יצחקי הוא בנה של חוה. הוא לא בן יחיד, אבל הוא כמו כל אחיו, זורק את בגדיו על הרצפה מיד לאחר שהוא פושט אותם, משאיר את כלי האוכל על השולחן לאחר הארוחה, וגורם לאמו לטרוח טרחה יתרה בכדי להחזיר את הסדר בבית על כנו.
גם הכנת שעורי הבית, הופכת לסיוט עבור חווה. היא רודפת אותם ויושבת איתם שעות רבות בכדי שיעשו את המוטל עליהם, ואילו הם ובראשם יצחקי משחקים בעפרון, מציירים ציורים קטנים בשולי המחברות, וקוראים מן הצד ספר מצוייר באופן שבו אמא לא תרגיש.
חווה מותשת. גם בעלה משה לא טומן ידו בצלחת, ותורם את חלקו בהפעלת הילדים לעשייה בונה וחיובית. אך העגלה, כמו מסרבת לזוז ממקומה, תקועה.
לפעמים הם מסתכלים על ילדי השכנים. האמא עסוקה והאבא גם הוא נעדר, הבית אמנם אינו מטופח כביתם של חווה ומשה, אך הילדים? איזה תפקוד!. נכון שהקטן שלהם הולך עם חולצה רכוסה קצת באלכסון ונעליים שנפרמו שרוכיהם, אך השיעורים נעשים, והילדים תמיד מופיעים בזמן לכיתה, וגם כשאמא לא בבית הם לוקחים סידור ומתפללים בקביעות. נכון שהרצפה אינה נקיה ביותר אך הילדים עצמאיים ויודעים להסתדר ואף לבשל אוכל לעצמם.
מה קורה פה? שואלת את עצמה חווה בהשתוממות. אני עושה את כל מה שצריך ופירות, אינני רואה לעשייתי זו, ולהפך, העול גובר משנה לשנה ואני מתמוטטת תחתיו, ואילו שכנתי זו, נעדרת מביתה יותר משהיא נמצאת בתוכו, וילדיה מתפקדים כמו חיילים לפני מסדר. בכדי להבין את העניין עלינו לדעת ששתי משפחות אלו מייצגות שתי שיטות חינוך שונות באחת בולטת הורות מאוד נוכחת ומאוד מעורבת, ובשניה בולטת נעדרות הורית.
הנעדרות ההורית בקיצוניותה, דרכה כמובן שהיא מביאה לידי הזנחה, ואילו המעורבות ההורית בקיצוניותה מביאה לידי פינוק. פינוק והזנחה הם שני הצדדים של אותה מטבע, הזנחה אינה רצויה כי היא משאירה פגיעות רגשיות וכמובן גם התפתחותיות, אך מצד שני הילד חייב להאבק על חייו אם ברצונו לשרוד, מה שנותן לו מרחב להוציא את יכולותיו, במידה ויש לו כאלה, מהכוח אל הפועל. ואולם שתי הדרכים בקיצוניותן אינן רצויות.
חווה ומשה המופיעים בדוגמא זו, מעורבים באופן מופרז בהתפתחות ילדיהם והדבר מביא לתוצאה ההפוכה מזו הרצויה להם. הפינוק משחית את תחושת האחריות של הילד. הוא גורם לכך שהעולם ומטלותיו מנותקים ממנו. ולכן חווה נאלצת לעבוד כה קשה.
דרכם של ילדים שהם סבורים שהמיטות מתנערות ומסתדרות לבד, המצעים מרחפים אל מקום מסתורי כלשהו ובאורח פלא מגיעים נקיים אל מיטתם. הבגדים, רצים באופן עצמאי אל מכונת הכביסה והמשרתת "השקופה" מחזירה אותם לארון. אמהות , לדעתם אינן עייפות לעולם, ובקצרה כל היקום נועד לשרתם, ילדים תופסים זאת בטבעיות, כי ילד בתחילת חייו הוא אגוצנטרי ומרוכז סביב עצמו, אלא אם ההורים מלמדים אותם אחרת.
אמא שלעולם אינה מתעייפת וביתה נקי ומסודר, ילדיה תמיד מטופחים והיא שולטת על הכל מפריעה לילדיה לראות כי חוץ מהם יש בעולם עוד כמה בני אדם שצריכים להתחשב בהם. סיבות רבות יש להורים לטעות זו בהתנהגות ההורית. ישנן אמהות הששות כל כך לעשות את תפקידיהן מבלי שיפריעו להן, עד כי הן שוכחות שהילדים גם הם צריכים לקחת את העול על עצמם.
ישנם הורים שיש להם צורך להיות מושלמים.
יש הורים שמרחמים על ילדיהם. הם חושבים שילד הוא עדיין קטן, חלש, או לא יכול, הם מגוננים על הילדים בכדי למנוע מהם צער, סבל והרגשה רעה.
יש הורים שרוצים לתת לילדיהם מה שלא היה להם מעולם, או שילדם יאהב אותם והם פוחדים לאבדו. וכך הם מגדלים את ילד "המגיע לי", ואת ילד "זכותי", ואת הילד המקופח שעושה להם פרצופים, כי לפי הבנתו את העולם, הוא לא קיבל את מה שמגיע לו.
פיתוח תחושת אחריות אצל הילד, זו אולי מטרת המטרות של החינוך. ילד שמתפתחת אצלו תחושה נכונה של אחריות מתחיל את דרכו לעבר התחברותו עם כלל ישראל ברגל ימין. בכדי להגיע למידה של "הנושא בעול עם חברו" המתבקשת מכל אדם בישראל, עלינו כהורים, לפתח בילד קודם כל את מידת האחריות לשאת בעול חייו.
בשלב הראשון, עליו ללמוד למלאת את מטלותיו שלו, כבר בגיל שהוא יכול לעשות אותם בעצמו. אחר כך כמובן לשאת בחובות לימודיו ובעול המצוות, וכמובן בשלב הבא לשאת בעול אשה, עול הבית, חינוך הילדים, תלמידים ושאר הציבור. כך זו דרך הגדילה של הפרט אל הכלל, כפי שמלמד אותנו הרב וולבה שליט"א ב"עלי שור".
על האדם להרגיש שכל העולם נברא בשבילו, אך מי שבטוח ומתרברב בכך, עלינו כהורים ללמדו ש"יתוש קדמך".