בני-זוג שהם חברים ורעים אהובים, זוכים לחיים נפלאים מעל ומעבר ליכולת תיאור במילים. כי השכינה מצויה בזכות השלום, האהבה והרעות. אז הם טועמים מעין עולם הבא. אך לפעמים הם חווים את ההיפך, כאשר יש מריבה ופגיעה הדדית. בזמנים אלה התחושות הן קשות ומתסכלות אך דווקא בהם טמונה צמיחה, היבנות והתחדשות.
אומר דוד המלך עליו השלום במזמור צ"ד בתהילים: "אשרי אדם אשר תיסרנו י-'ה ומתורתך תלמדנו." כלומר, אשרי האדם אשר חווה ייסורים, ביודעו שהם כולם מאת ה'. אדם זה נהיה מאושר משום שהוא לומד להבין את פשר הייסורים. בזכות התורה הוא מתעורר בהדרגה ומגלה את מה שלא הבין לפני כן.
מלמדת אותנו התורה הקדושה כי עלינו לברך על הרעה כשם שנברך על הטובה. זאת מאחר והייסורים הנשלחים גורמים לנו לפקוח את עינינו ולהבין שראייתנו את המציאות כרעה מעידה על כך שראינו אותה שלא על פי האמונה בתורה ובה' אלא על פי הרגלי מחשבה והנהגות שהופנמו עוד מילדותנו. בעקבות ההתפקחות קורה דבר נפלא ומשמח, כפי שקורה לנו בזמן ההכנות לשבת: "התעוררי התעוררי, כי בא אורך, קומי אורי". מילים אלה אנחנו אומרים ב"לכה דודי לקראת כלה". הכניסה למעין עולם הבא של שבת היא התעוררות ממחשבות של חולין לחוויית הקודש. אנחנו מגלים שיש בתוכנו אור אלוק'י ולא נותר כי אם לתת לאור עצום זה להאיר דרכנו לכל העולם בו אנו חיים. התהליך הוא ממש "יציאת מצרים" פרטי משעבוד לדאגות, פחדים וכעסים, לשחרור של מתן תורה, כשהכול מתנת חינם מה' .
תהליך זהה יכול להתרחש בעוצמה אדירה בין בני זוג באם ידעו הם להפיק את הלקחים שלאחר המריבה. בעצם האירוע, בתחילתו, יש גלות חשוכה בנפשות בני הזוג. כל צד פגוע מהשני והכאב הוא גדול ולפעמים בלתי נסבל. אך נוכל לנסות להתעלות מעבר לרגשות הכואבים ולשאול מדוע זה קרה לי, ומה אוכל ללמוד מכך על עצמי.
במקום להמשיך לכאוב את הכאב שבלבנו ולהאשים את השני כמי שאחראי לכך, נזכר שמשום מה בורא-עולם הביא אותנו לידי המריבה הזאת, ולא לחינם. הכרה והבנה זו מצמצמת את עיסוק הכפייתי בתוכן המריבה, הכאב וההאשמה, ופותחת הזדמנויות למידה חדשות.
בשלב הבא, לאחר שהבנו שיש טעם וסיבה לכל דבר, תגיע הידיעה מתוך עומק האמונה שהכאב הזה אמור להיות לטובתנו. עצם מחשבה זו מפעילה את האמונה ויש התחלת תנועה משחררת ממחשבות המריבה.
ההבנה האחרונה אליה אנו שואפים להגיע היא שהכאב נובע ממחשבה שלא מוכנים להשלים אתה. לא העובדות כואבות, אלא המחשבות שלנו על העובדות: כל מריבה מתחילה מעובדות מסוימות שעליהן מתווכחים בני הזוג, משום שהשקפתם לגביהן שונה זו מזו. לדוגמה, הילד בוכה. זו עובדה. האמא עייפה וחושבת שראוי שבעלה ייגש אליו ויטפל בו. הבעל מאמין שזה בכי של פינוק וראוי להימנע מהתייחסות בכדי לאפשר לילד להיות יותר עצמאי וחזק בנפשו. הדעות האלה, הסותרות זו את זו באותו הרגע, עשויות להוביל לידי מריבה. אם תתפתח המריבה מנקודה זאת, הכאב שיחוש כל אחד אינו קשור כלל לילד הבוכה או אפילו לשאלה אם ראוי לטפל בו או להימנע. הכאב הוא תמיד תוצר של מחשבה כגון:
"הוא לא מכבד את דעתי. אני לא חשובה לו."
"היא לא מוכנה לקבל את דעתי. אני עצלן בעיניה. זה לא צודק!"
"אני אפס בשבילו. בשביל זה התחתנתי? אינני יכולה יותר."
אפשר להוסיף עוד הרבה אמירות מסוג זה כאשר כולם מסקנות עגומות על עצמנו, על זולתנו, ועל החיים שלנו. ברוב המקרים אנו לא אומרים אותן כי הן עמוקות ומוכרות כל כך שהן על גבול הבלתי מודע, אך הן שורש הכאב של כל מריבה. מחשבות אלה הן שמכאיבות לנו כל כך כי אנחנו לא מוכנים להשלים אתן. ההתנגדות למחשבות אלה באה משום שהן אינן נכונות, והנשמה שלנו יודעת שהמחשבות האלה הן הבל הבלים. כלומר, כשאנחנו נפגעים ומסרבים להשלים עם המסר הסמוי, אנחנו מבטאים את נשמתנו הטהורה המתנגדת למחשבה המוטעית שאנחנו לא בסדר, או שהחיים לא בסדר, או שאנחנו חסרים, וכו'.
נניח שהאישה מאמינה שהיא אינה חשובה לבעלה. עובדה: הוא התעלם מבקשתה. הכאב לב שהיא חשה בא כדי להתריע לה שהמחשבה הכואבת ("אני לא חשובה לבעלי") היא טעות. הנשמה שלה יודעת מה שבאותו רגע זה היא שכחה: "אני אשתו של בעלי ואני חשובה לו, כי שנינו צלם אלוק'ים ושנינו חשובים בעומק הווייתנו זה לזו, כפי שאנחנו שנינו חשובים לאבינו שבשמים."
כתוצאה מהיזכרות זו, נדע שיש לנו אופציה אמתית לוותר על המחשבה המכאיבה ולהיאחז באמונה העמוקה שאנו היוצרים את כל המחשבות. הויתור על המחשבה המכאיבה יגרום לנו לחייך מתוך הכאב ולהתחבר הן לריבונו של עולם והן לבן הזוג שלנו. הוא שיזכיר לנו כי "בנים אתם לה' אלוק'יכם", ועל כן "את אשר ה' יאהב יוכיח". כי התוכחה הכואבת מיועדת להזכיר לנו שהמחשבות שיצרנו הן מכאיבות כי הן לא נכונות. או אז אנו יוצאים ממצב הכאב למצב הפוך לחלוטין: עונג ואושר של מעין עולם הבא, שמחה ואהבה אין-קץ. פתאום נהפכים חיינו ממסע כבד ומתיש, לריקוד קליל ומחיה, לחיים של שמחה. בזמנים כאלה ה' משתעשע בנו במלא נחת רוח, כפי שאמר הנביא: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים..."