כל אחד חולם שביום מן הימים הוא יהפוך להורה.את כל החוויות הלא נעימות שקרו לו בילדותו הוא בטוח שהוא לא יעשה לילדיו.ההורה אומר לעצמו
" כשאני אהיה הורה אני יעשה אחרת עם ילדי ".... " לי זה לא יקרה".... ההורה שואף שלילדיו יהיה טוב. ההורה רוצה להעניק להם, לעשות עבורם ולתת את כל אשר ביכולתו למרות שלעיתים הדבר כרוך במאמצים ובקרבנות גדולים.
ההורה חושב שככל אשר הוא יתאמץ עבור ילדיו, ילדיו יעריכו ויוקירו מה שהם עושים עבורם וכל זה ייתן לילדים הרגשה טובה.
ההורה משקיע הרבה בחינוך ילדיו בכדי שהתנהגותם תהיה חיובית
ונעימה. רוב ההורים מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדם.
מתחילת דרכו מנסה כל ילד כמיטב יכולתו למצוא חן, להשביע רצון, להיות מקובל. להראות שהוא מסוגל להועיל ועל ידי זה הוא יזכה בהערכה של האנשים שנמצאים סביבו. כל ילד שמצליח בכך מתמלא תחושת סיפוק והנאה, ומשתדל ליצור יותר ויותר מצבים כאלה, שבהם הוא ממלא תפקיד חיובי ומועיל. בכדי לא לאבד אותה תחושה נפלאה העושה את חייו טובים ונעימים. שוה לו להמשיך ולהתנהג כך. (אגב, הדבר נכון גם לגבינו המבוגרים.)
יכולת הנתינה נותנת לאדם את התחושה ,אני מועיל, אני יכול, זקוקים לי.
התחושה הטובה שצריכים אותי ואני מועיל באה לידי ביטוי בצורה הגדולה ביותר כאשר האדם הופך להיות הורה.התינוק בתחילת חייו חסר אונים ויכולת לעשות שום דבר עבור עצמו.את כל הפונקציות הקיומיות ההורה חייב לעשות עבורו.
כאשר הילד מתחיל לגדול ולהיות עצמאי , הוא מנסה לעשות דברים כמו הגדולים סביבו.היכולות שלו הולכות ומתרבות עם הזמן ההליכה,אכילה הדיבור וכו'.
בד בבד הילד מתקדם עם היכולות שלו המביאות אותו בסופו של דבר להיות עצמאי .באותה העת הוא גם בונה את אישיותו המיוחדת .
לעיתים רבות חשים ההורים שהילד מתחיל להתמרד, להתעקש, להילחם, להפר את הסדר ולהתחמק ממילוי חובות, ההורים מתעקשים להאמין שהוא עושה כך משום שרע לו בחברתם.הם חשים תחושת אכזבה שהוא אינו עומד בצפיות שהם חלמועל הילד שלהם.להורים קשה להתמודד עם התנהגויות אלו והם מעדיפים לחשוב שמשהוא פגום באופיו או שמישהוא " קלקל אותו". יותר נוח להם לחשוב ש"משהוא לא בסדר עם הילד הזה" מאשר להכיר בעובדה שהם עצמם מלמדים אותו לעשות אותם דברים שמפריעים להם.
קשה להורה לראות את הקשר בין ההתנהגות שלהם, שמעניקה,
נותנת ותומכת ומאידך הילד מעורר את כעסם ומערער את היחסים בין בני כל בני המשפחה.
הילד המפריע אינו ילד מופרע.
ילדים מופרעים הם ילדים הסובלים מליקוי, הניתן לאבחון ולמדידה במערכת הארגונית או הנפשית, או בשתיהן גם יחד. ליקוי כזה מתבטא בהתפרעויות קבועות ומתמידות בתפישה בחשיבה ובתגובות הרגשיות והמוטוריות. אחוז הילדים המופרעים בקרב אוכלוסיות הילדים הקרויים "בעיתיים" הוא קטן מאד למזלנו. והחברה המודרנית יצרה שיטות כלים ומוסרות המאפשרים להעניק להם עזרה טיפול ושיקום.
