה כי כחלק מתהליך השיבה יתקיים בנו "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך..." .
הנביא הושע אחרי קריאתו הנוקבת "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" חושף משהו מקסמה וסודה של התשובה ומשיב לעומתה בדבר ה': "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו".
מהי אותה נדבה שבסגולת התשובה. זו שבכוחה לרפא כל משובה וחטא. ומהו סוד הווייתה.
אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהייתי לה עד לא מזמן. בתחילת שנת הלימודים. הורים צעירים מביאים את בנם הקטן בן השלש עטוף בטלית לתחילת לימוד אותיות הקודש. הם הגיעו מלווים בסבים ובסבתות. ככה, שרשרת הדורות. וכולם מאחלים ומתפללים לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים.
כמה פשוט ככה טהור. הטעימה מלאת האמון מהדבש שעל האותיות, המבט מלא הערגה והתום של הילד. אין בטוח ממנו שהולך להיות 'הכי גדול', 'הכי צדיק'. וכמובן, ילמד את כל התורה. ה-כ-ל. התום הזה. הטוהר. המקום בו אין שום מחיצה בין האני ובין הרצונות. הכל אחד. 
עיניהן של הסבתות מתלחלחות ופני ההורים קורנות ושלוות. משדרות אמונה והבטחה שכך יהיה זה לעולם. גם הם מתחברים לנקודת המבט הטהורה של הילד ומלוים אותו במבטיהם בהזדהות ובהבנה.
התפיסה העצמית הטהורה הזו של הילד יכולה להתפרש על ידנו כנאיביות. כתמימות. אך יש בה בעמדה הזו נקודת אמת פנימית ויסודית. במידה רבה זוהי האמת היותר גדולה ועמוקה. האמת שבה אנו פונים אל מי שאנחנו. אל העצמי שלנו. בעיניים מלאות אמון ואמונה. בחופש מוחלט מרעבון החמדה. בטוחים ונכונים להשביע עינינו מהחיים הנעימים ולהגשים כל דבר שלשמו נועדנו.
כולנו מכירים את רוח הטהרה הזו. אנו חשים אז הזדהות מלאה עם הטוב. מיאוס טבעי ברע. בטוחים כמו יודעים שלעולם לא נרצה עוד את החטא. את הטומאה. את השנאה. את הקנאה. את כל מה שאפל. נרצה רק להעביר את האמת הפשוטה הנקיה הזו הלאה.
במידה רבה, זוהי ה'מציאות' בעצמה. כפי שהיא. לפני שנגענו.
במציאות היומיומית של החיים, מה לעשות, בדרך כלל קצת יותר מורכב ומפותל. יש לנו רצונות סותרים. מאוויים לא ממומשים. שאיפות שאנו חוששים להגשימם.  קונפליקטים בלתי פתורים. יחד עם קנאה, תחרות, חמדה, שנאה, עצב, אכזבה, דכדוך ועוד. אפלה.
וכך אנו הולכים ומתרחקים. מעצמנו. משורש הווייתנו. הולכים ונעשים מתוחכמים, ציניים, מפורדים, קרועים ומסוכסכים. חטא. ערפל. חושך. אין שלום.
כשאנחנו 'מחוברים'. ממש כמו הילד, אנו זכאים לאהבה. סתם. בגלל מי שאנחנו. כמו שאנחנו יודעים לאהוב תינוקות. כמו שאהבו אולי כך פעם אותנו. -"אוהבם נדבה".
בגלל האני היסודי ביותר שבנו. זה שקדם הרבה לביצועים, הישגים, כישורים ויכולות. האני ההרמוני, המתמזג, השלם. אותו אני ראשוני שמאמין. שסולח. שחומל. שמקבל. שרוצה ויכול. זה שניתן לנו בידי אלוקים.לפני שקלקלנו. כך כותב הרמב"ן על הפסוק 'ומל ה' אלוקיך את לבבך': "וה'מילה' הנזכרת כאן... כי ישוב האדם לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות".
כי זוהי סודה של תשובה. לשוב אל עצמו. לשוב לאותו המקום בתוכנו בו עושים אנו בטבענו מה שראוי לעשות.
לא לחינם הכריזה התורה על מצוה זו, מצות התשובה: "כי קרוב אליך הדבר מאד". כי אכן קרוב הוא. מאד. בתוכך הוא. הן זוהי המציאות הראשונית והיסודית שבנו. והתשובה – לשוב אל עצמנו. אל מקור הווייתנו. ובחרת בחיים.

