חיינו היום שונים במאוד מן החיים בעבר. אנשים חיו אז בעיירות ובכפרים ושנים רבות לא יצאו מבין שערי המחוז בו גדלו, ובאופן כללי, היה עולמם מצומצם יותר מבחינת מסגרותיו. מעגל האנשים שהכיר אדם סטנדרטי לא היה רחב כל כך כפי שהוא היום. העיתונים לא הביאו לפתחו חדשות מכל קצוות תבל, ציטוטים מכל קשת האוכלוסיות, והכרויות עם מגוון עצום של אנשים. גם חיי המשפחה שלו הושפעו מכך.
אדם חי לפי מה שהכיר מינקותו, במסגרת המשפחתית שהקיפה אותו. מושגיו ינקו מן הסביבה המקומית ומחברת האנשים שסביבו. עניין זה מבואר ברמב"ם הלכות דעות: דרך האדם להמשך אחרי סביבתו. הסביבה מעצבת לאדם את השקפתו באופן די מכריע. לכן חז"ל שמו דגש מיוחד על מגרוים במקום טוב ("איני דר אלא במקום תורה".
היום פני הדברים אחרת. אנשים נחשפים להרבה מאוד פנים, דעות, אורחות חיים והליכות. אפילו אינם מרגישים עד כמה הם מושפעים מכל בדל משפט שקראו, שמעו או ראו בכל מגוון ההזדמנויות הרבות, הנסיעות, הפגישות שחוו. מ"מ הם מפתחים הרבה יותר ציפיות, ומאמצים להם כל מיני גישות שפגשו פה ושם.
הערכים באופן כללי היו פעם הרבה יותר מקודשים. אפילו ערכי מוסר פשוטים כמו הנאמנות לעם, הכבוד למבוגרים, היו הרבה יותר בעל משמעות מוגדרת, ברורה, ובלתי ניתנת לערעור. היום הכול משתדל להיות "קליל": אופי השיחות, ההופעה, האיכות של כל דבר שנמכר, היחסים בין איש לרעהו, ובין הדורות. הדבר מראה לנו, באגב, את ההבדל שבין תורת אלקים חיים, שאינה משתנה לעולם ושומרת על רמה גבוהה של הבריות, לבין תורה אנושית זולה שלנו, המשתנה כלפי מטה כל העת. תופעה זו גורמת לכך שגם ההתייחסות אל מושג כה קדוש ויקר כנישואין, מושפעת מן הגישה הכללית. וגם במסגרת זו משתדלים אנשים להתאים את עצמם לקלילות בה יש להתייחס לכל דבר בעולמנו ה"מתקדם" כביכול.
ככל שיורדים הדורות כן נשחקת בעיקר יכולת האנשים להתמודד. אנו אגואיסטים הרבה יותר מכפי שהיו אבותינו שהורגלו בעבודת כפיים קשה, והוצרכו לעמול על כל דבר שאליו חפצו להגיע בזיעת אפיים. ילד של פעם נאלץ לשמור על זוג מכנסיים אחד מפני הלכלוך עד ליום הכביסה הגדול, ללכת עם טלאים על גבי טלאים ולקבל את הזוג הבא רק כשבאמת כלו כל הקיצין. ילד שלנו מתהלך בבגדי נסיך מגיל אפס וכלל אינו יודע את פירוש המילה טלאי. אל בית תלמודו הוא נוסע בהסעה כדי שלא להטריח אותו ואותנו לצעידה של רבע שעה, וממתקים יש לו בכל יום בגלל מבצע אחר. פסיכולוגים עומדים הכן להסביר כל הבעת כעס שלו, ולכוון את הוריו כיצד להתאים את הדרישות לגילו ולאופיו.
אין כאן ביקורת על שאלו פני הדברים, משום שדור דור וצרכיו. לא ניתן להשיב דברים אחורנית, ומן השמים מרשים לכל דור ללכת בדרך שלו, שהרי בחירה נתונה לאדם, ו"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ובכל זאת אי אפשר להימנע מן ההשוואה.
הנתונים פעם גרמו לכך, שאנשים לא ראו בהתמודדות אסון כפי שהם רואים בה היום. התמודדות הייתה חלק בלתי נפרד מכל מערכת החיים. ובבואם להקים בית, לא סברו כי כאן יראו פני הדברים אחרת, והיו ערוכים להתמודדות. לעומת זאת, ניצבים צעירים בני דור התפנוקים שלנו נבוכים בבואם להתעמת עם הקמת מערכת אמיתית, שאמורה להיות יצוקה מבפנים, ומחוייבת בהתמודדות אישית שאין להתחמק ממנה. כאן הם לא יוכלו לרכוש את החומרים מוכנים מן המרכול הקרוב, לשפוך מעט מים חמים וליהנות מן התוצאה (הארוחה)... כביכול, ובשטח היחסים שבין בני הזוג, והמידות, מתברר פתאום שלא יהא מנוס מלהשקיע, ולא רק להשקיע, כי אם גם להיות סבלניים ביחס להשקעה.
