בעיות בחיי הנישואים תמיד קשורות, בדרך זו או אחרת, לנושא המידות ותכונות הנפש: כל צד מצפה שהשני יישם את התורה ויראת שמים בהתנהגות הולמת. יש ציפיות מוצדקות ליתר רגישות, לענווה, לעשיית חסד, לסבלנות וסובלנות. ה'דבק' הזוגי, אם כן, בנוי על מידות טובות שכוללות הערכה, כבוד ואהבה. שלום בית מושג כששני בני הזוג 'עובדים על המידות' ומחזקים את הקשר ביניהם, למרות לחצים וחילוקי דעות שמאיימים על ה-'ביחד'.
אם חשיבותה על עבודת המידות כה רבה, ניתן להקשות: מדוע אין התורה כוללת מצווה מיוחדת לעבודת המידות? הלא כולם מדברים על החובה לשפר את מידותינו? הייתכן שדבר כה חשוב ומפורסם לא יזכה למצווה בפני עצמה? כך שואל הרב חיים ויטאל זצ"ל, תלמידו המובהק של האר"י ז"ל בספרו שערי קדושה. תשובתו היא במשל זה:
המצוות נמשלו לזרעים שאדם זורע באדמת הלב שלו. כידוע לכול איכר, חייבת האדמה להיות רכה וחרושה בכדי שהזרעים יפלו לתוכה ויצמחו מבפנים. אם האדמה היא קשה, נשארים הזרעים על פניה מבחוץ, טרף לציפורים המחפשות אוכל ולרוחות המנשבות וסוחפות. כך גם ליבו של היהודי: אם הוא לא מעובד ורך דיו לקלוט את המצוות, אז הן לא חודרות לאדם ולא מצמיחות פירות. הן נאכלות על ידי אחרים לצרכים שלהם, ורוחות הזמן והסערות מתירות את האדם ערום מכול טעם של חיי תורה וקדושה.
לפי המשל הזה מסביר הרב חיים ויטאל מדוע עבודת המידות אינה עוד מצווה מתרי"ג מצוות. היא בהרבה מעבר למצווה. היא הקרקע האנושי המחויב להיות מוכן על מנת שבכלל יהיה מקום למצוות לשנות את האדם ולהפכו לשליח של ה'. זה כל כך ברור ובסיסי שהתורה בכלל לא צריכה לייחס לזה חובה בפני עצמה.
מדבריו של הרב חיים ויטאל זצ"ל ניתן להתרשם שיש חובה עצומה על כל יהודי להיות עובד על מידותיו. אך אפשר לשאול שאלת תם: מהי בעצם "עבודת המידות" ? ומה הקשר בין 'עבודה' לבין 'מידות'?
התשובה, אומרים בעלי המוסר, היא ש-'מידה' היא תכונה נפשית של אדם הקשורה ומוגבלת ל-'מדידה' שיש לו מעצמו. לדוגמה, מידת החסד היא תכונה שיש לאדם שמוגבלת בביטויה לפי המדידה-עצמית לחסד שאדם מעריך את עצמו. כלומר, אם הוא מאמין שאין ביכולתו להתחסד עם חברו ללא תמורה מיידית, אז מידת החסד שלו היא פחותה למדי. החסד שלו נמדד לפי הקבלה שלו. כך חיו אנשי סדום הרשעים. ואם הוא מעריך שמידת החסד שלו לחברו היא ללא גבול כמעט, ואין שמחתו אלא בנתינה ללא חשבון, הרי הוא כאברהם אבינו, עמוד החסד. המדידה עצמית היא נתינה ללא גבול.
רוב בני אדם הם בעלי מידות בין שתי קצוות. הם "בינוניים": לא צדיקים כאברהם ולא רשעים כאנשי סדום. וכך בשאר המידות כמו כעס לעומת חמלה, ענווה לעומת גאווה, קמצנות לעומת פזרנות, וכן הלאה. על כן העבודה לכול יהודי היא לשנות את המידות של עצמו באופן שהוא נהיה דומה להנהגות ה'. עליו ללמוד להיות יותר רחום וחנון, גומל חסדים, אוהב את הבריות, נוח ונעים הליכות, סבלן ומקבל כל אדם בסדר פנים יפות, וכו'. אין הדבר קל כי זה מחייב שינויים של הרגלים שהשתרשו מזה שנים. על כן זו עבודה קשה לכל החיים. על אדם כזה אמרו חז"ל : "איזהו גיבור הכובש את יצרו".
כעת נחזור לנושא הזוגי. מסתבר שתמיד קיים צורך לשיפור המידות, גם כאשר נכנסים לנישואים מעמדה של בריאות נפשית. ב'שבע ברכות' אומרים עליך שאתה בעל מידות טובות. כליל השלמות. ולגבי הכלה, מעריכים אותך כאישה עם תכונות נפש מעולות. והדבר מדויק... לרווק ולרווקה. באמת זכיתם לגדול בבית טוב ולשפר את מידותיכם ולקצור שבחים מוצדקים מכל עבר.
אך בנישואים קורה משהו מרתק. בני הזוג מגלים שיש בתוכם מידות לא כל כך טובות שדווקא בגלל הנישואים צפות בהדרגה ותופסות מקום בקשר ביניהם. מי שלא יודע את זה מראש מופתע ומאוכזב. הנטייה היא להאשים את הצד השני, אך למעשה זה כלל ידוע: הנישואים מעלים, מעומק הנפש של שני הצדדים, חלקים מסוימים באישיות שהיו נסתרים לעיני כולם כולל הבעל או האישה עצמם.
סייעתא דשמיא גדולה יש כאשר שני בני הזוג עובדים לשפר את מידותיהם. הם מבינים שיש לעבד מחדש את ה-'קרקע' שלתוכו נזרעים המצוות. על כך אמר רבי ישראל מסלנט: כשאמרו חז"ל "אם זכו שכינה ביניהם", התכוונו לזיכוך המידות. כלומר, אם זככו את מידותיהם, שכינה ביניהם. וכאשר יש שכינה, יש מקום למצוות לצמוח ולהצמיח ברכה עד בלי די.
מי ייתן ונזכה להכין את קרקע הלב שלנו במידות טובות ובכך להיות מקבלי מצוות מתוך אהבה ויראה, ממש כמו אבותינו הקדושים, כפי שכתוב: "לעולם יאמר האדם מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב."