אנו זוג נשוי 17 שנים, בנישואינו השניים וחיים באושר. בני מהנישואים הראשונים נמנע מלפגוש את אשתי הנוכחית במשך כל השנים והוא האמין שאשתי הנוכחית היא הסיבה שהתגרשתי מאשתי הראשונה (אמא שלו), למרות שלא, כי הנישואים שלנו לא היו מאושרים, אבל הסתרנו את זה, ואף אחד לא האמין שאנחנו לא מאושרים. יכול להיות שאשתי הנוכחית הייתה "ההדק", אבל בהחלט לא הייתה הסיבה לגירושין. למרות שבני נמנע מלפגוש את אשתי, היא תמיד באה איתי להרבה מאירועי חייו, כמו סיום הלימודים, חתונת בתי או אירועים משפחתיים אחרים בהם הוא נכח, ותמיד במסעותינו קנתה לו מתנה, כאשר קנינו לילדים האחרים. במהלך השנים נפגשתי לבד עם בני מחוץ לביתנו, כי הוא סירב להגיע לביתנו כשאשתי נכחה. בפגישותינו, ניסיתי לשכנע את בני לפגוש את אשתי, וכך ניסו גם בתי הגדולה, וגם אחי, אך זה היה חסר תועלת. אפילו אמרתי לו שאני לא אבוא לנישואיו בלי אשתי, אבל זה היה חסר תועלת. אחרי ניסיונות רבים, אשתי אמרה שהיא לא תגיע לנישואיו, כי בסופו של דבר היא מרגישה נעלבת מההתנהגות שלו, אבל אז זה לא היה רלוונטי, וקיוויתי שהזמן יפתור את הבעיה. לפני מספר חודשים, בני הגיע לביתי יחד עם אשתו לעתיד והודיע שהם יתחתנו. הפגישה הייתה טובה ושני הצדדים דיברו, וקיוויתי שהכל הגיע לסיומו הטוב. כשאשתי ואני דיברנו על הנישואין העתידיים, היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת להגיע לחתונה שלו, כי היא מרגישה שהבן שלי בא כי הוא ידע שלא אבוא לחתונה שלו בלי אשתי. אמרתי שבמקרה זה נצטרך להתגרש, בלי קשר לנישואינו המאושרים וזה שאנו אוהבים זה את זה, וזאת מכיוון שאיני יכול לשאת את הבושה על מה יחשבו חברינו וקרובינו כאשר יראו אותי מגיע לבד. אני מאוד מכובד בקרב החברים והמשפחה שלנו, ואני אדם גאה מאוד באופי שלי, ואנחנו לא גרים לבד, ולכן הבושה להגיע לבד תגרום לי כאב וסבל רב. מה דעתך וכיצד היית מגיב?