דור של אינסטנט. מאתמול להיום? מהיום להיום? לא, מהרגע להרגע! זו אבקת הדייסה-בין רגע שעימה מתחיל התינוק את חייו, זה שקיות הפירה והמרק שמוכנים עבורו בתוך שניות אחדות בניעור של גרגרים במים חמים, המיקרוגל שמחמם עבורו כל דבר קפוא שפעם דרש הרבה התעסקות. המייבש שחוסך לו את עבודתה האיטית של השמש. הפתילות המוכנות עבור האברך הצעיר שאינו נדרש כלל לגלגל כמו פעם חתיכות של צמר גפן בעדינות ובזהירות. הטלפון הנייח והנייד, הפקס. כל אלו מקבעים בתוכנו את ההרגל לצפות שכל דבר שאנו רוצים בו יגיע מייד ובהשקעה מועטת.
מסופר שכאשר המציאו את מסילת הברזל אחזה ההתרגשות בלב כל האוכלוסיה, ובפרט החסידים שהיו נעים ונדים לחצרות רבותיהם תמידין כסדרן. הרה"ק קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע שאל את חסידיו על פשר התרגשותם הגדולה. ספרו הללו על ההמצאה החדשה שבאה לעולם וכי במקום להטלטל בדרכים ימים גם שבועות אזי תוך כמה שעות יגיעו לרוזי'ן. נענה הרה"ק רבי ישראל זי"ע והגיב: "וואס איז די ייאגע?" (מה החפזון?...)
ככל שהטכנולוגיה המתקדמת מועילה לנו ומקצרת לנו את הזמן, רבים חללים הפילה. אין ביכולתנו להאט את התקדמותה ולא באנו להטיף שלא להשתמש בה, אך שומה עלינו לדעת את נזקיה ולחזק בתוכנו את הכלים להתמודד עימם: לפתח בנו סבלנות למרות קוצר הרוח שפועם בקצב החיים המטורף, להיות נכונים להשקיע ולהתמודד, על אף שלא ממש הורגלנו בכך, ולייקר בתוכנו את ערכי הרוח למרות הפיחות הרב שחל בהם בהתייחסות הכללית.
בתוך כל זה עלינו לזכור ולשוות לנגדנו כל הזמן את מה שחשוב באמת. לדעת שאין תחליף להשקעה אמיתית בקשר הנכון בבית היהודי. ואין דבר יקר וחשוב ממנה.
יסודות הבית: חוזק
בכתובים נמצאת רות הפונה אל בועז בדבר הקמת בית נאמן בלשון זו: "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" (רות ג', ט').
ביטוי דומה שנינו בגמרא בעניין האדון שייעד את אמתו העבריה, אותה אסור עליו למכור, וכך לשונה: "כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה" (קדושין י"א ע"א). בלשון התורה והכתובים נמצא איפוא ביטוי שמשמעותו הוא מתן חסות ומשענת בהקשר לבניית הבית. משמע: תפקידו של בונה הבית להעניק תחושה של בטחון ורגיעה. להיות חזק עבור בני הבית.
אולי יהיו אנשים שהמילה "חזק" תזכיר להם קול דפיקה של אגרוף על השולחן או לפחות הרמת הקול בדרישה בלתי מתפשרת. אבל זו למען האמת אינה משמעות המילה חוזק. מי שחזק באמת אינו זקוק לרעמים בשביל לחפות על חולשה. עצבים חלשים, סף תסכול נמוך מידי, חוסר יכולת לשאת מצב של עומס, התנגשות או התנגדות אין ביניהם ובין החוזק מאום. אנשים שהרבו להשתמש בהרמת קול או דפיקה על השולחן, זכו לכך שילדיהם אימצו את השיטות הללו הלאה, בין אחים וחברים, ולא למדו מעולם איך מתמודדים בדרכים נאותות עם המהמורות.
ובכל זאת, מהו אם כן החוזק? כיצד יהווה אדם משענת איתנה וישרה את אותו רוגע ובטחון אידיאליים?
ניתן לרכז את התכונות הדרושות לכך בשני מישורים עיקריים: אנושיות ואידישקייט.
