שלום וברכה, אנחנו נשואים 6 שנים, עם שלושה ילדים. המערכת הזוגיות שלנו תמיד ידעה עליות מורדות. אבל נראה שאנחנו לעולם נשאר תקועים במקום. גם אם התקדמנו, ברגע של משבר אנחנו שוב חוזרים אחורה ושוקעים לתהום :/ בעלי הוא באמת אדם טוב, אבל הוא לא יודע מהם הצרכים שלי, ואיך להעניק לי אותם. יש לי חוסר גדול ועצום ! חסר לי חום! חסרה לי אהבה! אני משוועת ליחס, לחום ולקרבה. אני מייחלת ליום שבו הזוגיות שלנו תהיה אכפתית וקרובה. אנחנו מנהלים חיים משותפים, מדברים בכלליות אבל כל כך ריק לי בפנים, כל כך ריק לי בלב. מרגישה בדידות רגשית גדולה! בעלי עובד לאורך כל שעות היום, מתפלל, מגיע הביתה לשעתים להיות קצת עם הילדים ואז הולך ללמוד עם החברותא. הוא חוזר בשעות הערב המאוחרת עם "הלשון בחוץ"... מרגישה שהכל עליי. (בשנת שבתון השנה, עם התינוקי בבית). השגרה אפורה. אין זמן איכות זוגי ומשפחתי. גם אם אציע ללכת עם הילדים לגינה בשבת, הוא יתמרמר כל הדרך ויגיד שהוא יכל ללמוד בזמן הזה. ומבלי יציאות זוגיות, הכל בחוץ לא צנוע ולא מתאים. והאוכל יותר טעים בבית. אני מרגישה חסרת ערך, יודעת שהוא מעריך, אבל לא מספיק. חייבת לראות, לחוש ולהרגיש אותו, את ההערכה, את הפירגון. להרגיש שאני אהובה, שאני חשובה לו, שאני יקרה לו. כל כך קל לשמח אותי ולעשות לי טוב על הלב! אבל, הוא פשוט לא עושה את זה. וזה כל כך מוריד לי את האוויר! זה מוריד לי את כל המוטיבציה! את כל השמחה! אני תמיד תוהה לעצמי, מה כל כך קשה??? אני יכולה להיראות נהדר, ולא לקבל ממנו שום מחמאה. אני יכולה לתקתק את כל הבית, ותמיד לקבל את אותו המשפט, איזה כיף שהבית נקי. אשרייך. וזהו. כל כך חסר לי הקשר הפנימי - נפשי העמוק איתו! אני לא צריכה מישהו שימחא לי כפיים כל היום, אבל שארגיש שיש מישהו שקוראים לו בעלי, ושהוא באמת רואה אותי! ובאמת שמח בי! כל כך מחכה שבעלי יציע לי לצאת, לעשות משהו, להקדיש לזוגיות שלנו. אבל זה לא קורה, וגם לא יקרה. לפעמים מרגישה שאולי אני מגזימה עם הדרישות כלפיו, שאולי בכלל זו מציאות דמיונית? אבל יודעת שכך אני מרגישה, שהחוסר הזה לא נותן לי להתקדם ולא נותן לי מנוחה... זה לגיטימי? וכל הדבר הזה רק מרחיק אותי יותר ויותר. אני פחות רוצה קרבה, פחות שיח, פחות שיתוף. בונה סביבי חומה שאני לא יודעת איך אוכל להתגבר עליה אחר כך.... אשמח להכוונה ולסייעות בנושא.