ישנם הורים משמורנים, אשר אינם מצייתים להוראות הסדרי הראיה שבפסק הדין או בהסכם הגירושין, אינם מביאים את הקטין בשעות המפגש ומחבלים במזיד בקיום המפגשים. על-מנת להתמודד עם מציאות זו, קיימות סנקציות רבות כנגד הורים אלו כגון: תביעה לבית הדין בגין הפרת הסדרי הראיה בהליך על פי "פקודת בזיון בית הדין", תלונה פלילית במשטרה בגין הפרת הוראה חוקית על ידי ההורה המשמורן (סעיף 287 לחוק העונשין), וכן קיימות הוראות המסמיכות את בית הדין להחיל סנקציות נוספות (סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות).
מנגד, ישנם הורים שנקבעו להם הסדרי ראיה אך הם אינם מקיימים אותם. מצבים אלו אינם חריגים וחוזרים על עצמם במקרים רבים. במקרים אלו, ההורה שלו נקבע הסדר הראיה אינו מגיע בימי הביקורים, אינו לוקח את ילדיו בשבתות שנקבעו, מסרב לקשר עם הילדים או מקיימו לסירוגין. הסיבות לכך רבות ומגוונות. לדוגמא, כאשר הורה שאינו משמורן נישא מחדש ומעוניין למסד את הקשר, בפרט אם גם לאשתו החדשה יש ילדים משלה או לשניהם ילדים משותפים. במקרים כאלו ההורה נדרש לטיפול אינטנסיבי במשפחתו החדשה, מציאות הגורמת לא אחת להזנחת הקשר עם הילדים מהנישואין הראשוניים. בנוסף, יש מקרים בהם ההורה נדרש לעבוד עד שעות מאוחרות על מנת לעמוד בתשלומי המזונות ופרנסת המשפחה החדשה, שבאים על חשבון הסדרי הראיה.
האם ניתן לחייב את האב לעמוד בהסדרי הראיה? מה הטעם בהסדרי הראיה כפויים בין הורה לילדיו? והאם יתכן הבדל בין בית הדין לבית המשפט בעניין כפיית ההסדרים?
הגישה הכללית של בתי המשפט למשפחה (לדוגמא: תמ"ש חדרה 003426/02; ומאמרו של דר' יואב מזא"ה "אכיפה של הסדרי ראיה" הפרקליט נא תשע"א, וכן תמ"ש קריות, 37245-07-13) קובעת כי הסדרי הראיה אינם חובה אלא זכות. יש הגיון משפטי באי אכיפת הסדרי ראיה, שהרי אם נאכוף אותם בכלים של קנסות וחיובים, הורים רבים יימנעו מלכתחילה מלהתחייב בהסכמים להסדרי ראיה. זאת על מנת להימנע מחיוב שאכיפתו קשה. אי ההתחייבות תגרום לניתוק הקשר בין ההורה שאינו משמורן לילדיו ובכך תפגע טובת הילד. יתרה מכך, גם במקרה שתקבע בהסכמה סנקציה בין ההורים, הקובעת כי במידה ולא יתקיים ביקור יחויב ההורה בקנס, בית המשפט ימנע מלאכוף אותה. זאת ועוד, בית המשפט אף דוחה תביעות נזיקיות בגין אי קיום הסדרי הראיה, (תמ"ש 658-02-10, הש' צבי ויצמן) ובכך נותרים קיומם של הסדרי הראיה כעניין וולונטרי בו הרשות נתונה.
חיוב וכפיית הסדרי ראיה מדין חינוך
הואיל ועל פי הנתונים הסטטיסטים (שנתון סטטיסטי לישראל 60 (2009)) ההורה המשמורן הוא בדרך כלל האם ואילו האב הוא שמגיע להסדרי הראיה, נדון בחיוב האב לקיים את הסדרי הראיה מדין חינוך ויכולת בית הדין הרבני לאכוף את קיום ההסדר.
דין חינוך הילדים הוא דין חובה מן התורה לכל אב שמחויב ומשועבד לדין זה בגופו. (ראו בספר משך חכמה על הפסוק בבראשית יח, יט, ובספר שאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן סימן קמ"ב) החיוב נלמד מהפסוקים "ושננתם לבנך" (דברים ו ז), ו"למען יצווה את בניו אחריו" (בראשית יח יט). לחינוך האב חיוב זה אף גבוה משעבודו לחוב המזונות (על החשיבות שבדמות האב, ניתן לקרוא במאמרו של דר' יאיר שיבר: אבהות, ממזרות, בדיקת סיווג רקמות, כלום הגיע העת לשינוי?! משפחוק, כרך ד' עמ' 253). מכך הרי שאם למזונות ילדיו יש לחייב האב, קל וחומר בקיום הסדרי הראיה שיש בהם תועלת לחינוך, ולכן וודאי שבית הדין חייב על פי דין לכפות את האב על כך.
חיוב החינוך גבוה מחיוב המזונות - חיוב שבגופו
קיימות דעות דיינים המחייבות אב לצאת לעבוד לפרנסת ילדיו מדין חובתו לחנך את הבן. זאת למרות שלפי דין יש קושי לשעבד אדם לעבודה.
