בשמחה גדולה ניגשים ההורים לחגוג את יום בר המצווה של בנם. יום גדול הוא, יום בו ימלאו לו שלוש עשרה שנים והוא ישא סוף סוף בנועם עול מצוות. עד כה חונך והורגל במצוות, ועתה, ביודעו את אשר לפניו, הוא יקיים אותם מתוך חיוב אמיתי.
גם חתן בר המצוה גופא גוברת התרגשותו ביומו הגדול. וכי מילתא זוטרתא היא להקרא בשם: "גדול"? עד עתה לא היה מחוייב במצוות מדאורייתא והרבה מהן - נבצר בעדו לקיימן. לדוגמא: מצוות הנחת תפילין שעל ידה מורים על יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם. לא בכדי מרבים לדבר על מצוה זו שה"גדול" מתחיל לקיימה. רובן ככולן של הדרשות היוצאות מפורשות מפי ה"גדול" בעת סעודת המצוה - המוטיב המרכזי בהן הוא, תפילין.
מתוך עולה השאלה: הלא מצוות נישואין גדולה היא עד למאד, ע"י קיומה חדל להיות "פלגא דגופא" ונכנס לתחום "אדם". מדוע דוחים קיום מצווה זו עד שיעברו מספר שנים לאחר היותו גדול? מה ערכו של גדול אם הוא רק פלגא? מאין ההיתר לדחות מצווה רבה זו?
כל מצווה ומצווה שאדם מקיים צריך שיחולו בה תנאי קיום. לדוגמא, אדם שהוא חולה מעיים ר"ל, לא רק שאינו מחויב להניח תפילין, אסור לו לקיים מצווה זו. הוא מצד עצמו חייב להניח תפילין אך מצבו הבריאותי אוסר זאת עד שימצא מזור למחלתו. כך גם מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" שמקיים כל יהודי בדחילו ורחימו ביום הקדוש, צום העשור, האדם אשר אינו בקו הבריאות ורופאו אוסר עליו לצום, אזי, אותה התורה הקדושה שהורתה לנו ציווי הצום, היא המורה לנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
גם הנער בן השלוש עשרה והארבע עשרה, אמנם הינו "גדול", אך עדיין אינו מתאים מצד התנאים המחויבים למצות נישואין.
הנער עדיין אינו בשל לאותה מידה נדרשת שהיא בסיס לחיי הנישואין – והיא מידת הנתינה.
בתורתנו הקדושה נאמר: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה'). כאשר מתבוננים בתינוק קטן ורך, שכולו טוהר, עולה תהיה על פשר וכוונת הדברים. איך אפשר לומר עליו שהוא רע? האם באמת האדם מטבעו הוא רע?
אלא שכוונת הדברים איננה לרוע ורשעות, אלא לעובדת היותו של התינוק "נוטל" לחלוטין. העולם אינו מעניין אותו כלל, יתהפכו שמים וארץ, ימוטו כל מוסדות תבל והוא את שלו יקבל. רעב הוא עתה; האמא עייפה? מה זה אמא? מה פירוש עייפה? גם כשהוא כבר מכיר את אמא ושמח לקראתה עדיין אין עייפותה מטרידה אותו בכהוא זה. כל העולם שייך הוא לו, הכל נועד לשרת אותו. כל דבר שיקלע לטווח המגע שלו מיועד בכדי להנות אותו. גם כשלא חסר לא מאום והוא רואה שאחיו מחזיק בידו ממתק או שעשוע, מיד יבכה מרה וידרוש אותו כי הכל מגיע לו. הוא אינו מכיר כלל את מהותה של הנתינה. תפקידם של ההורים להתחיל להרגיל אותו אט אט, לפי הקצב המתאים לו, לתת משלו ולהכיר את טעמה של הנתינה. להבין שאף היא מסוגלת להעניק לו סיפוק ותחושה מתוקה. ככל שאדם מתבגר יותר, יש בכוחו להתרגל ולהפנים את היכולת הזו עד כי נעשה בשל לכך במידה כזו שזו שאיפתו העיקרית, והיא זו הנותנת לו את סיפוקו.
דרכו של הטוב להיטיב. המורגל לקבל ולא לתת לא יכונה בשם: "טוב". אין הכוונה במילים: "רק רע כל היום" שח"ו שואף להרע לאחרים, המשמעות היא: שאיפתו לקבל ולא לתת.
אמנם נכון הדבר שבהגיע הילד לגיל שלש עשרה הוא מחויב בכל המצוות שבתורה, אך כל זמן שאינו שלם במידה זו, עדיין אינו ראוי לבנות בית נאמן בישראל משום שזוהי אבן בסיס להקמת בית משותף לשני אנשים. "לא טוב היות האדם לבדו", אדם בטרם בנותו את ביתו לא ראוי להקרא בשם "טוב". אימתי יהא ראוי לתואר זה? כאשר "אעשה לו עזר כנגדו".
