שם המדור: הורות באחריות
בכל משפחה נושא חינוך הילדים דורש השקעה יום יומית ללא לאות. הדברים מקבלים משנה תוקף בבית היהודי שבו עבודת המידות הינה חלק משמעותי. כל הורה השואף לגדל בנים ובנות מוצלחים ובעלי מידות טובות מגלה שהמלאכה מורכבת ודורשת לימוד ולעיתים התייעצות ותרגול נוהלי בית חדשים.
המלכודת והסולם
עלינו כהורים ללמוד להכיר את נפש הילד/ה או הנער/ה ולהבין מה עומד מאחורי שאלה מתגרה או התנהגות קנטרנית. השאלה שאמורה להישאל הינה האם זהו נסיון ל'הצתת אש' או שזאת התחבטות אמיתית שהילד נתון בה. לעיתים הילד נושא בקרבו עניין לא פתור שאינו יודע כיצד לפותרו או שאינו מעז להפנותו למבוגרים מחשש שדבריו יעוררו ביקורת ולכן התנהגותו המתריסה מהווה למעשה קריאת עזרה. צריך להבין שחלק מההתרסות נובע בפשטות מרצון לתקשורת. הצורך הזה בא לביטוי בצורה מסולפת מכיוון שהילד או הנער לא יודעים כיצד להתקרב. בגילאי הנעורים התופעה בולטת יותר מאחר ובגיל זה מתחילה להבנות זהות עצמית של בוגר שהוא עדיין ילדותי ומנסה להגדיר מחדש את מקומו בבית ובחברה. ברגע שהורה או מחנך מבינים שהם עלולים ליפול ל'מלכודת' הם חייבים להתבונן ולבחון מהו דפוס תגובתם שמביא את התקשורת למבוי סתום. התגובות האופייניות הן להתנגח בילד בחזרה, התגוננות, כעס והאשמה. מכאן הדרך מהירה ל'קצר' תקשורתי. דרכי תגובה אפקטיביות הדורשות תירגול להשגת תוצאות, חייבות לשאת את ההבנה שאנחנו בפני 'מלכודת' ובמקום ליפול לתוכה עלינו לרדת בזהירות כשאנו מצוידים ב'סולם' בכדי לצאת ממנה בקלות. מלכתחילה עלינו להתייחס עניינית לתוכן הפניה מתוך הבנה וכבוד לרצון או הצורך המובע ע"י הילד. במידה והפניה אלינו הייתה מידי חריפה אז במקום להתייחס לנושא ישירות אפשר לומר לילד בלי להטיף לו על הטון החצוף: "אני מבינה שמשהו מעיק עליך, אתה רוצה לשוחח על כך?" או "זה נושא חשוב כדאי שנדבר על כך ביישוב הדעת" וכד'. חובה להשתמש באוצר מילים שגרתי ולא לענות לילד במילים גבוהות ויומרניות. שימוש בביטויים שהילד משתמש בהם ומשקפים את עולמו יתרמו לתחושת הילד שמבינים אותו.
אהבה וחמימות
ביטויי רגש אהבה הינם אחד המרכיבים היותר חשובים בתקשורת בין הורים וילדים. אם האווירה היא כזאת שאיננו יכולים להשתמש במטבעות לשון כמו "בני האהוב", "ביתי היקרה" או מטבע לשון פחות ישיר המקרינים חיבה ללא תנאי עלינו לבדוק את הסיבות לכך ובעדינות להתחיל לרקום מארג עדין של קירבה וחמימות. גם כאשר אנו מביעים חוסר שביעות רצון בנושאים מסוימים עלינו לבדוק מה הקרינו פנינו ברגעים אלו - האם נוקשות, עויינות או רגש של קירבה ורצון לשפר ולהתרומם.
הילד או הנער חייבים בכל מצב למצוא מקום בליבנו. עין מלשון מעיין המסוגלת לנבוע רגשות של קבלה, רוך והסכמה. לפעמים זאת הסכמה להבין מה עובר על הילד למרות ההבהרה שזו לא ההתנהגות המקובלת
בביתנו. אמירה כמו: "נכון, ההתמודדות שעברת לא פשוטה. זה טבעי שתגיב כמו שהגבת אלא שלעיתים עלינו ללמוד להתאים את עצמנו לנסיבות" וכאן אפשר להטות את הדברים בחיבה לכיוון הרצוי, או "אתה מבין שהמערכת לא מבינה מה עובר עלייך ואתה תשלם את המחיר בציון שתקבל" או: "בלי להתכוון פגעת במישהו שלא התכוונת לפגוע בו" וכיוצא בזה.
כאשר מתחילה התחשבנות ושרשרת עונשים עלינו לבדוק מה עומד מאחרי תגובותינו. כאשר עולה רגש חריף והתחושה:"אני אלמד אותו לקח"... אז נדע שאנחנו בדרך להחליק לתוך ה'מלכודת'. זו לא הדרך הנכונה. הסדר הנכון הינו לראות מלכתחילה את מעלות הילד ואז יתגמדו החסרונות ומתאימה לכך תפילתו של ר' אלימלך מליז'אנסק: "אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם"...