העלייה הדרמטית בקשיי התנהגות אצל ילדים, נובעת בין השאר מהתרופפות הסמכות ההורית ,
לא פלא כי הצבת גבולות על ידי הורים ותהליכי אכיפת משמעת במשפחה נמצאים זה מכבר במוקד פניות לייעוץ והתערבויות טיפוליות.
על מבוגרים מוטלת אחריות כבדה להתפתחותם התקינה של ילדים הנמצאים תחת אחריותם. בחברה המודרנית מוענקת להם סמכות מועטה למימוש אחריות זו, ילדים אינם מקבלים עוד באופן אוטומטי את סמכות המבוגר, אך יחד עם זאת המבוגרים עדיין נדרשים להמשיך ולשאת באחריות מלאה לגבי חינוכם.
הורים חשים כיום שהם מאבדים את סמכותם ביחס לילדים. רבים מהם עומדים חסרי אונים לנוכח גילויים של פריקת עול מצד הילדים. מתגלה אפוא פער בין כובד המטלות החינוכיות שהורים רוצים וחייבים למלא, לבין המשאבים הרגשיים והמעשיים הדלים העומדים לרשותם כדי להתמודד בהצלחה עם מטלות אלה.
סמכות הורים בעידן הפוסט מודרני-
ההתמקדות בשנים האחרונות במשמעת הורית וציות של ילדים במסגרת המשפחתית היא אולי הכרחית , לאור תהליכי התפרקות חברתיים בעידן המודרני.
בניגוד לעבר בו סמכותם של הורים לא הייתה מוטלת בספק, כיום ניצבים הורים לא פעם חסרי אונים מול ילדיהם ומתקשים להפעיל את סמכותם. הפופולריזציה של הפסיכולוגיה, שהביאה למודעות רבה יותר לצרכים הרגשיים של הילד, והעובדה שמומחים כה רבים כמו פרויד, טענו כי מקורן של כל הבעיות הנפשיות בילדות הצעירה והטילו את האחריות על ההורים, הפכה דור שלם של הורים למבוהלים וחסרי ביטחון ביכולתם ובלגיטימציה שברשותם להפעיל סמכות מול ילדיהם. בימים בהם אין אמת אובייקטיבית, אין ערכים רצויים או אמות מידה לגידול הילדים , מוצאים עצמם הורים בתחושה של היעדר קו חינוכי מקובל,מוסכם, ידוע ובעיקר נכון.בתהליך זה טמון פוטנציאל לתחושות של בלבול, מבוכה, חרדה, רגשות אשם, ביטחון ירוד ואובדן הדרך. הערפל בו מצויים ההורים, נתפס לא פעם על ידי הילדים כחולשה ובכך גדל הקושי של ההורים להפעיל סמכות . בנוסף המקום המרכזי אותו תופס הצורך האישי של ההורים היום בהגשמה עצמית, מרחיקה את הילדים וצרכיהם ממרכז ההתמקדות . כך הולכת וקטנה זמינותם הרגשית של ההורים וגדל דור ילדים שנסמך פחות ופחות על הוריו, ומשכך מכבד ומקבל את סמכותם פחות. שעות העבודה הרבות המוקדשות כיום לעבודה או לקריירה, על ידי שני ההורים יכול לבוא לידי ביטוי בתחושות אשמה של הורים שמבלים זמן רב מחוץ לבית ואין סיפק בידם לבלות עם ילדיהם או להקדיש להם את הזמן והפנאי שהם סוברים שיש לתת להם. כיון שההורים חשים אשמים, אין הם רוצים להקשות על ילדיהם ובמיוחד אינם רוצים לתסכל אותם או להרגיז אותם. הילד שקולט קושי זה יודע כיצד עליו להשיג את רצונו. כל מה שעליו לעשות הוא להתעקש ולאיים. העיסוק המשמעותי של ההורים בעבודתם מותיר להם פנאי מועט להשקיע בהורות ובמיוחד בבקרה שדורשת השגחה מתמדת. במקרה זה הילד מוצא את הדרך להעלים מן ההורה מידע או "לתמרן" את ההורה המותש כך שיסכים לבקשותיו. ההורים המרגישים רגשות אשמה על כך נוטים לפצות את ילדיהם בדברים חומריים. זה מוסיף על הרגשת הקיפוח המאפשרת לילד להתנהג בתוקפנות ומחזק את תחושת " המגיע לי" הרווחת כיום אצל ילדים. בתקשורת המעטה בינהם משתדלים ההורים לא להתעמת עם ילדיהם כדי לא להגדיל את הפגיעה בהם ( על פי תפיסתם) ,אך מה שקורה הוא תוצאה הפוכה. חוסר הגבולות הם הפגיעה הגדולה ביותר. לייסורי המצפון של ההורים תוצאות הרות אסון עבור ילדיהם.
כמו כן, פלורליזם ושיווין, שהם מן הצירים המרכזיים במאפיינים הפוסט-מודרניים, ממוטטים את ההיררכיה בחברה בכלל ובמשפחה בפרט הרואה את הילד כשווה, בעל זכויות וזקוק להגנה. נראה כי ההתמקדות היא בזכויות הילד, בניגוד לעבר שההתמקדות הייתה בטובת הילד.
גם ההתפתחות הטכנולוגית והעובדה כי הידע מתחלף במהירות, יוצרים פערים בין הידע והיכולת של ההורים ושל הילדים . הידע שיש להורה אינו רלוונטי עוד להתפתחות ילדו.