תורתנו הקדושה מצווה אותנו על אהבת ה': "ואהבת את ה' אלוקיך וגו'" (דברים ו', ה'), עוד ציותה: "ואהבת לרעך כמוך וגו'", האיך נבצע משימה זו? שלמה המלך, החכם מכל אדם אמר: "ראה חיים עם האשה אשר אהבת וגו'".
מספרים שאחד הצדיקים אמר שלמד קיום מצוות אהבת רעים משיחתם של שני אנשים:
"אני אוהבך!" אמר האחד לחברו. "יפה," אמר השני, "התדע לציין מה חסר לי?"
"ומאין אדע זאת?" תמה החבר האוהב.
"אם אינך יודע מה חסר לי, סימן הוא שאינך אוהבני!". קבע השני.
אהבה נקנית רק בריבוי הנתינה. וכל שנותנים יותר ללא ציפייה לקבלת תמורה כך נקשר הנותן אל המקבל יותר ויותר, מכיר אותו ויודע את מרת נפשו, דאגותיו ומה שחסר לו גם ללא שיצטרך למילים מפורשות. ראו נא ראו והבחינו בין הקשר להורים לילדיהם לבין הילדים להורים. ההורים מעניקים בלי ציפייה לתמורה, הילדים מקבלים ומקבלים. ושרשרת זו ממשיכה הלאה בלי שתהא הדדית לחלוטין. הילדים גדלים ומעניקים בעיקר לילדיהם שלהם. אומרים בעולם, אב אחד יכול לפרנס עשרה בנים, אבל עשרה בנים אינם מצליחים לפרנס אבא אחד. כמה זה מדהים, אותם ילדים שגדלו מתקשים לטפל בהוריהם שכה הרבה חבים הם להם, בעוד שלילדיהם הם מתמסרים בלי שום מעצור. זאת משום שלילדיהם הם מעניקים ללא הרף; הנתינה הזו יוצרת קשר עמוק, עמוק עוד יותר מן הקשר שנוצר בליבם מן הקבלה שקבלו מן ההורים. אדם אשר ישכיל בימי נעוריו להעניק גם להוריו מבלי לצפות ולדרוש מהם תמורה, יוכל בהמשך חייו להמשיך ולהעניק להם ולהרגיש אליהם קשר אמיתי ועמוק. זאת בניגוד לאלה הנוהגים לדרוש מהוריהם כשהם מרגישים שההורים חייבים להם והם עצמם לא מעניקים מעצמם מאומה ועוד מוסיפים להתלונן שלא מקבלים כלום או שאחיהם ואחיותיהם מקבלים יותר מהם.
לפעמים אפשר להתפעל מן הקשר המיוחד שנרקם בליבם של ההורים כלפי אחד מילדיהם שעבר חיים קשים משל אחיו. ילד חריג, או נכה, שנזקק להם באופן מיוחד וקיבל מהם יותר מכפי שקבלו כולם מטבע הדברים. אמנם אין להפלות בין ילד לילד, אבל ברור שהמציאות מכריחה לפעמים להתמסר לילדים אלו יותר מאשר לאחיהם הבריאים. ואם היינו מצפים שהטרחה והקושי הכרוכים בגידולם של ילדים אלו יעיבו על הקשר שחשים אליהם ההורים, מתברר שלהיפך, ההתמסרות מולידה אהבה חזקה יותר, קשר קרוב יותר. זהו טבעה של הנתינה.
אלקנה בא בשליחות ה' אל עלי הכהן לבשר לו על ענשם של בניו "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" ומסבירים המפרשים שהם יגדלו ויהיו אנשים ואז ימותו. לא עכשיו, לא מיד, רק בהמשך. משום שככל שנותנים יותר ומתקשרים יותר לאנשים כן גדול יותר הצער בפרידה מהם.
כאשר יקיים אדם מצוות השי"ת שלא על מנת לקבל פרס אזי יזכה לקיים את הציווי: "ואהבת את ה' אלוקיך" כי יהיה קשור בעבותות אהבה להשי"ת. מי שיתן לחברו את הדרוש לו בסבר פנים יפות אזי יזכה לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" והוא הדין גם בנתינה אמיתית לעזר כנגדו.
מלמדת אותנו התוה"ק: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וגו'": תיבת "ויאהבה" מופיעה לאחר "ותהי לו לאשה", בניגוד לאלו הסוברים שהסדר הפוך, ללמדנו שדוקא לאחר בניית הבית, ככל שמרבה בונה הבית לתת, כן מרבה לחשוב להטיב לביתו והרצון להעניק יגדל, ואו אז תתחזק האהבה ותתעצם ויבנה בית נאמן בישראל לתפארה.