"למה איחרת? את תמיד מאחרת! אני ממתין לך כבר רבע שעה! למה את לא מגיעה בזמן?..." "למה אתה דואג רק לעצמך? אתה לא רואה שאני צריכה עזרה? מה זו האגואיסטיות הזו? רק הצרכים שלך חשובים, ושלי כלל לא בראש שלך? אני כבר לא יכולה...". זו ביקורת. לפעמים צודקת ולפעמים לא. אך היא תמיד פוגעת והכאב מצטבר ויוצר מרחק רגשי. האם ביקורת היא בכל מקרה שלילית והאם היא מעידה על קרבה או על ריחוק?
התורה מצווה אותנו להוכיח את השני אם הוא שוגה בהתנהגותו, שנאמר: "לא תשנא אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא." מדגיש הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה') שהתוכחה חייבת להיות מנוסחת באופן שלא יפגע המוכיח בעמיתו, שנאמר "ולא תשא עליו חטא." על כן דייקו המפרשים שעל התוכחה להתבצע מתוך הרגשת אהבה של "עמיתך" ולא מתוך כעס וניכור. בנקודה הזאת נכשלים הרבה בני זוג, משום שתגובת הביקורת שלהם אינה באה ממקום של זהירות ולימוד אלא מתוך הרגל וחיקוי של אחרים.
מן הראוי ללמוד וליישם מצווה חשובה זו כביטוי מעשי לתהליך התשובה שאך עברנו בראשית השנה, ועם המעבר לימי החול והשגרה. ללא כלים מתאימים למצוות הוכח תוכיח, אנו מפסידים את המצווה ובאים לידי עבירה: "לא תונו איש את עמיתו"- גרימת צער בדיבור שמביא לערעור הקשר הזוגי במקום לחיזוקו. מכיוון שהתשובה מועילה לכל העבירות אך אין כפרה לעבירות שבין אם לחברו, עד שימחל הנפגע, דרושה פעילות של תשובה מעשית בתחום עדין זה שבין בני הזוג.
כידוע, הדורות משתנים בתכונותיהם. ליתר דיוק הדורות הולכים ופוחתים. מה שהתאים לדורות קודמים לא בהכרח מתאים לדור שלנו. לעומת זאת המצוות הן נצחיות, אך יישומן משתנה בהתאם לדור. אפילו בדור של תנאים הסתפקו חז"ל (במסכת ערכין): "אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור מי שיודע להוכיח." אם בזמן הגדולים אין ידיעה ברורה איך לקיים את מצוות התוכחה, קל וחומר בימינו , דור פחות בהרבה, שדרושה חכמה גדולה שאינה מצויה בקלות שתאפשר לנו להוכיח מבלי לפגוע. יחד עם זאת ננסה להציע שתי דרכים לקיום מצוות התוכחה. שתיהן בשווה 'מלטפות' את השומע, ולא פוגעות בו. קשה לבצע אותן כי אנו לא רגילים לזהירות כה גדולה. ובכל זאת, עם מאמץ מסוים ועם סייעתא דשמיא ניתן לרכוש הרגלים חדשים וטובים.
ביקורת מחמיאה:
כמו שמשה רבנו רמז על חסרונותיו של עם ישראל בבואו להוכיחם טרם מותו בתחילת חומש "דברים", כן צריך לרמוז לביקורת, ולא לאומרה ישירות. יתר על כן, נעשה זאת בדרך מחמאה. לדוגמה: נניח שלדעתו של הבעל אשתו נוטה לבזבז כספים. הוא ינהג בתבונה אם יבליג בעת המעשה ויתחזק במאמר חז"ל "אין חכמה כשתיקה". עליו להמתין בסבלנות עד שיראה, ולו באופן נדיר, שאשתו נמנעת מבזבוז. אז ירחיב בדברים ויחמיא על התנהגותה של אשתו: "אני מאוד מעריך את הזהירות שלך והדרך בה את מתנהגת באיפוק בהוצאת הכספים."
על הבעל להיזהר שהמשפט לא יצא בצורה צינית או בשום ניסוח הרומז לביקורת. פשוט יש להחמיא כי באמת מגיעה לה מילה טובה. ברגע זה אשתו בעיניו ממש בגדר של 'עמיתך'. הדבר יתקבל בשמחה, אך במקביל תיקלט גם ביקורת שלא נאמרה בשאר הפעמים שאז כן היה בזבוז. כתוצאה מכך תשתדל האישה להשיג עוד מחמאות כאלה, מתוך הערכה לאיפוק של בעלה לכל הזמנים ששם נכשלה. ובכך התקיימה מצוות הוכח תוכיח שאמנם גם השיגה את מטרתה: שינוי לטובה.
דרך אחרת להוכיח בביקורת 'מלטפת' היא בבחינת "קשוט עצמך תחילה". אחד התנאים לקיום המצווה היא בדיקה ובחינה עצמית, אם איננו בעצמנו נגועים בחיסרון אותו ראינו בזולתנו. גם אם לא זיהינו את החיסרון בתוכנו, חייב שהוא יהיה שם במינון כלשהו, שהרי "כל הפוסל, במומו פוסל", ובלשון הבעל שם-טוב, כול אחד מראה לזולתו. אז על המוכיח לבדוק בעצמו היכן הוא נגוע באותו פסול ('הפיכת המראה') ולשתף את השני בתגלית על חסרונו. שיחה זו של המוכיח החכם עם המוכח, כשהיא בסגנון של שיתוף, היא הביקורת המלטפת. כי השני יבין היטב את התוכחה אך הוא לא יפגע ממנה כי גם המוכיח מודה שהוא לקוי.
לדוגמה: נניח שהאישה רוצה להוכיח את בעלה על כך שאין הוא מספיק רגיש לצרכים שלה. ראשית כל עליה לעשות עבודה עם עצמה. עליה לחפש היכן היא לא רגישה לצרכים שלו לפעמים, ובמיוחד היכן היא לא רגישה לצרכים של עצמה. אז היא תספר לבעלה משהו כזה:
"רציתי לשתף אותך במה שלמדתי על עצמי. לאחר שהרבה פעמים שמתי לב שאינך רגיש לצרכים שלי, גיליתי שזה מתחיל בתוכי, ביני לבין עצמי. גם אני לא תמיד רגישה לצרכים של עצמי. לדוגמה, אני מנקה את הבית בשעות שאני כבר מתמוטטת, כאלו שהרצפה יותר חשובה ממני. ואז גם קורה שאני לא רגישה לצרכים שלך, כגון כשאתה חוזר הביתה ואינני מדברת אתך כי רע לי. אז למדתי משהו לאחרונה ואני מקווה לשפר ולהיות יותר קשובה..."
הבעל שומע ומתפלא מהכנות והתעוזה, ובתוך תוכו חושב שגם הוא רוצה לשפר את הרגישות לצרכים שלה... אכן, ביקורת מלטפת, בשיטת "הפיכת המראה".
מומלץ לנסות את הביקורת המלטפת לא רק בין בני הזוג אלא גם עם הילדים. דווקא שם, מול הילדים, רואים תוצאות מדהימות כמעט מיידית. זה מעודד אותנו לנהוג בעדינות גם בתחום היותר קשה, בין בני הזוג. אז נגלה ש- "לפום צערא אגרא". כלומר, לפי הצער כך השכר.