שבת שלום!

מועדי ה' מקראי קודש
depositphotos

מועדי ה' מקראי קודש

מאת: הרב אלעזר וולך שליט"א
רב משיב בבית ההוראה "שלמות המשפחה"
חבר וועדה רוחנית מרכז י.נ.ר 

אז הנה זה בא שוב. ימי החגים באים לקראתנו לשלום ו-כן, כמו בשנה שעברה גם השנה נתכונן בימי הסליחות, נירא ונריע בימי ראש השנה, ניטהר ביום הכיפורים, נשמח בחג הסוכות וניפרד שוב בשמחה ובערגה בשמיני עצרת ואחריהם נחזור, נחזור שוב לימי השגרה. בדיוק כמו בשנה שעברה ובזו שלפניה ושלפני פניה. 
לפעמים מתגנבת לה שאלה שמתריסה בנו ומלקה, היינו שם כבר הרבה פעמים ועולם כמנהגו נוהג. האם משהו השתנה בנו מכל זה? 

השאלה המתבקשת היא האם באנו לשנות? האמנם זה מה שמצופה מאיתנו? לשם כך נועדו מועדי ה'?
ימי המועדים, מעבר לתודעה הלאומית הכללית של עם ישראל כעם ה', כעם סגולה, על הליך כינונו לעם, מתבטאים בצדדים השונים שלהם בימי החגים. כל חג והביטוי הייחודי שלו, בבחירתנו מכל האומות, בהשגחה המיוחדת לה אנו זוכים, ובארץ ה' הטובה שניתנה לנו לחיות בה תחת עיני ה'. וכמו שתיקנו לנו חכמים בנוסח הקידוש שבכל חג 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון' וכו'. 
גם בתודעת היחיד, היהודי הפרטי, בעבודתו האישית מול יוצרו, מביאים לו המועדים, בין השאר, את עיצוב ה'תודעה'. הם אלו שמעמידים ומעצבים את העמדה היסודית, את עמידת המוצא ויחסו הבסיסי ביותר של האדם מול אתגריו, פעולותיו, הצלחותיו והישגיו.
התודעה המרכזית, המשותפת לכל המועדים, היא בקראנו אותם מקראי קודש. כמו שהתורה מכתירה כל חג בשם 'מקרא קודש'. וכפי שפירש הרמב"ן (ויקרא כג ב) שמקרא הקודש משמעותו היא שהם ימים בהם אנו נקראים ונאספים לפני ה' לקדש אותם, "כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל". 
כלומר אנו עומדים לפני השם. כל חג עם העמידה הייחודית והמסוימת שלו, עם הפרספקטיבה המודגשת שמכיוונה אנו עומדים. ודרכה אנו חווים את הקשר עם הקב"ה.
אך בכולם העיקרון הוא אחד. אנו באים עם כל מה שיש לנו ועם כל מה שאנו זקוקים לו. עם ההצלחות וההישגים מצד אחד, ועם הכשלונות, הפחדים, ההזדקקות והתקוות מצד שני . איתם אנו באים, ועם כל מה שמרכיב את האישיות שלנו ונעמדים איתם לפני השם.
בסוכות נעשה זאת עם המינים והסוכה. בפסח עם המצה ותחילת הקציר. בשבועות עם שבועות הקציר ועם המבט כלפי מעלה למקור הברכה בקבלת התורה. בראש השנה עם אי הודאות הטבעית לקראת השנה החדשה ועבודת ביסוס הביטחון והתקווה בהשם בהיותנו נזכרים לפניו לטובה, וביום הכיפורים בעמידה השקופה לפני היודע תעלומות סתרי כל חי מחשבות אדם ותחבולותיו, תוך פניה לחסדיו לטהרנו.