יש להבין כי בית ראוי לו להיות מושתת על הערכה הדדית בין בני הזוג. זקוק האיש להערכת זוגתו, וזקוקה היא להרגיש כי יש את מי להעריך. אין האיש יכול לצפות ל"אלף- בית" הזה אם לא יהא ראוי לו. עקרת הבית היא זו שתטפל בצדדים הגשמיים של הבית, בטיפוחו ובסדריו. האיש יהא זה שישקה אותו ברוחניות ויצוק לתוכו את התוכן האמיתי שלשמו הוקם. ה"עזר כנגדו" רוצה להרגיש שהיא משקיעה בכלי שתהא לו משמעות. היא טורחת ועמלה, את כל יומה ולילה, מרצה וכשרונותיה היא רותמת למען זאת. אבל כל אלו יהיו חסרי תוחלת וסיפוק אם תרגיש שהתוכן מצוי בידיים שאינן אמונות, בידי אדם שאינו ראוי ליצוק שום תוכן, שאינו מקדיש לכך כוחות, שמתעצל לעשות את חלקו.
ילדים מרשים לעצמם לפעמים להתייחס אל ערכים חשובים ומקודשים שלא ביחס המתאים, וזאת אולי מתוך הרגשה שיהיה מי שימחה על כך. אבל האדם הבוגר שמתכונן לבנות ולהקים בית כבר אינו יכול להרשות לעצמו זלזול בכל אותם יסודות חשובים של החיים ושל הבית. כאן לא יהיה מי שימחה בעדו ויתקן את המעוות. הוא הראש והראשון לכך, הוא האחראי על דמותו המתעצבת של הבית: ברכות, דבור נקי, דעת תורה, לימוד, שולחן שבת ותפילות, יחס של רצינות וכובד ראש לכל הללו נותן הרגשה שהבית, עבורו טורחים כל כך, הוא כזה בעל משמעות, - שהרוחניות של הבית נמצאת בידיים טובות, שהשאיפות והאידיאלים יתגשמו. גם אישה שתחוש התנגדות לכמה מאורחותיו של בעלה, ותתקשה להשלים עם כל מיני ויתורים שיידרשו ממנה, תהיה קשורה היטב וגאה בבעל אשר יתייחס אל מטלת הקמת הבית ברצינות, ותיאות לבוא לקראתו עד כמה שתוכל.
התחלה חדשה היא מתנה שאין כמותה. ידע החתן שעם נישואיו מזדמנת לו הזדמנות פז. הוא מתחיל עתה חיים חדשים. יש לו את כל האפשרות להשתנות, להבנות מחדש, להקים בית כפי שאיפותיו. להיפרד מתוויות שדבקו בו ומהרגלים לא בריאים שדבק בהם. לבצע את כל התוכניות שהשגרה כיסתה אותם באבק, להיות סוף סוף לאיש שבאמת רצה להיות ובקיצור, לסלול לו דרך חדשה וטובה ולזכות להערכה ולהערצה.
התורה הגדירה לאיש וגם לאשה את תפקידיהם ומעמדם בבית. על האשה לכבד את בעלה ולעשות את רצונו. התורה דורשת מכולנו לאהוב איש את רעהו גם כאשר הזולת מתנהג בדרך נוחה ובלתי מתחשבת, ולחנך את ילדינו גם כאשר הם מקשים עלינו בכך. בדומה לכך התורה אינה מעמידה תנאים ואינה מתירה לאשה לכבד רק את הבעל שיהא ראוי להערצתה, אלא בכל מקרה. ואכן מתאמצות נשים כשרות ורוצות למלא את תפקידן כפי דרישתה של התורה. ש"איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה". אבל מובן שעל הבעל להשתדל שלא להעמיד את רעייתו בניסיון לא קל – להעריך אדם שאין על מה להעריכו, לכבד איש שאינו מכבד את עצמו, או את זולתו.
אולי עד כה הניח הבחור לעצמו לפעמים להשתרך אחר הימים כילד או כנער, אבל עכשיו, כשהוא עומד לשאת בתפקיד של ראש משפחה, עליו להיות האדם שאליו ישאו עיניים בבית. וכל אותם תכונות של אדם בוגר נדרשות לשם כך.
מובן שכל אחד מאיתנו חזק באופן טבעי בחלק מן הדברים וחלש באחרים, ובכל זאת יש להתאמץ, להבין עד כמה הדברים חשובים, ולראות את המעמד החדש באור של תפקיד. לעיתים מועילה ראיית התפקיד באורו הנכון למסוך בכל האישיות את הכוחות לעמוד בו בדרך הנכונה והמתאימה. ללכת לקראתו עם התכוננות נאותה, עם תוכנית ורצון חזק ליישמה בעזרת ה'.