שלום
אני בת שלושים+-\, אנו נשואים 8 שנים עם 4 ילדים.
אף פעם לא ליקקנו דבש, וקשה לכנות את הנישואים שלנו אידיאלים (וויכוחים אין סופיים ומריבות קשות).
בשנתיים האחרונות התחילה הזוגיות שלנו לסבול מאלימות של ממש. ויכוחים לוהטים שמתדרדים לכדי הרמות ידיים, מכות וגרימת נזק לחפצים האחד של השני.
אני חייבת לציין כי בעלי בד"כ טיפוס נינוח ורגוע, עוזר, מקשיב ואבא לדוגמא. אך כשאני מרגיזה אותו, הוא מסוגל להעיף אותי מהחדר ולנעול את הדלת (העפה פיזית, לתפוס ולזרוק...) או להכות אותי בחוזקה עד כדי יצירת סימנים על הגוף.
למען ההגינות, וגם כדי לקבל ייעוץ נכון, אני חייבת לציין כי ההרגזה היחידה שמוציאה אותו משיווי משקלו היא הטחת עלבונות בהוריו. לצערי, גם אני לא שולטת על הפה...
אני יודעת שאנו זקוקים לטיפול. השאלה שלי היא אחרת. בכל מקום אני נתקלת באימרה כי "יש לברוח עם המכה הראשונה..." אני מבינה כי הבסיס לאימרה הזו היא האמונה כי אדם שהיכה פעם אחת חזקה עליו כי יכה פעם נוספת, ובעצם אין תקווה.
אני שואלת: יש תקווה?!
הגבול האדום
יש טעויות, שיכולות לקרות פעם אחת........ בעולמו של הקב"ה, קיים מושג של תשובה, אבל לא הנביאים ולא החכמים יכלו לחשוב על מושג זה. לכן, בדיני אדם אין תשובה.
כל חברה מגדירה לעצמה מה הוא הקו האדום שלה. בנוסף כל אדם מגדיר לעצמו מה הוא הקו האדום שלו. אני סבור, שהאמירה החברתית צריכה להיות, ששימוש באלימות הוא קו אדום, שעליו נאמר שאסור לטעות אפילו לא פעם אחת.
אולם יכול אדם להחליט, שדבר מסוים איננו מהווה עבורו קו-אדום. אולם עליו לעשות זאת בשום שכל, ולאחר התייעצות, והגדרה ברורה וחד משמעית של הקו האדום.