עמידה זו, חגיגה זו, בכוחה לייצר בקרבנו תודעה עמוקה ויסודית של קשר וחיבור, של ייחוס של הווייתנו למקורה, של גובה רוממות ונשגבות, תקוה אמון וחיוביות, תקוה, אמון, שלימות ושלום עם כל מי שאנחנו.
ביסודה של תודעה יהודית זו נטועה התחושה ותפיסת המוצא התודעתית שמישהו נתן לי את כל מה שיש לי והוא נתן לי זאת בחפץ לב, באהבה, בנדיבות. הוא נתן לי כי הוא רוצה לתת לי, כי הוא מעוניין בי ואוהב אותי. חיים בתודעה שכזו מייצרים מאליהם תחושת רווחה, נדיבות ואהבה, החי כך מקרין על סביבותיו רוח של אמון ואמונה, טוב לב ופרגון. קל לו להיות שמח בהצלחותיו שלו עצמו ואינו רואה צורך להסתיר ולהתחבא מעיני חבריו. גם איננו מייחס להם קנאה, כי יודע הוא בידיעה שאין למעלה ממנה, בתחושה חזקה שבתודעתה הוא חי, שהעולם הוא לא מקום שלוקחים בו, העולם הוא מקום של נתינה. של צדק ומשפט. של חסד ונאמנות. עולם שמקבל כל העת ממי שברא אותו ואת האנשים שעליו ורוצה בטובתם.
הטמעת תודעה איננה משהו שהוא מחוץ אלינו. איננו יוצאים מתוך השגרה שלנו כדי להיות משהו אחר כביכול. למרות שאנו מתאמצים כמובן להתכונן כראוי על מנת להיות ראויים ומוכנים לחוות את העמידה המיוחדת שלנו לפני ה', שבזה, ככל שנתכונן יותר כך נהיה יותר בתוך האירוע. אבל הכל הכל מכוון למי שאנחנו. לאותם החלקים שמלווים את השגרה שלנו. לכל מה שמרכיב את האני שלנו. השנה שלנו, ומי שאנחנו, מורכבים מימים של חול ומהימים של הקודש. הימים של הקודש הם המעצבים ומאירים את הימים של החול. עם ימי החול אנו באים לימי הקודש. ומימי הקודש אנו שואבים את הקומה. את מי שאנחנו. כיהודים, כעובדי השם, לימות החול.
זה חייב לפגוש את מי שאנחנו. וזה חייב לחזור על עצמו בכל שנה.

 

הרב יחיאל אוברלנדר ז

הרב יחיאל אוברלנדר ז"ל

אבד חסיד מן הארץ.

משפחת מרכז י.נ.ר מרכינה ראש לשמע הבשורה הקשה והמכאיבה על הסתלקותו של איש האשכולות, בעל החסד, הצנוע, מראשי עסקני וחברי הנהלת מוסדות בעלזא, ומבוגרי מרכז י.נ.ר הותיקים,

הרב החסיד יחיאל אוברלנדר זלה"ה.

הרב יחיאל זכור בצניעותו, בהבנתו וביכולתו לרדת לנבכי נפש האדם ולסייע לו באצילות. 

שולחים אנו את תנחומנו הכנים למשפחה החשובה ולמרת לאה תחי', בוגרת המרכז אף היא,

שסייעה לו בכל דרכיו ועשייתו. 

ת.נ.צ.ב.ה

 

 

תגובות

כל התגובות

רוצה לקבל עדכונים ממגוון התוכן של מרכז י.נ.ר?