החלק הגדול בקבוצת הילדים הנקראים "בעיתיים"
מורכב מילדים מפריעים הילד המופרע איננו ילד הסובל מליקוי כלשהוא. הילד המפריע הוא ילד מיואש.
ילדים מעריכים את עצמם,ובונים את אשיותם לפי האנטראקציה שלהם עם האנשים שסובבים אותם.ילד שהוא קטן רואה במשפחתו את הדמויות שמיצגות עבורו את כל העולם.הילד רוצה להשתייך עליהם ולהיות חלק במשפחה .
כאשר התנהגויות שלו לא מתקבלים בברכה ובשמחה הוא ממשיך למצוא דרך כלשהי בכדי להיות שייך.
הילד מגלה מהר מאד שהתנהגות שלו המפריעה מושכת תשומת לב רבה והוא מקבל אמנם יחס שלילי אבל אין לו ברירה כי חשוב לו מעל הכול להיות חלק במשפחתו.
מסכנה הגיונית -
הילד המפריע הוא ילד, שהיחסים שלו עם בני משפחתו אינם מספקים אותו. הוא אינו מרוצה מהם ומחפש צורת יחסים אחרת, יותר טובה, יותר מספקת בכדי להשתייך אליהם. באמצעות ההתנהגות המפריעה (עד כמה שהדבר נראה מוזר) הוא מנסה לבסס את מקומו בבית, לאחר שלא הצליח לעשות זאת באמצעות ההתנהגות המועילה. בצר לו, מקווה המסכן שההתנהגות המפריעה תקנה לו "כרטיס כניסה" לחברת בני משפחתו, ותזכה אותו בתשומת הלב ובהערכה שאותן לא הצליח להשיג כאשר ניסה למצוא חן, להשביע רצון ולהועיל בדרכים שקטות.
הילד בהתנהגות המפריעה מקטין את סיכוייו להשיג את המטרה החשובה מכל – להתקבל להיות רצוי ואהוב. ומאידך, ככל שהוא מתרחק מהמטרה מעמיק הייאוש וגדל הצורך באמצעים חריפים יותר כדי להיכנס פנימה אל תוך המעגל המשפחתי. ככל שהוא מנסה יותר, הוא מסתבך יותר.
בעצם נוצרת פה מערבולת שאין לה התחלה ואין לה סוף וקשה מאד להורים למצוא את הדרך לצאת מהסבך.ככל שהילד צעיר יותר ההתנהגויות המפריעות קטנות יותר.אך אם מערכת היחסים הלא טובה ממשיכה לאורך שנים רבות המעשים והבעיות יגדלו באותו היחס.ככל שהזמן עובר הילד מאמין שאין לו סיכוי, הוא מסוגל לוותר כליל על כל ניסיון להשתלב בדרך חיובית ובונה.
המבוגרים הממונים על שלום הילד וחינוכו גם ממשיכים לנסות בכל כוחם לאיים, להחמיר להעניש ולדחות אותו. הילד מרגיש , כמובן נפגע ומקופח, ואז הוא "משלם לנו כגמולנו".
במצבי חרדה ובלחץ של רגשי – אשם, מאבדים ההורים לחלוטין את היכולת לפעול בהגיון ובשיקול – דעת, ונוטים לוותר על כל: "ניתן לך כל מה שתרצה - רק שתהיה ילד טוב". והילד מגיע בקלות למסקנה ההגיונית, המתבקשת מאליה: "רק כאשר אני רע מתייחסים אלי ומוכנים לתת לי". ילדים כאלה מכריזים לא פעם ש"לא כדאי להיות טוב", ואינם מוכנים לנטוש את התנהגותם המפריעה כי "זה לא משתלם". רק הבנה נכונה של המצב מצד ההורים והמחנכים (שכן מצב כזה בא לביטוי גם בבית הספר) יכולה למנוע הידרדרות למצבים שקשה מאד לשנותם.
