לי ולבעלי יש קושי בזוגיות שפוגע בנו מאד. בזמנים של ויכוח, חוסר הסכמה או איזה מעשה שלי שמאד לא לרוחו. פעמים רבות הוויכוח מתלהט ובנקודה מסויימת (בדרך כלל בגלל הבעת זלזול כלשהי מצידי, חזרה לא מדוייקת על טענות שלו וכדו') הוא מתפרץ ואומר לי מילים קשות מאד מאד. החל מהשפלות של "מטומטמת" "רעה" "רשעית" ולצערי גם ממשיך לקללות ואיחולים רעים. תמיד במצב הזה אני נאלמת ונעלמת. בדרך כלל מתחילה לבכות בחוסר אונים ובאותה רגע התחושה היא שזהו, אין על מה לדבר עוד. זה נגמר. כבר מדמיינת את עצמי מתמודדת לבד עם 3 הקטנטנים שלנו. בפועל, ברגע שהוא נרגע הוא תמיד מבין את חומרת מעשיו ואף מנסה לשקף לי את תחושותיו באותו רגע ואת מה שגרם לו לומר כך. אני מסבירה לו בריטואל קבוע שאין שום הצדקה ולגיטימציה לכך. אבל תכלס, ברגש לאט לאט משהו נרגע, אולי כח ההרגל ... וסוג של חוזרים לשגרה. אני כותבת סוג של- כי בשכל אני מבינה שזה לא תקין, שאני לא רוצה ולא מוכנה להמשיך ככה, שהוא חייב להבין שקללות זה לא 'עוד מריבה', ושאין סיכוי שחמש דקות אח"כ הוא יתנהל כרגיל ויצפה ממני גם. האידיאולוגיה הזאת שלי יחד עם תחושה שאני לא באמת מסוגלת כרגע לחוש קרובה אליו גורמים לדפוס קבוע של התנהגות קרירה מצידי, דיבורים רק על מה שצריך, ויחס מנוכר. המצב הזה יכול להימשך יום יומיים ואפילו יותר. ומסתיים או בפיוס מצידו - בדרך כלל בעזרת מגע. או שמטבע הדברים ענייני הבית והילדים מחייבים לתקשר, וכשזה נעשה בחוסר נחמדות- זה הופך לויכוחים ומריבות, בהם אני מאד מאד לא נחמדה- מגודל הפגיעה ומהאידיאולוגיה של המריבה הקודמת. בדרך כלל אחרי הלהט אנחנו מצליחים לדבר נורמלי, ומצליחים איכשהו לעבור את זה עד לפעם הבאה.... בקיצור .... אנחנו נמצאים בלופ מורכב: מריבות בתדירות גבוהה ותוצאותיהן- כך שבעצם יוצא שרוב הזמן אני קרירה ולא נעימה אליו. הוא מצידו תמיד זה שמסיים את זה בסוף וגורם להתקרבות מחודשת והוא טעון על כך מאד- טוען שרק הוא זה שמתנצל מאז ומתמיד ואילו אני המושלמת שלא טועה בחיים ולא צריכה להתנצל. כמובן שזה רחוק ממה שאני מרגישה וחושבת. יודעת היטב את החסרונות שלי בזוגיות ובכלל. אבל גם מבינה למה הוא מתכוון, אני מסבירה לו שאני מייחלת למריבות סתמיות כאלו בהם פעם הוא זה שהגזים וצריך להתנצל ופעם אני חייבת התנצלות. כי כל פעם אחרי התפרצות כזאת, כשמגיעות השתיקות הארוכות שלי, היחס הקר והכעס הבולט- אני חושבת אולי אני צריכה להתעלות על זה?! לבוא ולהתנצל, לסיים בטוב..?!זה לא בטבע שלי ההתנהגות הזאת, ההימנעות מחום ומקרבה קשה לי מאד. אבל השכל לא מאפשר לי אחרת. למרות שבהחלט אני לא מושלמת בוויכוחים- קווים אדומים יש לי! בחיים לא אשתמש במילים נגדו שהם אל חזור, ובטח שלא אקלל. אני חוששת שהתנצלות תתן לו לגיטמציה למילים ולקללות, שזה ישדר לו שאני מבינה איך גרמתי לו להתפרץ כך, ועם לגיטימציה כזאת זה רק יימשך ויימשך. מצד שני, גם צורת ההתמודדות שלי לא מוכיחה את עצמה. המצב רק הולך ומחמיר. אני כרגע אחרי לידה ולא מקבלת ממנו רגישות, הכלה וחום בשום צורה. כי ימים ספורים אחרי הלידה הוא התפרץ ופגע בי קשות ומאז אני לא מסוגלת להביע קרבה בשום דרך, מצד שני זקוקה לזה נואשות במצב הרגיש שלי כרגע. ומרגישה שרק יוצאת נפסדת מכך כי הוא כבר מחזיר אדישות מוחלטת, לא מנסה לשנות או להתקרב. ואני זקוקה לו כל כך, אבל גם לא מסוגלת לסלוח לא מסוגלת להתקרב, וחמור מכך- מרגישה הפעם ברצינות ייאוש עמוק, שהגבול שנחצה הוא משמעותי. שזה לא נכון להתקרב, לא נכון להתפייס. מבולבלת ממש...מהו אופן הפעולה הנכון??אשמח להכונה. תודה רבה!!