על גודל חשיבות החינוך וההסכמה כי על חינוך יש לכפות את האב, נאמר על ידי הגר"ב זולטי זצ"ל בכנס הדיינים: (הובאו על ידי הרב יועזר אריאל שליט"א בפסק דין בד"ר (אזורי) טבריה בתיק 022168298): "בזמן הזה, יש לכפות את האב לצאת לעבודה כדי לזון את ילדיו. נימוקו הוא, שבזמן הזה ילד שאינו מקבל מזונות בבית הוריו יוצא לחוץ ומתחבר עם חברה מזיקה מאוד, ונעשה תלוי בחברה זו ועלול להגיע לגניבה ולפשע, ולכל תרבות רעה אחרת. לכן חיוב מזונות ילדים נכלל בחיוב של ללמדו תורה ובכלל זה גם החיוב למנוע ממנו הידרדרות לתרבות רעה ולפשע. חיוב תלמוד תורה הוא חיוב החל על גופו של האב, וכשם שהאב חייב לשכור לבנו מלמד, כך חל על גופו חיוב לעבוד, כדי שיהיה בידו לשלם למלמד". מתוך דברי הגר"י זולטי זצ"ל ניתן ללמוד על קיום נימוק נוסף לחיוב האב במזונות ילדים גדולים, גם ללא תקנת הרה"ר משנת תש"ד, שתקנה להאריך החיוב עד גיל חמש עשרה. לשיטתו, חיוב זה נכלל גם בתלמוד תורה וכל בית דין רשאי לכפות על כך ללא תקנה מיוחדת. יסוד זה גם נכתב בתקנות הרה"ר: "בימנו אלה אפילו ילדים מבוגרים, קודם שהגיעו לגיל חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי". יש לציין שגם בירושלמי כתובות (פ"ד ה"ח( התבאר הנימוק לתקנת אושא לחיוב מזונות הבנות: "שלא יצאו לתרבות רעה". על פי דברי הגר"ב זולטי זצ"ל ניתן לחייב מזונות גם עד גיל שמונה עשרה, כיוון שבזמן הזה, הסכנה צפויה לילדים גם אחרי גיל חמש עשרה אם יושלכו לרחוב, ולא ימצאו במסגרת הבית ובמסגרת הלימודים". דברי הדיין הרב יועזר אריאל הובאו, אם כן, כהשקפה ברורה כי חינוך הילד יוצר חיוב בגופו של אדם וגובר על טענות משפטיות של איסור לכפות אדם לעבוד.
חובת החינוך מתחילה מגיל הינקות
מובא בספר "עלי שור" (ח"א עמ' רס"ג) כי "החינוך מתחיל מיומו הראשון של הילד ממש, כי הרשמים מהנעשה מסביב נקלטים בו היטב, והם הולכים ומתגבשים מיום ליום. לכן גם ההנהגה עם תינוק בן יומו צריכה להיות מחושבת" (צוטט מספר נתיב החינוך עמו' 153 מול ה"ש 302) וגם בגיל הרך מאוד קיימת חובת החינוך (אוהב מוסר פרק כ').
החינוך אינו מוטל על בית הספר אלא על ההורים
כתב בשו"ע (יו"ד סימן רמ"ה סעיף ב'): "מצוות עשה על האיש ללמד את בנו תורה"... וכתב בספר אומר מיהודה: "ולא ידעתי על מה עכשיו אין נזהרים בזה. ואפילו הרבה לומדים אין נזהרים בזה... לכן הירא דבר ה' יהיה זריז במצווה זו, וילמד עם בנו או בני ביתו לפחות שעה אחת בכל יום. ומי שאין ידו משגת ללמד, לכל הפחות יאמר לבנו בבואו מבית הספר: בני, מה למדת היום והבן יאמר לאב מה שלמד, ויהיה השומע כעונה".
היטיב לסכם זאת הרש"ר הירש (יסודות החינוך ח"ב עמ' ס- עח'): "אין ההורים יכולים לפטור את עצמם בשום אופן מחובת החינוך בזה שמפקידים את ילדם ביד המורה או בידי אחרים, ולהסתפק בזה שהמורים בקיאים היטב בענייניים אלה... אין ספק שאם ההורים היו מקדישים מזמנם לחנוך הילדים, היו מטיבים יותר להעניקם לבניהם מאשר המורים. בית ההורים מצטיין בכל התנאים הדרושים לחינוך, בניגוד לבית הספר ששם חסרים רוב תנאים אלו. יושר ונאמנות אינם בגדר ידע כי אם תכונות, סגולות נפשיות לכבוש את הרצון, להנחותו בתוך מסגרת חוקי המוסר ולכוונו לקראתם, וכן סגולת המשמעת מתוך רגש חובה... והמקום המתאים לזה הוא הבית". לסיכום קובע הרש"ר הירש: "בית הספר יכול לחנך לנימוסים ולדרך ארץ, אך גם בזה עיקר החינוך המשלים ימצא בבית".
לסיכום: הסדרי הראיה וזמני השהות עם האב, הינם חובה וצורך לילד שאינו פחות ממזונות. גם במקום שאין מחייבים במזונות מחייבים בחינוך ("בית מאיר", הביאו הפ"ת (סימן ע"א, ס"ק ג')). על כן, על בית הדין לכפות על קיום הסדרי ראיה מדין חינוך הילדים, בפרט במקרים בהם הקשר עם האב יועיל לילדים. כך גם במקרה ההפוך, הורה שהסדרי הראיה אינם יוצרים דפוס התנהגות חיובי לילדים, יש צורך לשקול את התערבות בית הדין לביטול הסדרי הראיה עם האב.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי. ליעוץ ניתן לפנות - טו"ר צבי גלר, 050-7664874