שרי הקטנה מאוכזבת. היא קיוותה ללכת עם יפה חברתה לגינה אחר הצהריים.
היא אכלה את ארוחת הצהריים וחיכתה יפה עד השעה ארבע. ואז? אז קרה משהו שאף אחד לא צפה מראש. יפה הייתה צריכה ללכת עם אימה לרופא, והטיול לגינה בוטל. שרי החמודה עם העיניים הגדולות והלחיים העגולות התיישבה הלומת רעם על הרצפה והחלה לבכות. בתחילה, חרישית. דמעות צנחו מעיניה אל לחייה העגולות והותירו עליהן שבילים רטובים.
ליבה של אמא נחמץ בקירבה והיא הביטה בשרי ברחמים. למראה פניה הרחומות של אמא קפץ טון בכיה של שרי לדציבלים גבוהים יותר, וצרחותיה פרצו דרך חדשה מאוזנה של האם היישר אל תוך ליבה. "שרי'לה", אומרת אמא הרחמנית, "אל תבכי!, יפה הייתה צריכה ללכת לרופא!" מנסה האם את דרך ההסברים. ומשהיא לא נענית היא מנסה את דרך הניחומים והפיוסים "שרי'לה מותק, את רוצה סוכריה?" ומשהיא לא נענית היא מנסה את דרך הגערות "שרי מספיק! השכנים שומעים אותך הם יחשבו שקרה לך משהו!". ומשהיא לא נענית היא מנסה את דרך הענישה- "שרי די! מספיק! לכי עכשיו ומיד לחדר ותבכי שם!".
אבל שרי הקטנה והחמודה כבר איבדה שליטה. היא שוכבת על הרצפה, פניה האדומות מבכי והיסטריה ורגליה מקפצות בעצבנות חסרת שליטה. "אהההה"...... עולה קול צעקתה מעלה מעלה למבוכתה הרבה של האם שמוכנה לנטוש את כל עיסוקיה ברגע זה ולצאת עם שרי לגינה תכף ומיד.
ואכן, כך היא עושה בלב כבד, והעיקר ששרי לא תסבול אכזבה כה קשה, או שהשכנים לא יעירו ש"שמענו את הבת שלך בוכה.." ומה למדה מכל זה שרי הקטנה?
היא למדה שבכדי להשיג את רצונה, עליה רק להפעיל יותר לחץ ואמא היקרה תישבר. היא גם למדה שאם מישהו אוהב אותה הוא חייב לספק לה את כל רצונותיה ולמנוע ממנה צער. ובעיקר, היא למדה שאמא מאוד מפחדת שהיא תתאכזב, וכמובן שאכזבה וכאב הם מציאות בלתי נסבלת שאי אפשר לחצות אותם ולהמשיך הלאה, אלא חייבים לעמוד על כך שהדברים יהיו בדיוק כפי שתכננו.
והשאלה הנשאלת פה האם מסקנות אלו ודומות להן, שאותן טוותה שרי במשך חייה, הן מסקנות שיעזרו לה בהמשך הדרך לספוג אכזבות, כאבים וצער בחייה.
כאב הבא בעקבות אובדן או מציאות מאכזבת היא חלק בלתי נפרד מתמונת החיים שלנו. כשאדם נאלץ לוותר על רצונותיו מת משהו בקרבו, חלומו הלך לעולמו, וזכותו המלאה להתאבל עליו. כשאנו מונעים זאת מהילד משום שקשה לנו להתמודד עם הצער שלו, אנו מונעים ממנו את הזכות הראשונה במעלה שלו- להרגיש את אשר הוא מרגיש ולהתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה.
הכאב האכזבה והאבל הם רגשות שמופיעים בעקבות אבדות בלתי נמנעות, ותפקידם לעזור לנו לעבד את משמעות האובדן עבורנו ולהביא אותה למציאת פתרונות אישיים ולהתגברות על אבני הנגף העומדות בדרך החיים.
כשנולד ילד חריג לדוגמא, זה מאורע מאכזב, יש אנשים שימסרו אותו למשפחה אומנת. זו אפשרות, המעידה על בריחה מהתמודדות עם הקושי והכאב. ולעומת זאת כמה מעריכים אנו אדם שאחרי שהוא כואב את העובדה שנולד לו ילד חריג, הוא מטפל בו במסירות ואף זוכה לעזור לאנשים אחרים דרך התנסות זו ולהיות להם דוגמא לגדולה ולעמידה בניסיון.
וכך בכל תחומי חיינו, אנו גדלים דרך האכזבות והאבל על האובדנים שלנו, ובאופן זה אנו כותבים את סיפור חיינו שאנו מקווים שהוא יהיה סיפור של גבורה, התגברות וגדילה רוחנית.
הקושי והמוות מבליטים את ערכם של החיים. דווקא מציאותם מאירה את הזמן המוקצב לנו באור יקרות ונותנת משמעות אמיתית לכל רגע ורגע ולכל מעשה ומעשה, שכן הזמן קצר והמלאכה מרובה וכל מעשיך בספר נכתבים, ומוטב שזה יהיה ספר טוב.
אם שרי הייתה לומדת להתאכזב והיו נותנים לה להתאבל על האכזבה שלה בבכי. היא הייתה מוצאת לעצמה פתרון אישי ועיסוק אחר מהר מאוד. אבל אמא של שרי הרחיקה אותה מהכאב, ועובדה זו לא נתנה לה את האפשרות לפתח כלים בכדי להתמודד איתו. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" כך אומר הפסוק. רחמי ההורים במקרים כאלו הם רק מזיקים, הם מגדלים ילדים חלשים, ממורמרים ורכרוכיים.
במקום זאת כדאי לתת לילדים להתמודד עם "מר גורלם" באומץ הורי, לעמוד בלחצים הפנימיים והחיצוניים שבכי של ילד עלול לעורר, מה שיאפשר להם בהמשך להתמודד עם סערות החיים, מתוך הבנה עמוקה שהם עשו את הדרך הזאת כבר בעבר ושאפשר לעבור את המכשול.