הנה מרן הבית יוסף (ס"ס קצח), שחוטי צמר ורצועות שבראשה מותר לטבול בהם אחר שהרפתה אותם, דמהי תיתי לגזור בהן שמא לא תרפם, דבר שאינו לא בגמרא ולא בפוסקים לגזור בכך. ושכן דעת כל הפוסקים. ע"ש. וכן הוא בדברי חמודות (הל' מקואות אות קכג). וכן מבואר במעדני יו"ט (אות ד), מהא דקי"ל (ביצה יח.) מערמת אשה וטובלת בבגדיה, ולא גזרו משום בגדים המהודקים לגופה. [ע' בשו"ת שיבת ציון (סי' מב) ד"ה ומה שהביא, שכתב לדחות ראיה זו]. וכן בש"ע (סעיף כג) הנזמים והטבעות רפויים אינם חוצצים, ומשמע שאף לכתחלה טובלת בהן. וע"ע בש"ך (ס"ק לה) שכתב, דלא גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי, רק באחיזת ידי חבירתה מתוך שהיא בהולה וכו'. ע"ש. ובסדרי טהרה (סק"ו), כתב, שדברי הרמ"א בשם הגש"ד, שכתב, דלכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים, גזרה משום דברים החוצצים, אינם אלא חומרת האחרונים וזהירות בעלמא, ואף שהלבוש כתב דלא הוי גזרה לגזרה, דבריו דחוקים. וכ"כ עליו במעדני יו"ט וכו'.
וע' בשו"ת עמק שאלה (חיו"ד ס"ס מה) ד"ה ועוד, דמדין הש"ס ודאי שכל שהוא רפוי מותר לטבול בו לכתחלה, וכל מה שהחמירו בזה אינו אלא חומרא בעלמא. ובשעת הדחק בודאי שאין להחמיר בזה. ע"ש. גם הגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (סק"ט) כתב, דמ"ש הרמ"א שלא תטבול אף בדברים שאינם חוצצים, גזרה משום דברים החוצצים, זוהי חומרא יתרה, שהרי להדיא תנן, ולא תטבול בהן עד שתרפם, וכשתרפם הרי היא מותרת לטבול בהן לכתחלה. אלא שהדבר יצא להחמיר לכתחלה מהאחרונים. ולכן נ"ל ברור שזהו רק בדבר שאין בו צורך כמו שירים וטבעות, אבל אם יש לה צורך בהן כגון לרפואה וכיוצא בזה יכולה לטבול בהן לכתחלה, כיון שאין זו גזרה מדינא דגמרא. ע"ש.
ובשיעורי שבט הלוי (סי' קצח סעיף ב אות ג) דייק ממ"ש מרן בש"ע שבחוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשה לא תטבול בהם עד שתרפם, דמשמע שברפויים מותר לה לטבול לכתחלה, ושמרן לשטתו שלא הביא חומרת הרמ"א בשם הגהות ש"ד, שלא תטבול לכתחלה גם במה שאינו חוצץ, אלמא דלא ס"ל הכי. ע"ש. ויש סיוע לדבריו מדברי מרן הב"י (ס"ס קצח) הנ"ל. וכן כתב בספר מאורי אור (חלק קן טהור דף קמא ע"א) בדעת מרן הב"י. ע"ש.
ובשו"ת זרע אמת (חלק יו"ד סוף סימן פו) כתב, הנה בש"ע (סעיף ב) איתא, אלו דברים שחוצצים חוטי צמר וחוטי פשתן שכורכים בהן השער, שלא תטבול בהן עד שתרפם, ואם הם כרוכים בצואר אינם חוצצים לפי שאינם מהודקים, לפי שאין האשה חונקת את עצמה. והוקשה לו להגהות שערי דורא, שכיון שהכל תלוי אי מהדקי או לאו, מה לי בצואר מה לי בשאר מקום, אלא ודאי דקמ"ל דאף אי לא מהדקי ודאי דעלתה לה טבילה, לכתחלה לא תטבול בהן כיון דמסתמא מהדקי, משא"כ בצואר. אבל לא עלתה על לבו להמציא גזרה לגזרה מדעתו לאסור לטבול במיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד, כמו שיש מקום לטעות בדברי הרמ"א. זה נ"ל ברור בכוונת הגהות ש"ד. ונראה שגם הרמ"א נתכוון להנ"ל שהרי בדרכי משה הביא דברי הגש"ד אההיא דאלו חוצצים חוטי צמר וכו', אלא שבש"ע נדפסה בטעות הגהה זו בסוף סעיף א, אבל היא שייכת לסעיף ב, ותימה על האחרונים שלא העירו בזה, הילכך נ"ל ברור להקל בנ"ד וכו'. ע"ש. ואף שבשו"ת חיים וחסד מוספייא (סי' לד) מיאן לדברי הזרע אמת, והעיר ג"כ מדברי הלבוש, דלא משמע כן, כבר כתבו האחרונים על הלבוש שדבריו דחוקים. וע"ע בשו"ת הרשב"ץ ח"ג (סי' רפ), שכתב, שנזמי האוזן אינם חוצצים, שכיון שהן מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו עליהן כלל, ואף לכתחלה יכולה לטבול בהן וכו'. ע"ש.
ובטה"ב ח"ג סי' א הביא סיוע לסברת הזר"א, ושם כתב ומ"ש בשו"ת שמע שלמה ח"ג (חיו"ד סי' ח ריש עמוד קו), שגם מרן מודה להרמ"א דלכתחלה לא תטבול אף בדברים שאינם חוצצים, אינו נראה לי. וכדמוכח ממ"ש בב"י (ס"ס קצח). והרי מרן לא הביא כלל חומרת הגהות ש"ד דלכתחלה לא תטבול בדברים שאינם חוצצים, משום דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה, שאינה אלא חומרא של האחרונים וזהירות בעלמא. וכנ"ל. עכ"פ ד' הערוך השלחן הנ"ל להקל כשיש צורך, נכונים. וכ"כ הרה"ג השואל בשו"ת שיבת ציון (סי' מב), אלא שבנידון ההוא צדק הרהמ"ח להחמיר. ע"ש.
מכל האמור חזינן שאפ' לכתחיל' יכולה לטבול בטבעת רפויה לדעת מרן השו"ע ומ"מ כיון שהמנהג לא כך עכ,פ בדיעבד שכבר טבלה ודאי שאין צריך להחזירה זאת האשה הנצבת לפנינו מבני עדות המזרח.