היבט נוסף שיכול להסביר את נטייתם של ההורים להימנע מהפעלת סמכות קשור לעיתים קרובות בצורך של ההורים שהם בעצמם חוו הורות ממוקדת חברה ונוקשה יחסית , וסבלו מכך למנוע סבל זה מילדיהם והביעו רצון לתקן את מה שהם חוו. במהלך תיקון זה הם "הולכים רחוק מדי" ונותנים לילדיהם חופש רב מדי או שכמעט ובכלל לא אוכפים סמכות.
חשיבות הסמכות ההורית בהתפתחות והסתגלות הילד-
לגבולות המוצבים לילד על ידי סביבתו בכלל והוריו בפרט, חשיבות להסתגלותו של הילד למציאות. היכולת להתמודד ולהסתגל למציאות הנה אחד האספקטים העיקריים בבריאות נפשית, כך שצפוי כי תהליכי הצבת גבולות יהיו קשורים עם בריאותו ורווחתו הנפשית של הילד.
אנשי מקצוע זיהו לא מכבר את החשיבות הנעוצה בתהליכי הצבת גבולות והפעלת סמכות הורית לגבי הילדים. הצבת גבולות נחוצה להתפתחות הילד ולסיוע בארגון עולמו הפנימי; בתהליך התפתחותו עובר הילד ממצב של חוסר דחיית סיפוקים ליכולת דחיית סיפוקים, מחוסר שליטה עצמית לשליטה עצמית. בתהליך מורכב זה הילד עלול ללכת לאיבוד ללא עזרת המבוגר ולחוות תסכול רב שיוביל לתוקפנות. כדי לעזור לילד לבנות ולגבש לעצמו עולם פנימי, מסודר, מאורגן, ברור ויציב, ההורים בונים לו בתחילה גבולות חיצוניים. בהמשך יבנה הילד את גבולותיו הפנימיים. קיומו של הגבול יוצר סדר בעולם, הופך אותו לפחות פרוע ומסוכן. הגבולות קובעים את החוקיות של החיים ונותנים לילד אוריינטציה: הוא יודע מה צפוי, על מה יקבל מחמאה ועל מה יינזף. לוח זמנים ונהלים קבועים וברורים לגבי שעות הארוחה, השינה, המשחק והרחצה, מונעים מן הילד בלבול, הרגשת אי נוחות ותחושה של חוסר ידיעה מה צפוי לו. כאשר הגבולות לא ברורים, הילד נכנס למתח ולחוסר שקט ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על מלחמות . כאשר הגבולות ברורים וסבירים, הוא יכול לנצל את האנרגיה שלו להתפתחות שקטה בתוכם.
סגנונות סמכות הורית-
העיסוק בהצבת גבולות לילדים תפס במהלך השנים כיוונים שונים. החל מגישות נוקשות ועבור לגישות של חופש ומתירנות מוחלטת.
הסתבר כי גם הגישה המתירנית כמו הגישה הנוקשה לא היוו את המודל הנכון להשפעה חיובית על התנהגות ילדים. בעוד הגישה הסמכותית הובילה תוקפנות, היפראקטיביות, אנטי סוציאליות; נמצאה גם הגישה המתירנית מבלבלת ופוגעת. תחת שיפתחו בטחון עצמי בחופש , פיתחו הילדים תסכול, דימוי עצמי נמוך וחוסר בטחון. ילדים במשפחות כאלו נטו יותר לבעיות התנהגות וסבלו מדימוי עצמי נמוך, ללא תחושת ערך עצמי , עם יכולת מוגבלת לסבול תסכול וללא יכולת הכוונה עצמית.
נוצר , אם כן, צורך בסינתזה. בגישה המשלבת הצבת גבולות ברורה ועקבית עם גמישות והתאמת הגבולות להתפתחות הילד. מתן מסגרת ותחושת בטחון , בצד מתן חופש וזכות בחירה עצמאית לילד.
דפוס סמכות ההורות שנמצא קשור עם פחות בעיות התנהגות ובעיות נפשיות, כולל רמה גבוהה יחסית של תמיכה הורית , ומתאפיין גם בדרישות התנהגות ושליטה הורית שיש בה הצבת גבולות, בד בבד עם נכונות לשמוע את נקודת המבט של הילד והכרה בצורך להסביר את הרציונל העומד בבסיס דרישות ההורים והצבת הגבולות. הורות זו מנסה לכוון את פעילויותיו והתנהגויותיו של הילד בדרך רציונלית ובעלת אוריינטציה עניינית, מעודדת משא ומתן מילולי בין ההורה לילד, משתפת את הילד בהיגיון שמאחורי המדיניות, ומעודדת את הילד להסביר ולהביע את התנגדויותיו. דמות הורה קשובה, חמה ואמפטית מצד אחד אך גם חזקה יציבה וברורה בדרישותיה, אשר איננה נגררת אחר תביעותיו של הילד בלבד, אלא מציבה חוקים, ערכים ונורמות משל עצמה. דמות כזו מהווה תנאי להתפתחות תקינה של הילד, וליכולתו להגיע בסוף תהליך ההתפתחות לשליטה, הכוונה וויסות עצמיים-פנימיים.
• מייזליס,ע. (1992). זכותו של הילד שישימו לו גבולות. הד החינוך (6). 20-21.
• עומר,ח. (2007). לקראת סמכות חדשה. הד החינוך 82(1) עמ’ 32-36.
• עומר,ח. (2000). שיקום הסמכות ההורית. ת"א: מודן.
• עמית,ח. (2003).העצמה בהורות. מתוך לזובסקי,ר. ובר-אל,צ. (עורכים),מסע של תקווה ייעוץ וחינוך בעידן של אי ודאות. אבן יהודה:רכס.
• פוקס-שבתאי,א. (2007). גבולות ככלי להתמודדות עם בעיות התנהגות.פנים:כתב עת
לתרבות,חברה וחינוך, גיליון 38 ,עמ’ 92-100..