קודם כל, חזרו ושננו לעצמכם: ילד המתנהג רע, הוא ילד שרע לו. ואם כך הוא הדבר, צריך להיזהר מאוד בכבודו (למרות מה שהוא מעולל לכם). צריך להראות לו שאוהבים אותו גם כשאינו בסדר, ולעודד אותו בלי הרף! הוריו ומוריו המקבלים על עצמם לעודד ילד שמתנהג "רע" ידברו אתו רק על הדברים החיוביים שהוא עושה (אפילו אם הם מעטים ונדירים).ישנה חשיבות רבה להפריד בין העושה למעשה."אנחנו אוהבים אותך" ללא תנאי אך המעשה לא מוצא חן.ההורים צריכים להפסיק להגיד לו "איך הוא צריך להיות" כדי לזכות ביחס טוב מצדם. בקיצור – יעניקו לו יחס חיובי ללא תנאים.
רוב ההורים שיש להם ילדים מפריעים, טוענים שזה לא רק קשה אלא אף בלתי הגיוני. טענה זו מתבססת על ההנחה שהילד המפריע הוא פשוט ילד רע שעושה מה שמתחשק לו, נהנה מהחיים ומנצל לרעה את טוב לבם של הוריו, ולכן לא יזיק לו אם יחוש את נחת זרועם ויראה שאם הוא כזה, אז "אנחנו לא אוהבים אותו" רק הורים שיסכימו עם ההנחה, שילד שמתנהג רע הוא ילד שרע לו רק הורים שמסוגלים לעודד אותו כפי שצריך יוכלו לעזור לו לשנות כיוון.
ילדים מפריעים מגרים את ההורים לתגובות שליליות הכוללות ביקורת הרסנית, דיבורים מיותרים, הטפת מוסר, האשמות ועלבונות, עונשים ונקמנות. לכן כל כך חשוב להזכיר להורים את הכלל הישן והטוב: כשהילדים מרגיזים – עצרו, עצמו את העיניים וספרו עד עשר בטרם תגיבו. מעט מאד הורים עושים זאת. רובנו מגיבים מיד, באופן אימפולסיבי, וכמובן מוטעה ומזיק. הטיפול המתקן בילדים מפריעים מחייב מחשבה, ויש לקדיש זמן לתכנון התגובה הנכונה. בזמן המוקדש למחשבה ולתכנון יש לעשות חמישה צעדים:
1. לעצור, להתבונן ולבחון באופן יסודי מה קרה.
2. לחשוב מה הן השגיאות שאנו עלולים לעשות ברגע זה, ולהימנע מהן.
3. להבין לאיזה פח מנסה הילד להפיל אותנו, ולא ליפול בו.
4. להגיב לאחר שהחלטנו מה לעשות ולאחר שהכעס הראשון פג.
5. להשתמש באירוע למטרה חינוכית ומעודדת.
6. להיות ממוקד בחיובי.
ולבסוף כדאי לזכור במצבים כאלה את אמרתו של הלל: מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. ובמקרה שלנו, דינו של הילד כדין חבר. איך אתם מרגישים כשצועקים עליכם ומטיפים לכם מוסר? האם אתם אוהבים שמעליבים אתכם? שמעירים לכם על כל דבר? שלא סומכים עליכם? שבודקים אתכם? מבליטים בפניכם את כל החסרונות שלכם? שמותחים עליכם בקורת באופן קבוע? שמכים אתכם? ששולטים בכם? אין כל ספק, שכל אלה שנואים עליכם בדיוק כמו עלינו.
אז למה שתעשו אותם לילד שלכם, ועוד לילד שרע לו?